הקדמה:

"ב-8 במרס 1944 העירה אותי משנתי בחמש לפנות בוקר המולה של צעדים ושל קולות זרים, ועל השמשה האטומה של דלת חדר השינה הסתמנה צללית של חייל נאצי. פקדו עלינו להתלבש: קמנו רדומים, משותקים, ממאנים להאמין. בתעודות הזהות המזויפות לא הייתה כל תועלת, משום שגם אותנו הסגירו לידי הפשיסטים ובעקבות זאת לגרמנים. ' אימאל'ה, תחזרי מהר...' נשמע קולה של הילדה הגדולה (בת השלוש וחצי); השניה (בת אחד עשר חודשים), אחרי לילה ארוך של בכי, עדיין  הייתה מבולבלת ומטושטשת. תודה לאל, אין לוקחים אותן מיד. אנטה, האומנת שכבר שלושים שנה שותפה לחיי המשפחה, קוראת תגר על איומי הנאצים העומדים לחזור בתוך זמן קצר. היא נמלטת עם הילדות ומצילה אותן מן המעצר."[6]
ג'וליאנה טדסקי, איטליה. 

"מה ניתן לדחוס לתוך תיק קטן שניתן יהיה לשאתו למרחק רב? מזון? בגדים? דברי ערך?
לאן הם לוקחים אותנו? למזג אויר קר? אם כך, חשוב לקחת בגדים חמים. האם נקבל מזון בדרך? אם לא, מזון הוא הדבר החשוב ביותר. מה בקשר לזהב, או כסף, או כלי חרסינה? אם נחליף אותם בכסף, הרי הם הדבר החשוב ביותר. מי יודע? הלוואי שאבא היה אתנו...
אורזים בקדחתנות חיים שלמים לתוך תרמילי גב, לקחת לקרונות הבקר. לא עוד עריסות, אמבטיות, עגלות תינוק. הכל חייב להיכנס לתוך חבילה קטנה לכל המשפחה. כל צרכי החיים נדחסים לצרור קטן. רק אותו מותר לקחת."[7]
ליוויה ביטון (13), הונגריה.

השיר הבא נכתב בגטו שָׁאוְולִי (Shavly) בעקבות מסע הרצח של ילדים שנערך על ידי הגרמנים בגטאות ליטא במרץ 1943. רק ילדים בודדים הצליחו להימלט. בניסיון נואש להציל את ילדיהן, ניסו אמהות להבריחם מן הגטו כדי למסרם לידי מכרים ליטאים. מרבית הניסיונות לא צלחו.

ילד יהודי / חנה חייטין[8]

כְּפָר בְּלִיטָא. בְּיַרְכְּתָיו
בַּיִת קָט בּוֹדֵד נִיצָּב.
בַּחַלּוֹן שָׁם נִבָּטִים
יְלָדִים זַאֲטוּטִים.
לַבָּנִים שֵׂעָר לַבְקָן,
לַבָּנוֹת צַמּוֹת פִּשְׁתָּן,
בֵּינֵיהֶם יֵש מִזְדַּקְּרוֹת
שְׁתֵּי עֵינֵי יְקוֹד שְׁחוֹרוֹת.

שְׁתֵּי עֵינַיים שׁוֹפְעוֹת חֵן,
אַף נִלְבָּב קָט תַּחְתֵּיהֶן,
אַךְ לִנְשוֹק לְשִׂפְתוֹתָיו,
תַּלְתַּלֵּי שְׂחוֹר קְווּצוֹתָיו.
הֱבִיאַתּוֹ לְכָאן הָאֵם
בְּאוֹפֶל לֵיל, בְּהֶעְלֵם;
בִּנְשִׁיקוֹת שְׁנוּקוֹת יְבָב
לָחֲשָה הִיא בְּאוֹזנָיו:

-  פּה, בְּנִי, מֵעַתָּה מְקוֹמְך,
נָא הַקְשֵׁב לִדְבַר אִמְּך.
אַסְתִּירְך כַּאן כִּי טְמוּנָה
לְחַיֶּיך סַכָּנָה.
עִם הַטַּף יָפֶה שַׂחֵק,
בְּצַייתָנוּת הֱיֵה נוֹהֵג,
הֶגֶה יִידִישׁ אַל תּוֹצִיא,
כִּי אֵינְך עוֹד יְהוּדִי.
מִתְחַנֵּן הַבֵּן בִּדְמִי:
'אַל תַּעַזְבִינִי, הָהּ, אִמִּי!
לא אֶהְיֶה אֶלָּא אִתָּך'
וּבְבֶכִי הִתְיַפַּח.
שוּב וְשׁוּב נוֹשְקָה הִיא לוֹ,
אָך הַיֶּלֶד בְּשֶׁלּוֹ.
פִּיו אַך 'לא וָלא' אוֹמֵר,
'פּה לְבַדִּי לא אֶשָּׁאֵר'.

אֲסָפַתּוּ אֶל חֵיקָהּ,
וּבְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה
שָׁרָה לוֹ: 'בְּנִי, בְּנִי הַקָּט!'
כּה יִשְׁנָה אוֹתוֹ בַּלָּאט.
אֶת הַבַּיִת הִיא יוֹצְאָה,
אָז, רַק אָז, בִּבְכִי פּוֹרְצָה,
חִיל וַחֲרָדָה כֻּלָּהּ,
נֶעְלֶמֶת בָּאֲפֵלָה.

בַּקָּרָה הַמַּקְפִּיאָה
קוֹל נִשְׁמָע: 'יַלְדִּי, אוֹיָה!
עֲזַבְתִּיך בְּבַיִת זָר,
כָּל מוֹצָא לִי לא נוֹתַר'.
קוֹל שֶׁל אֵם בִּמְרִי שִׂיחָהּ,
בִּתְעוֹתָהּ בַּחֲשֵכָה,
מוּל הָרוּחַ, מוּל הַּכְּפוֹר –
'אֵל, אֶת בְּנִי יְחִידִי נְצוֹר!'...

"איש ס.ס. בא לקראתנו וְאַלָּה בידו, הוא ציווה: 'גברים שמאלה! נשים ימינה!' ארבע מילים שנאמרו בשקט, באדישות, ללא כל התרגשות. ארבע מילים פשוטות, קצרות. ברגע זה נטשתי את אימי. בטרם הספקתי לחשוב על כך, חשתי את כף ידו הלוחצת של אבי: נותרנו לבדנו. בחלקיק של שניה, יכולתי לראות את אימי ואחותי פוסעות לצד ימין. צפורה החזיקה בידה של אימא. ראיתי אותן מתרחקות; אימא ליטפה את שערה הזהוב של אחותי, כמו ביקשה לגונן עליה ואני המשכתי ללכת לצדו של אבי, עם הגברים. לא ידעתי כי ברגע זה, במקום זה, עזבתי לנצח את אימי ואת צפורה."[9]
אלי ויזל (15), טרנסילבניה.

"כל הזמן ליוו והדהדו באוזניי דבריה האחרונים של אימא: 'לכי מרקהל'ה, לכי, אולי את תשרדי. לפחות אחת מתוך משפחתנו הענפה. אולי את בתי: שיהיה מי שיספר... עכשיו בכוחות מחודשים, שומה עלי כי אמשיך להיאבק  על חיי, לשרוד ויהי מה."[10]
מרים יהב (15), פולין.

"7 ביולי 1944
ילדונת שלי אהובה ויקרה מכל, [11]

כשילדתי אותך אהובתי שלי, לא העליתי על דעתי שאחרי שש וחצי שנים איאלץ לכתוב לך מכתב בתוכן זה. ראיתיך בפעם האחרונה ביום הולדתך השישי, ב – 13 בדצמבר 1943. הייתי באשליה שאראה אותך שוב טרם עוזבנו, אך עתה אני יודעת שזה לא יקרה. איני רוצה לסכן אותך. אנו נוסעים ביום שני והיום יום שישי בערב... לוקחת אני עמדי את דמותך האהובה, כפי שהיית בביתנו, את קול קשקושך הילדותי, החמוד, את ריח גופך הטהור, את קצב נשימתך, את חיוכך ואת בכיך; נוטלת אני עמי את הפחד האיום, התהומי, אשר לב אמך לא היה מסוגל לשכך אפילו לרגע אחד... זכרי לטובה את הסבים והסבתות המכובדים ביותר, הדודים והדודות וכל המשפחה. שמרי את זיכרוננו כולנו ואנא, אל תאשימינו. ואשר לי, אמך, מחלי לי, מחלי לי ילדתי היקרה על שילדתיך, ברצוני היה להביאך לעולם בקהילתך ולחיות את חייך שלך, ואם הדברים התגלגלו אחרת, אין זו באשמתנו; לכן אני מתחננת, גוזלי שלי היקר שלי, היחיד שלי, אנא אל תאשימנו. השתדלי להיות טובה כמו אביך ואבות אבותיך, ואהבי את ממלאי מקום הוריך ומשפחתם, אשר בוודאי יספרו לך עלינו. הייתי רוצה שתעריכי עד כמה הם מקריבים את עצמם למענך ותהיי להם לגאווה, כדי שלא תהייה להם סיבה להתחרט על העול אשר הם לקחו על עצמם מרצונם. עוד דבר הייתי רוצה שתדעי, שאמך הייתה אדם זקוף קומה, למרות כל ההשפלות שירדו עלינו מידם של אויבינו ואם ייגזר עליה למות, היא תמות בלי לגנות, בלי בכי, אלא תעלה על שפתיה חיוך של בוז כלפי תליניה.
מאמצת אני אותך אל לבי, נושקת בלהט ומברכת אותך בכל העצמה של לב ואהבה של אם.

אמך"

שרה ויחיאל גרליץ מבנדין (פולין) הפקידו את בתם היחידה דיתה, בת השש, אצל חבר פולני. מתוך תחושה שהם לא ישובו לראות את בתם, הם השאירו לה מכתב שהייתה אמורה לפתוח כשתתבגר. בני הזוג ניצלו וביחד עם דיתה עלו לישראל.

  ▲ראש העמוד