דיון חינוכי:

"האם יש בכלל ילדים בגטו?" שואל יוסף זליקוביץ', ומשיב: "בגטו אין ילדים אלא יהודים קטנים".
האמנם אבדה הילדות בתקופת השואה, או שמא קיבלה ציביון אחר אך נשארה דומה במהותה לילדות שאנו מכירים מעולמנו אנו?

לדיון יכולה לתרום העדות הבאות:
"חברי הטובים היו שכני הפולנים. אהבתי לשחק אתם במחבואים. הייתי ילדה עליזה וחייכנית. ידעתי לשיר ולדקלם המון שירים בפולנית. את כל השירים והדקלומים שכחתי לאחר שחיי השתנו. מלחמה קשה פרצה, וילדותי הנפלאה אבדה".
(חנה)[1]

הצעה לעיצוב:

• התלמידים יכתבו לפני הטקס את האסוציאציות שלהם למילה "ילדות" על בריסטולים. הבריסטולים ייתלו על בד או יועמדו על כיסאות או שולחנות. אסוציאציות לדוגמא: שמחה, תמימות, משחקים, צעצועים, הורים, גן, בית ספר וכדומה. על רקע המילים הללו ייקרא החלק הראשון של הטקס המתאר את הילדות שלפני השואה. כאשר עוברים להקראת קטעים הנוגעים לילדות בתקופת השואה, המילים על הבריסטולים יהוו ניגוד לילדות בשואה שהייתה כרוכה בהתבגרות מהירה של הילדים, לקיחת אחריות, בצורך להתמודד עם אובדן של משפחה, חברים ועוד. בשלב זה אפשר להחליף את הבריסטולים הללו בבריסטולים אחרים עליהם רשומות אסוציאציות של התלמידים ל"ילדות בשואה".
• על הבמה יהיו מספר מוקדים. בכל מוקד תפאורה המייצגת את המקום שממנו באו הנער או הנערה: תצלומים של העיר לפני המלחמה, תמונות של ילדים ועוד.

דיון חינוכי:

הספרות העשירה שנכתבה במהלך השואה כוללת בין השאר יומנים. יומניהם המרגשים של ילדים ובני נוער בתקופת השואה, כדוגמת יומנה של אנה פרנק, מתעדים את המתרחש בנפשם של המתבגרים ותקוותיהם לעתיד על רקע מציאות התקופה.

• מהי לפי דעתכם משמעות היומן עבור אווה?

דיון חינוכי:

בעדויות אלו מתוארים החיים שלפני המלחמה.
בחרנו לפתוח בהן את הטקס משום שהן מתארות דברים שמוכרים כמעט לכל ילד - חגיגת יום הולדת, מתנות, מעבר דירה, תפילה בבית כנסת, חברים. העדויות מקרבות אותנו אל הילדים, ובכך מאפשרות לגלות אמפתיה לקרבנות השואה כבני אדם.

הצעה לעיצוב:

• תלמיד אחד יקרא את השיר "מי התחיל במלחמה?" במלואו. לחלופין, כמה תלמידים יקראו את השיר, כאשר כל תלמיד קורא בית אחד מהשיר, כך אפשר יהיה לשתף כמה שיותר תלמידים בטקס.
• אפשר להקרין את השירים על שקף, וללוות אותם, בזמן הקריאה, במוסיקה שקטה.

דיון חינוכי:

עם פרוץ המלחמה האמינו וקיוו רבים מהיהודים כי היא תסתיים במהרה. עולמם המוגן של הילדים נסדק, ובתחילה לא יכלו הילדים (בעיקר הצעירים שבהם) להבין את משמעותה.

• כיצד הרגישו הילדים עם פרוץ המלחמה?

הצעה לעיצוב:

• סצנות מתוך היומנים או הזיכרונות יומחזו בפנטומימה (או בצלליות מאחורי וילון לבן) כאשר תלמיד אחד מקריא ברקע את המקור. לדוגמה: אפשר להמחיז את דבריה של חנה מהספר "רציתי לעוף כמו פרפר" על פתיחת שנת הלימודים, באמצעות תפאורה של בית ספר - לוח וכיסאות.

דיון חינוכי:

• כיצד לדעתך חשה חנה בת ה־6 ביום פתיחת הלימודים?
• כיצד היא חשה לאחר שהשוער סירב לאפשר לה להיכנס לכיתה?

בדיון אפשר להתמקד במשפטים: "אבל אני בת שש", לא בכיתי! אני יהודייה וזה לא מקומי".

דיון חינוכי:

לעתים קרובות אנו שומעים בדבריהם של ניצולי שואה את כאב הדחייה, על העובדה שחבריהם הטובים ביותר ששיחקו עמם יחדיו בגן הילדים, שלמדו עמם בצוותא בבית הספר, הפנו להם לפתע עורף, וסירבו להיות עמם בקשר, ולעתים אף הלשינו עליהם לגרמנים.

• מדוע הניכור של החברים כואב כל־כך?
  בדיון אפשר להתמקד במשפט: "היה לך חבר. האמנת בו לחלוטין".
• האם יכולים ההורים או החברים לסייע במצב בו הילד חש דחוי?
  בדיון אפשר להתמקד במשפט: "מה קרה? איש אינו מסוגל להשיב לילד על השאלה".

הצעה לעיצוב:

• סצנות מתוך היומנים או הזיכרונות יומחזו בפנטומימה (או בצלליות מאחורי וילון לבן) כאשר תלמיד אחד מקריא ברקע את המקור. לדוגמה: תלמיד יעמוד בירכתי הבמה ויקרא בקול את קטע היומן. בעודו קורא, יעמדו מספר תלמידים מאחורי וילון לבן. יוקרן על הוילון ציור של טלאי. הטלאי ילך ויגדל, עד שבסיום הקטע הוא יסתיר את הדמויות. לחלופין, יוקרן טלאי אחד, ועד סיום קטע היומן יוקרנו עוד ועוד טלאים, עד שהדמויות יוסתרו מאחוריהם.

דיון חינוכי:

"סירבתי לצאת מהבית. אני לא מוכנה לענוד טלאי צהוב! לא אופיע בפומבי עם אות קלון יהודי! אני לא מוכנה שיראו אותי עם הדבר הנורא הזה. אם מישהו מבני כיתתי יראה אותי, אני אמות! חשתי פגועה וכועסת על ששמו אותי למשל-ולשנינה, כדי להבליט ולהשפיל אותי. יהודיה או פושעת, מה ההבדל? האם יש הבדל בכוונות שלהם? האם יש הבדל בבושה ובחוסר ישע שאני חשה? חדלתי להיות יצור אנושי, והפכתי לחפץ"
(ליוויה, בת 12, הונגריה).

• כיצד השפיעה הגזרה של ענידת טלאי צהוב על תחושותיהם של הילדים?

לדיון יכול לתרום קטע נוסף מיומנה של אווה:
" 7 באפריל 1944 היום באו בשביל האופניים שלי. כמעט שגרמתי לתקלה גדולה. יודע אתה, יומני הקטן, מזה בלבד שהשוטרים נכנסו לבית, נבהלתי באופן מחריד. יודעת אני כי השוטרים מביאים עתה רק צרות אתם, בכל מקום שהם נכנסים... ובכן, יומני הקטן, התנפלתי על הארץ ומלמטה חיבקתי את הגלגל האחורי של האופנים שלי וצעקתי כל מיני דברים אל השוטרים: "שתתביישו לקחת אופניים של ילדה! הרי זה מעשה גנבה!" שנה ומחצה אספנו את הכספים לקניית האופניים[...] שוטר אחד היה מרוגז מאוד - הוא אמר: "רק זה צריך עוד, שילדה יהודית תעשה קומדיה שכזאת כשלוקחים אופניים שלה. שום צאצא של יהודים לא מגיע לו עוד שיחזיק באופניים. גם לחם לא מגיע להם ליהודים, שלא יזללו את הכל, אלא יניחו לפיותיהם של החיילים". יכול אתה לתאר לך, יומני הקטן, מה הרגשתי כשאמרו לי זאת לתוך הפנים".[10]

• מדוע לדעתכם הגיבה אווה תגובה קשה כל־כך ללקיחת האופניים? הדיון יכול להעלות את המשמעות הייחודית שהייתה בעיני אווה לאופניים ("שנה ומחצה אספנו את הכספים..."), לחדירה של השוטרים לתחום הפרטי המובהק של אווה, להתנהגות השוטרים ועוד.

דיון חינוכי:

• מה לדעתך רצה מיכאל לקחת עמו אל הגטו? האם כל מה שרצה - יכול היה לקחת?
  בדיון אפשר להתמקד במשפט: "את המכונית של אבא החרימו ונשאנו בעצמנו את החפצים"

הצעה לעיצוב:

• תוצג צללית של נער או של נערה יושבים ליד שולחן וכותבים, וברקע יקראו התלמידים את קטעי העדויות.
• על הבמה יהיו מספר מוקדים. בכל מוקד תהיה תפאורה המייצגת את המקום שממנו באו הנער או הנערה: תצלומים של העיר לפני המלחמה, תמונות של ילדים ועוד. עם המעבר להקראת קטעי העדויות על הגטאות, יוצגו תמונות של הגטאות עליהם מדובר. כדי להציג את השינוי הקיצוני שחל בחייהם של היהודים בתקופת המלחמה, אפשר להציג את התמונות שלפני המלחמה לצד אלו שבמהלך המלחמה. לחלופין אפשר להותיר רק את תמונות הגטאות, כדי להראות שלא היה המשך לחיים היהודים לפני השואה.

דיון חינוכי:

• אווה היא ילדה בת 13. האם היא לומדת או משחקת? במה היא עסוקה כל היום? בדיון אפשר להתמקד במשפטים: " צריכים אנו כולנו לקום בשעה 5 בבוקר", " כעת כבר לא יהיה מה לאכול".

דיון חינוכי:

תקופת השואה גזלה מהילדים את ילדותם. הם נחשפו למציאות של רעב, מחלות, השפלה, ביזוי ומוות. נשללה מהם אהבת הורים ומשפחה, חינוך והשכלה, משחקים ותקווה. הם חזו על־פי רוב בהתמוטטות העולם המוכר ובחוסר אונים של מי שהיו בעבר המגוננים והמתווכים בינם לבין העולם. לעתים קרובות נאלצו להתבגר מהר מהצפוי, לקבל על עצמם אחריות כבדת משקל לגורלם ולגורל משפחתם, ולהתמודד לבדם עם המצוקות שכפתה עליהם המלחמה

• מה לדעתך מרגישה ילדה בת שש כאשר היא צריכה לצאת מהגטו ולחזור אליו? האם היא רואה בכך סכנה או הרפתקה?
  בדיון אפשר להתמקד במשפט: "להעביר פתקים מחוץ לגטו", "לא הבנתי שזה מסוכן".

לדיון יכול לתרום קטע מזיכרונותיה של מאשה גרינבאום על הברחה בגטו קובנה:

"ככל שחזק הרעב בגטו, כך היו הילדים האלה מוכנים להסתכן יותר. מה גדולה הייתה שמחתם, כאשר עלה בידם לחזור בשלום לגטו ולהביא למשפחתם מעט לחם או מצרכי מזון אחרים. ההורים המתינו להם בחרדה: האם יחזרו? האם ישיגו דבר מה? והיו גם שמתחו ביקורת על ההורים: כיצד הם מרשים לילדים להסתכן? אבל הרעב היה חזק מכל, ובגטו לא היה ממילא מה לעשות כדי לשוברו".[14]

דיון חינוכי:

• על מה מעידה העובדה שהילדים משחקים בגטו כדורגל? האם ילדותם נמשכת כפי שהייתה לפני המלחמה?
  בדיון אפשר להתמקד במשפט: "בכל פעם שנפתח השער ניסו כמה ילדים לברוח דרכו. ברוב הפעמים הם נתפסו".

דיון חינוכי:

• למה הילד מתגעגע יותר מכל? על מה מעידים חלומותיו?
  בדיון אפשר להתמקד במשפטים: "על מטה לעצמי, על שמיכה שתהיה רק שלי", "על מקלחת שתזרים מים חמים יום יום".

דיון חינוכי:

המציאות הקשה בגטו גזלה מהילדים את ילדותם, ולעתים קרובות הם נאלצו להתבגר מהר מהצפוי, פעמים רבות יזמו ולקחו על עצמם אחריות לאחיהם הצעירים ואף להוריהם.

• מה עושים המבוגרים כדי לשמֵר עד כמה שאפשר את הילדות? כיצד בא לידי ביטוי ניסיונם לשמור בגטו על חיים נורמליים ככל האפשר בשביל הילדים?

בדיון אפשר להתייחס לאחריות שמטילים ההורים על חנה בשמירה על אחיה מחד גיסא, ועל ניסיונם לשמור על מציאות חיים נורמלית בצורה של המשך לימודים מאידך גיסא.

קישורים רלוונטיים: