חינוך - טקסים - כאב השחרור והחזרה לחיים

חזרה לדף הבית - חינוך

"היכן אוכל למצוא מקום שיהא לי בית?" – כאב השחרור והחזרה לחיים

טקס ליום הזיכרון לשואה ולגבורה
מאת אסף טל, לירז לחמנוביץ' ונעמה חורב

מיועד לחטיבת הביניים ולחטיבה העליונה.

הימים הראשונים לשחרור – מפגש הניצולים עם החיילים
"אחד מעיר ושניים ממשפחה" – הניסיון לשוב הביתה
"לחיות חיים נורמליים"- מחנות העקורים
"אין עוד למי לחכות, אין לאן לחזור" – בית חדש מעבר לים
לחזור ולחיות – סיכום

הצעה לעיצוב:

על מנת לבטא את המעבר החד בין שנות המלחמה הארוכות לבין ימי השחרור הראשונים, אנו מציעים להקרין על מסך גדול תמונות של מחנות שונים כדוגמת אושוויץ-בירקנאו, דכאו ומיידנק. לאחר כמה שניות התמונות יטושטשו עד היעלמותן, ובמקומן תופענה תמונות מימי השחרור הראשונים של המחנות.

הימים הראשונים לשחרור – מפגש הניצולים עם החיילים

בסוף מלחמת העולם השנייה והשואה, בשנים 1944 ו-1945, שחררו חיילים סובייטים, אנגלים ואמריקנים (בעלות הברית) את שרידי יהודי אירופה ממחנות עבודה, ממחנות ריכוז וממחנות השמדה.
בשבועות הראשונים של השחרור סבלו האסירים מתת-תזונה קשה וממחלות, ומצבם הנפשי היה ירוד.

על הרגעים הראשונים של השחרור מספרת בלה ברוור:
"שומר המחנה שבא לפתוח את השער אמר: אתם חופשיים ויכולים לצאת. נעלמו כל השומרים עם הכלבים שנהגו לעמוד בפינה – הכל נעלם כלא היה. זה היה אחד הניסים! הרוסים נכנסו – ואנחנו היינו במצב כזה שאף אחד לא זז, אף אחד לא יצא. לא צחקנו, לא שמחנו, היינו אדישים - ובאו הרוסים. בא גנרל אחד, הוא היה יהודי. הוא אמר לנו שהוא מאושר מאד [מפני] שזה המחנה הראשון שהוא מוצא בו אנשים שעודם בחיים. הוא התחיל לבכות ואנחנו לא. הוא בכה ואנחנו לא"[1]

מידע נוסף על בלה ברוור:

בלה ברוור נולדה בפולין ב-1913. במלחמת העולם השנייה היא הייתה אסירה באושוויץ-בירקנאו ושוחררה בליכטוורדן, צ'כוסלובקיה.

חיילי בעלות הברית ניצבו בשערי המחנות הנאציים המומים לנוכח המראות הקשים. אווה גולדברג מתארת את תדהמת החיילים:
"והדבר שהכי זכור לי מכל – השיירות של האמריקאים שעמדו משני צידי הכביש והסתכלו עלינו. הם לא הבינו מה הם רואים!"[2]

שחרור המחנות נחרת בזיכרונם של חיילי בעלות הברית. רבים מהם תיארו את ההלם שליווה את רגעי השחרור. קולונל לואיס, חייל בצבא ארצות הברית, מספר:
"שמענו מיני שמועות וסיפורים [על המחנות], אך הם היו נוראים כל כך, שקשה לתארם במילים. לא יכולנו להאמין להם. הרגשתי אשמה גדולה כשנודע לי מה התרחש במחנות הללו. נהגנו לאמוד את מספר הנרצחים באלפים, אך עתה מדברים במונחים של שישה מיליון [...] נרצחים [יהודים]. מובן שהייתי המום".[3]

האב אדוארד, כומר בצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, השתתף בשחרור מחנה נוֹרְדְהָאוּזֶן. הוא מספר:
"הייתי שם. הייתי נוכח. ראיתי את המראות. לעולם לא אוכל לשכוח. שמעתם את הסיפור פעמים רבות בעבר. בלילה של 11 באפריל 1945 החטיבה שלי שבה שֵירתּי בתפקיד כומר קתולי כבשה את העיר נורדהאוזן. בבוקר שאחרי כן, עם שחר, מצאנו את מחנה הריכוז. מיד יצאה הפקודה לצוות הרפואי שיגיע למחנה. בבוקר ההוא ידעתי לָמה אני שם. גיליתי את התכלית להיותי שם – חוסר האנושיות של האדם לזולתו. מה קרה לאותו דיבר יפה מעשרת הדיברות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ?"*[4]

* דברי האב אדוארד מבטאים את החשיבות המוסרית של העיקרון "ואהבת לרעך כמוך", חשיבות שאינה נופלת מהמשמעות המוסרית העליונה של עשרת הדברות.

על אף מאמציהם של חיילי בעלות הברית, מתו רבים מהניצולים היהודים בשבועות הראשונים שלאחר השחרור ממגפות, מתת-תזונה ומתזונה לא נכונה.

ציר הזמן של השחרור

6 ביוני 1944 – הפלישה לנורמנדי (היום הארוך ביותר, D-Day) - פלישת כוחות בעלות הברית למערב אירופה במלחמת העולם השנייה במסגרת "מבצע אוברלורד" התחילה בנורמנדי – צרפת, וסימלה את התקרבות הקץ של גרמניה הנאצית ואת ניצחונן של בעלות הברית.
24 ביולי 1944 – חיילים סובייטים משחררים את מחנה הריכוז וההשמדה מיידנק שבפולין.
17 בינואר 1945 – חיילים סובייטים משחררים את ורשה.
27 בינואר 1945 – חיילים סובייטים משחררים את מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו בפולין.
15 באפריל 1945 – חיילים בריטים משחררים את מחנה הריכוז ברגן-בלזן בגרמניה.
29 באפריל 1945 – חיילים אמריקנים משחררים את מחנה הריכוז דכאו שבגרמניה.
29 באפריל 1945 – היטלר מתאבד.
8 במאי 1945 – גרמניה נכנעת ללא תנאים לצבא בעלות הברית.

"אחד מעיר ושניים ממשפחה" - הניסיון לשוב הביתה

לשרידים של יהודי אירופה, ההתמודדות העיקשת עם חיי היום-יום והניסיון להישאר בחיים לא הותירו כמעט מקום למחשבה על גורל בני המשפחה ועל החיים שלפני המלחמה. השחרור הביא עמו תגובות מעורבות: לשמחה שחשו הניצולים על סיום המלחמה ועל סופו של שלטון האימים הנאצי התלוותה תחושה קשה של אבדן. משוחררים מעריצות הנאצים וחופשיים לשוב לביתם, גילו רבים מהם שמשפחותיהם נרצחו ואין להם עוד בית שיוכלו לשוב אליו. ניסיונם של הניצולים לשוב אל המקומות שחיו בהם ערב המלחמה לא תמיד עלה יפה. היחס של האוכלוסייה המקומית, בעיקר במזרח אירופה, אל הניצולים היה פעמים רבות יחס אנטישמי, והם ראו בהם אורחים בלתי רצויים.

אווה ב. מספרת:
"כל תקופת המלחמה התפללנו לשחרור והנה זה בא לפתע. את חופשייה! אך אחרי שעיכלתי את עניין החופש הבינותי שכל הזמן בעצם קיוויתי לראות את אבי, ואף העזתי לקוות שאולי בכל זאת אראה גם את אימי. ידעתי בלבי שזה כמעט בלתי מציאותי, אך את אבי הייתי בטוחה שעוד אזכה לראות. אבל החלו לקנן בלבי ספקות והתחלתי להבין שאולי זה לא יתגשם.
[...] מסתבר שחופש הוא עניין יחסי במידה רבה מאד. הכבידה עלי הדאגה לעתיד. אנו צריכים לבנות את עתידנו, אך כיצד בונים עתיד?"[5]

מידע נוסף על אווה ב.:

אווה בראון נולדה ב-1927 בסלובקיה. במלחמת העולם השנייה היא הייתה אסירה באושוויץ-בירקנאו ושוחררה על ידי חיילי הצבא האמריקני.

על המשמעות הטרגית שטמונה ביום השחרור מספר גם יוסף גוברין:
"ההרס של המלחמה והיתמות שלי התגלו לעיני ביום הניצחון. ראיתי אז את ההרס שזרעה המלחמה אולי בצורה הרבה יותר מציאותית מכפי ששמתי לב קודם לכן, אותו ההרס שהיה למעשה סביב יומם ולילה, אבל רק ביום הניצחון הבחנתי בו באותו רחוב שהלכתי בו... אז תפסתי כילד את גודל ההרס... ובאמת, יום הניצחון הזה נחרת בזיכרוני עד היום כיום של... לא יום של חג!"[6]

מידע נוסף על יוסף גוברין:

יוסף גוברין נולד ברומניה ב-1930. הוא גורש לגטאות ולמחנות בטרנסניסטריה ושוחרר בידי הצבא האדום במרס 1944.

"לחיות חיים נורמליים"- מחנות העקורים

עקב ההכרה שבני משפחתם אינם עוד בין החיים ושאין להם עוד בית ומולדת שיוכלו לחזור אליהם, הגיעו ניצולי שואה רבים בדרכים שונות למחנות עקורים במרכז אירופה (בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה) שניהלו בעלות הברית. החיים במחנות העקורים היו כרוכים בקשיים גופניים ונפשיים, אך על אף הקשיים היו החיים במחנות אלו מלאי פעילות וחיוניות: חתונות נערכו, תינוקות נולדו, מוסדות חינוך פעלו, עיתונים יצאו לאור, תאטראות העלו מחזות ותזמורות ניגנו.
אליעזר אדלר חי שלוש שנים במחנה עקורים. הוא מספר:
"... העניין הזה של שיקום שארית הפליטה, הרצון של היהודים לחיות - זה לא יאומן. אנשים התחתנו. היו לוקחים צריף אחד ומחלקים אותו לעשרה חדרים קטנים לעשרה זוגות. יצר החיים גבר על הכל - אף-על-פי-כן ולמרות הכל אני חי, ואפילו חייתי חיים פעילים.
כשאני משקיף היום על שלוש השנים בגרמניה - אני נדהם. לקחנו ילדים ועשינו מהם בני-אדם, הוצאנו לאור עיתון, הפחנו רוח בעצמות האלה. החשבון הגדול עם השואה? למי היה ראש לזה... ידעת את המציאות, ידעת שאין לך משפחה, שאתה בודד, שאתה צריך לעשות. היית עסוק בעשייה.
אני זוכר שהייתי אומר לצעירים: שיכחה זה דבר גדול. אדם יכול לשכוח, מפני שאילו לא היה יכול לשכוח לא היה יכול לבנות חיים חדשים. אחרי חורבן כזה - לבנות חיים חדשים, להתחתן, להביא ילדים לעולם? בתוך השיכחה יכולת ליצור חיים חדשים... איכשהו, יצר החיים היה כל-כך חזק שהוא החזיק אותנו בחיים".[7]

מידע נוסף על אליעזר אדלר:

אליעזר אדלר נולד ב-1923 בבלז שבפולין. את רוב השנים של מלחמת העולם השנייה הוא עבר במחנה עבודת כפייה סובייטי. רוב משפחתו נרצחה בשואה בפולין. לאחר המלחמה שב אליעזר לפולין ומשם עבר למחנה עקורים באזור שהיה בשליטה של האמריקנים בגרמניה, שם שהה שלוש שנים.

הצעה לעיצוב:

להקרין תמונות של מחנות עקורים כדוגמת ברגן-בלזן ולטשטש את התמונות עד שיעלמו ובמקומן תופענה תמונות של אניות מעפילים ושל ניצולים שהגיעו לארץ ישראל.

אבא קובנר אינו רואה בחזרתם החיונית של הניצולים לחיים דבר מובן מאליו. ניסיונות השיקום הם מעשה מופלא בעיניו:
"אותו ציבור, אותם אנשים [ניצולי השואה], יכלו גם להשתקע מתוך השלמה של אין-אונים ולנסות לשקם את הריסותיהם במקום שהיו. לא היה מופלא מדעתי, אילו אותו ציבור היה הופך לחבר שודדים וגנבים ורוצחים, ואז אולי הם היו גם הכי הומאניים והכי צודקים שיכולים להיות בעולם. הם באו רעבים, מרופטים, הרוסים, מובסים והדבר הראשון אצלם היה חיפוש אחרי דברים קיומיים - אחרי לחם, אחרי חדר, אחרי משרה, ואיכשהו כל זה יכול היה לשקוע בעליבות של חיים-כביכול-משוקמים".[8]

"אין עוד למי לחכות, אין לאן לחזור" – בית חדש מעבר לים

ניצולי השואה במחנות העקורים באירופה ריכזו את מאמציהם בהגירה ממנה כדי לבנות חיים חדשים במדינות אחרות. שני שלישים מהניצולים היגרו לפלשתינה, לימים מדינת ישראל. האחרים היגרו לארצות הברית, לקנדה ולמדינות מערביות אחרות.

על הבחירה בארץ ההגירה מספרים שלמה כהן וריבה בינדר.
שלמה: "אז הודיעו לנו שאנחנו יכולים להירשם – או לחזור ליוון, או לנסוע לארץ ישראל או לארצות הברית. אני נרשמתי לשני מקומות: ליוון או לישראל, אבל הייתי מעוניין לחזור ליוון ולחכות מספר חודשים לראות אם מישהו ממשפחתי חי...".[9]

מידע נוסף על שלמה כהן:

שלמה כהן נולד ב – 1920 ביוון. במהלך מלחמת העולם השנייה שלמה גורש למחנה אושוויץ-בירקנאו ושוחרר על ידי הצבא הבריטי בברגן בלזן. לאחר שחרורו שלמה חזר ליוון, שם גילה שכל משפחתו נרצחה. הוא היגר לפלשתינה ב – 1946.

ריבה: "... ניסינו לעלות לארץ ישראל, ארץ חלומותיי מאז ומתמיד, אבל הבריטים שלטו שם ולא התירו לנו להיכנס. כאשר קרובים של בעלי בדרום אפריקה שלחו לנו ניירות הגירה, הגשנו בקשה, ובסופו של דבר, בסוף שנת 1948 התירו לנו את הכניסה. וכך הגענו ליוהנסבורג".[10]

מידע נוסף על ריבה בינדר:

ריבה בינדר נולדה ב – 1925 בפולין. במהלך מלחמת העולם השנייה היא עברה לורשה ולאחר מכן לוילנה, וגורשה למחנות שטושהוף ולנדסברג. ריבה שוחררה על ידי האמריקאים והגיעה לאיטליה בעזרת תנועת הבריחה. היא חיה ברומא שנתיים ולאחר מכן, ב – 1948, היגרה לדרום-אפריקה.

שלום אילתי מסביר מדוע בחר לעלות דווקא לארץ ישראל:
"ובכל זאת, למה ארץ ישראל דווקא? [...] בסביבתי הקרובה השאלה מעולם לא התעוררה – היה מובן מאליו כי חותרים לארץ ישראל. צליל שקשוק הגלגלים היה חד-משמעי ונחרץ – אין עוד למי לחכות, אין לאן לחזור".[11]

מידע נוסף על שלום אילתי:

שלום (קפלן) אילתי נולד בקובנה שבליטא בשנת 1933 לאם אחות ומשוררת ואב מורה וסופר. אח לציפורה הקטנה ממנו בכמה שנים. ב-1941 נכלא עם משפחתו בגטו. שרד את האקציות השונות וב-1944 נמלט לבדו ביוזמתה של אימו וניצל. אימו ואחותו הקטנה נספו. אביו שהיה במחנות כפייה מחוץ לגטו ניצל, והם נפגשו לאחר המלחמה. שלום עלה לארץ ב-1946 והקים משפחה.

רצונם העז של הניצולים לבנות חיים חדשים גבר גם על הקשיים שהיו כרוכים בהגירה. רחל בן חיים עלתה לארץ ישראל בינואר 1946. היא מספרת:
"עברנו את הגבולות בתחבולות רבות, לפחות ארבעה-חמישה גבולות. פעמיים קיבלנו ניירות מזוייפים. [...] גבול אחד עברנו ברגל. אני נָשָאתִי ילד של מישהו. גבול אחד ברכבת משא. הכניסו אותנו לקרון אחד או שניים וסגרו אותם. רכבת המשא הריקה עברה את הגבול כדי להביא סחורה, ואנחנו היינו בתוך הקרונות. [...] היינו מעל תשע-מאות מעפילים. ממש שפכו אותנו לתוך האוניה [...] האוניה עגנה בחופי הארץ והאנגלים גילו אותנו. [...] הקיפו אותנו אוניות מלחמה ואז היה גם מין דבר שלא שוכחים למרות שזה כבר אחרי ארבעים ושבע שנים. עגנו והעלנו את דגל הלאום על התורן למעלה למעלה. אני חושבת שעגַנו בלב הים. הייתה לנו הרגשה שכל עם ישראל עומד על החוף בחיפה, כי המזח היה מלא [...] דבר כזה לא שוכחים ודבר כזה נתן לנו לעבור המון המון קשיים".[12]

מידע נוסף על רחל בן חיים:

רחל בן חיים נולדה בסאראנץ' שבהונגריה ב-1926. במלחמת העולם השנייה הייתה רחל אסירה באושוויץ-בירקנאו ובמחנה שטוטהוף. רחל ניצלה מצעדת המוות, ובינואר 1945 שחררו אותה חיילים סובייטים. אחרי שחזרה לביתה במרס 1945, עזבה רחל את הונגריה והגיעה לאיטליה בעזרת תנועת "הבריחה" באוגוסט 1945. רחל עלתה לארץ ישראל בינואר 1946.

לחזור ולחיות - סיכום

בעבור רבים מהניצולים, ימי השחרור לוו בתחושות מעורבות של שמחה, של תקווה, של בדידות ושל כאב. היה זה תחילתו של מאמץ כמעט על-אנושי לאסוף שברי חיים ולהתחיל מחדש. בנסיבות שנוצרו היו צריכים הניצולים לבסס בעצמם את קיומם במדינת ישראל החדשה בהקמת משפחות חדשות ובבניית הארץ והחברה הישראלית. הלינה בירנבאום מתארת בשירה את חייה שהתחילו מן הסוף:

"חיי התחילו מן הסוף...
קודם הכרתי את המוות, האימה
ורק אחר כך – הַהוֹלָדָה.
גדלתי בתוך ההרס, בממלכת השנאה
ורק אחר כך ראיתי בניה.
[...]
חיי התחילו מן הסוף ורק אחר כך
חזרו לתחילה. שבתי לתחייה.
זה לא היה סתם, לא היה סתם
מפני שהטוב – הוא לא פחות חזק מן הרע!
וגם בי יש הכוח לא להיכנע.
אני עובדה!..."[13]

מידע נוסף על הלינה בירנבאום:

הלינה בירנבאום נולדה בורשה. במהלך המלחמה נכלאה בגטו ורשה והיתה אסירה במחנות מיידאנק, אושוויץ-בירקנאו, רוונסבריק ונויישטאד-גלווה. לאחר המלחמה עלתה לארץ.

[1] מקןר: קליימן י. ושפרינגר-אהרוני נ. ,כאב השחרור,יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 15.
[2] מקור: קליימן י. ושפרינגר-אהרוני נ. , כאב השחרור, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 28.
[3] Source: Chamberlin Brewster and Feldman Marcia, The Liberation of the Nazi Concentration Camps 1945: Eyewitness Accounts of the Liberators, United States Holocaust Memorial Council, Washington D.C., 1987, pp. 75-76.
[4] Source: Ibid, p. 103.
[5] מקור: קליימן י. ושפרינגר-אהרוני נ. , כאב השחרור, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 37.
[6] מקור: קליימן י. ושפרינגר-אהרוני נ. , כאב השחרור, יד ושם, ירושלים 1995 ,עמ' 32.
[7] מקור: ארכיון יד ושם, O.3/5426.
[8] מקור: קובנר א. , משלו ועליו, מורשת וספריית פועלים, תל אביב 1988, עמ' 40-41.
[9] מקור: קליימן י. ושפרינגר-אהרוני נ. , כאב השחרור, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 43.
[10] מקור: ארכיון יד ושם, 0.69/58.
[11] מקור: אילתי ש. , לחצות את הנהר, יד ושם, ירושלים 1999, עמ' 297.
[12] מקור: ארכיון יד ושם, 0.3/6921.
[13] מקור: בירנבאום ה. , ניגון פנימי, טרקלין, תל אביב 1985, עמ' 9.