• ■ אודותנו
• ■ מה חדש
• ■ עיתון מקוון
• ■ מרכז מידע אודות השואה
• ■ חומרים חינוכיים
• ■ פורום

לתלמידי כיתות ט' - י"ב
משך הטקס: 45 דקות

רציונל:
הצעה זו לטקס מוקדשת לשירי הערש שליוו את ילדי ישראל לפני השואה ובמהלכה. שירי הערש שייכים לרגע של אינטימיות ושיתוף בין הורים לילדיהם. כשם ששירי הערש מייצגים כמיהת ילדים לחיבה ואהבה הורית, הם מבטאים גם את מאווייהם וצורכיהם של ההורים. זהו דיאלוג בין הורה לילד, אך גם מקום שבו הורים וילדים יכולים לבטא תקוות ומאוויים כמוסים, ולמצוא בו מפלט מהחוויות הקשות שהיומיום מזמן ומטרדותיו.
טקס זה מחולק לשלושה חלקים המייצגים את שירי הערש מהתקופות השונות. רובם נכתבו ביידיש והולחנו על ידי מיטב היוצרים בשפה זו. בחלק מן השירים בחרנו להביא חלקים מן המקור ביידיש להשמעה, זאת כדי שהתלמידים יכירו את צלילי שפת המקור של תרבות שאבדה עם השואה. שירי הערש כולם בני תקופתם הם. השירים שנכתבו לפני השואה מלווים בחרדות ובתקוות לעתיד לבוא השזורות בהומור דק. כך, למשל, בשירו של מרדכי גבירטיג אין לאמו של יענקלה כל אשליות בנוגע לחינוכו המייגע של ילדה: "אמך תזיל דמעות רבות כמים / עד שתגדל תהיה לבן אדם". גם המשורר ליוויק מביע נקודת מבט מפוכחת למדי, אין לו עניין לטפח אשליות בפעוטות: "בכית די היום / והרי הבכי למבוגרים הוא". מחויבותם של ההורים לילדיהם לא נשכחת בהבטחה "לעולם לא אפקירך".
חלקו השני של הטקס, "בני, חלום זו עת קשה", עוסק בשירי הערש השייכים לתקופת השואה. הוא מלווה את השירים בזיכרונות ילדות של ילדים ששרדו את השואה. שירים אלה מאופיינים ברצונם של ההורים לטעת בילד תקווה לעתיד - " נום, ילדי עוד תעברה / כל אימי המלחמה" - לצד הניסיון, הנואש לעתים, לגונן עליו. אל שירי הערש מתלווים קטעי זיכרונות של ילדים, שבהיעדר הוריהם השתמשו ברגעים קסומים מילדותם כדי להירדם במקום מסתורם או כדי למצוא בהם נחמה. כך, למשל, משה (מוריס) רוט, אחוז געגועים לאביו, כתב: "זה ממלא אותי ביטחון ואמונה, שיום יבוא והוא יקח אותי מכאן ".

בחרנו ללוות את השירים באיורים ובציורים מקוריים: האיורים המופיעים בחלק החותם את הטקס הם של חוה וולף, ניצולת שואה מבוקובינה ומטרנסניסטריה, ציירת ויוצרת ייחודית המתגוררת כיום בישראל. ציוריה מוצגים לצד שירים פרי עטה, שיסודם בביוגרפיה האישית שלה. שאר הטקסטים מלווים בציורים מקוריים של ליז אלסבי, שנוצרו במיוחד עבור הטקס ובעקבות המפגש עם השירים וקטעי הזיכרונות הכלולים בו.
הציורים מהווים תפאורה מוצעת לטקסטים, לקטעי הקריאה ולשירים שבטקס. ניתן להדפיסם או להקרינם ברקע במהלך הטקס. כמו כן, נכללים בטקס שירים עבריים עכשוויים יותר. היות שחשיבות מיוחדת מיוחסת למנגינות, חלק מן השירים שהולחנו ניתנים להשמעה במהלך הטקס, ואנו ממליצים מאוד שאותם תלמידים היכולים לנגן ולשיר יקחו חלק בביצוע השירים בעצמם.

• הקדמה
• האם היהודייה לפני השואה
• "בני, חלום זו עת קשה" – במהלך השואה
• הילדות שאבדה – שיריה וציוריה של חוה וולף

הקדמה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה יוחד השנה לילדים ולנוער בתקופת השואה. הצעה זו מוקדשת לשירי הערש שליוו את ילדי ישראל לפני השואה ובמהלכה.
הרגע שבו האם מיישנת את פעוטה בשיר ערש מאפיין תרבויות רבות, והוא רגע אוניברסלי שבו האם מביעה את תקוותיה לעתידו של הפעוט, חושפת את דאגותיה וחששותיה. בכך, שירי הערש משקפים את תקופתם ומעידים עליה. זהו רגע של אינטימיות רכה בין ההורה לילד.
שירי הערש ליוו את האימהות והילדים היהודיים לפני השואה, אז ביטאו האימהות את חרדותיהן באשר להתבגרותו הבריאה של הילד נוכח בעיות הפרנסה, אך גם באשר לחינוכו הדתי והערכי של הפעוט. מעת לעת הסתננו סכנות ורדיפות מבעד לקירות הבית אל חדר הילדים. השירים שהושרו בפי האימהות היו עדוּת למצוקות ולחרדות הקיומיות. כך היוו שירי הערש תמהיל של תקווה ואופטימיות, אך גם של חששות ושל ספקות.
עם פרוץ המלחמה הרדיפות והסכנות הקיומיות הפכו מוחשיות יותר ויותר. חוויות הילדות ובתוכן שירי הערש נעשו קודרות ושיקפו את מצוקות השעה. השירים שנכתבו לאחר השואה הם בעיקרם שירי קינה המהרהרים במותם של ילדים וביתמות של הנותרים. כשם שהניצולים בחרו בחיים, חלקם אף בחרו ליצור ולעסוק באמנות ובכתיבה, לעתים כחלק מתהליך שיקומם וחזרתם לחיים לאחר השואה. את הטקס אנו מבקשים לחתום בסיפורה של ניצולת שואה שבעקבות חוויותיה הפכה לאמנית. שיריה וציוריה מעניקים לטקס את נקודת המבט של ילדה ששרדה את השואה.

האם היהודייה – לפני השואה

מרדכי גבירטיג, ממשוררי היידיש הפולנים המוכרים, כתב את שיר הערש "יענקלה", המבטא את תקוותיה של האם היהודייה לעתידו של פעוטהּ. גבירטיג נרצח בגטו קרקוב ביוני 1942:

יענקל'ה ביצוע (ביידיש): חוה אלברשטיין מילים ולחן: מרדכי גבירטיג נוּמה בני, עצום את העיניים. הו נוּמה, נומה יענקל'ה שלי. הילד שצמחו לו השיניים אינו נרדם בלי אי לוּ לי לוּ לי. הילד שצמחו לו השיניים ועוד מעט לחדר יתקבל, הילד שילמד חוּמש ורש"י עדיין פה בוכה ומיילל. הילד שילמד חוּמש ורש"י - האבא מתלהב: יהיה גאון! הילד שיגדל בחור בן חיִל אינו מניח רגע קט לישון. הילד שיגדל בחור בן חיִל וחיִל יעשה בעסקיו, הילד שיהיה חתן עם תואר עדיין פה מרטיב את מכנסיו. הו נוּמה, חתני שלי בינתיים אתה עושה צרות ולא נרדם. אִמך תזיל דמעות רבות כמים, עד שתגדל תהיה לבן אדם.

החום האמהי המלווה את חוויית הילדות מהווה עבור ילדים מאגר של זיכרונות שממנו ניתן לשאוב ביטחון ותקווה גם בעתות משבר. המשורר ליוויק תיאר ההבדל בין ילדים למבוגרים, העסוקים בטרדות חייהם ודווקא הם נזקקים לשיר ערש כדי להירדם.

לילה ביצוע: יהודית רביץ מילים ולחן: שלום חנוך מעל הצמרות עֵדים העננים כשהירח אל הגן מניד ראשו, נותן סימן - "אפשר לשבת" שם בפינה אותו ספסל קלט את כל כמות הטל וְהִתְרַטֵב - "תיקח מגבת" אומר הלילה ושותק. הלילה הזה, שום סימן הוא לא נותן. הוא מְעַווֵר, הוא מכוון את התנועה בִּשְלַל גחליליות. הוא מספר מעשיות והוא חושב שילדים מאמינים לזה, מין לילה שכזה, כזה. בחלונות כבו מזמן כל האורות, ושתי עיניים ירוקות שולחות סימפוניות אנָקות סולם מינורי. בְּביתָני התינוקות מְייַלּלים בהפסקות. נצבּט הלב - "היי אימא, עוּרי" אומר הלילה ושוכב. הלילה הזה... החלה רוח שורקת אלף מנגינות חצר פניה מְליטָה, עוצרת את נשימתה כי בא אורח. הסהר מְעַגֵּל את פיו במין חיוך כל כך חביב ומסתרק - "אתה קירח" אומר הלילה וצוחק. הלילה הזה...

"בני, חלום זו עת קשה" – במהלך השואה

בתקופת המלחמה הורים רבים נאלצו לקבל את ההכרעה הקשה מנשוא ולהיפרד מילדיהם כדי להעניק להם אפשרות וסיכוי להינצל. הילדים שאיבדו את משפחותיהם ניסו להיאחז בזיכרונות. על אף שהזיכרונות היו לרוב משמחים ומנחמים, הם הביאו עמם לעתים ייסורי געגוע והדגישו את הבדידות והיתמות.

משה (מוריס) רוט, יליד צרפת, שהיה כבן שמונה עם פרוץ המלחמה, שהה במחבוא במהלך המלחמה. בשעות הקשות של הלילה, מנותק ממשפחתו, הוא העלה בזיכרונו את בני משפחתו כדי להשקיט את חרדותיו:

"הלילות קשים. כל שאני צריך הוא, שמישהו יגיד לי "לילה טוב".
האם זה יותר מדי?
רק מישהו שיגיד לי "לילה טוב"!
הצורך הזה במישהו שיגיד לי "לילה טוב" מתעצם ומציף אותי כליל בכל רגע.
אני מוצא תחבולה. לכל אצבע מאצבעות ידי אני קורא בשם אחר:
הבוהן הוא אבא, האצבע השניה היא אמא, כל האחרות מקבלות את שמות אחי ואחיותי.
אני נושק לכל אצבע לפני השינה ולוחש "לילה טוב".

כל ערב אני עורך שיחה עם הבוהן, ממטיר עליו שאלות ובקשות. אני מדבר אל הבוהן כאילו אני מדבר אל אבא, ותמיד מנסה להעלות את דמותו בעיני רוחי.
אך לעיתים רחוקות אני מצליח לדמיין את פני אבי. כשהוא מופיע, מתחת לשמיכתי, אני מתמלא בריחו החריף של הטבק. זה לא היה בדיוק טבק, מפני שאת תלושי הסיגריות והטבק אבא מחליף תמורת תלושי-לחם שהוא שולח לילדיו הפזורים בכל רחבי צרפת והוא מעשן "זקן של קלחי תירס" מגולגל בנייר. אני חש גם את ידיו החזקות, את גופו החסון. זה ממלא אותי ביטחון ואמונה, שיום יבוא והוא יקח אותי מכאן. אני ממלא את עצמי בכל הנקמות שאבקש מאבי לנקום בכל אלה שהרעו לי. טוב לי כשאני חושב עליו."[3]

חיי היומיום בתקופת המלחמה השפיעו על שירי הערש, שהפכו קודרים. כשם שדאגות ההורים התרבו, כך גם שנתם של הילדים נעשתה טרודה. בשיר הערש הבא האם מנסה לגונן על הילד ולשכנעו להמשיך בשנתו ולא להקיץ למציאות הרעועה, שלעולם אינה בטוחה כמו החלום.

שיר ערש ביצוע (ביידיש): חוה אלברשטיין א. לעיעלעס מיידיש: בני מר בּני, חלום זו עת קשה, שְלַחְלום בלבד מרשָה. אַשְמוֹרות עיניךָ סְכור כל הלילה השחור. בן חכם, לחלום מוּטב, כּד מלא יש עד גדותיו, הוא מלא באש זרה, סוּר מבני כל ארס רע. בּני הטוב, חלום עד די, אל תקיץ - כי לא כדאי. כבר חצות, בחוץ אורבים נחשים וזאבים. המחוגים אחת רושְׁפים, החיים היו יפים. אנשים אותם בִּייְשו, והחריבו ושיבּשו. השעה כמעט ארבע, מבחוץ עוד שקט בא, עוד שקט, תודה לאל. כן תִרבֶּה שלוות הליל. בּני חלום כי טוב לישון. פּחד לא יֶחְרַץ לָשוֹן. סוּר מִבְּני כל צר איום, בּני, חלום, כי בא היום.[4]

בנימין כץ הקדיש את שיר הערש שלו לאם היהודייה, שגם באימת המלחמה מתאמצת להרדים את פעוטהּ ולשכנעו שכל עוד עריסתו מסוככת עליו, הוא מוגן מן החוץ ועתידו עוד בידו.

מרים עקביא כתבה את זיכרונותיו של יורק, נער צעיר במחבוא:
"רק זכרונות ילדות עוזרים לי להחזיק מעמד...
[...]
משכיבים אותי במיטה וקוראים לרופא. אבא מקדים לשוב מהעבודה. אני שוכב במיטה, לובש פיג'מה חדשה. נותנים הוראה להכין את המאכלים האהובים עלי. אמא יושבת לידי, מספרת סיפורים, מראה לי תמונות מתוך האלבום. שרה לי. כשאמא שרה – כל השומע אותה נישא לעולמות אחרים. היא שרה על נסיכה של אגדה שגרה בארמון בדולח על הר זכוכית. אמא גם אוהבת לשיר שיר רציני, על מאנקה, נערה פשוטה שעוזבת את הבחור שאוהב אותה והולכת אחרי גביר עשיר. לבסוף, כשאני עייף ומתנמנם, שרה אמא שיר ערש האהוב כל כך על כולנו.

כוכב דולק, יורד הלילה, בּוּבּתי רוצה לישון.
שלבי ידיים, עִצמי עיניים, סיפורי לךְ יהיה חלום.
היֹה היה מלך גדול ולו בת יפיפיה,
וּבגן הם חיו בין שושנים ולא ידעו כל רע.
פתאום גורל אכזר ומר –
כּלב את המלך אכל, את הנסיכה – עכבר.
אל תבכי בּוּבּתי, אגלה לך סוד.
מִשוקולד היה המלך, הנסיכה - מִקרם ורוד.

אני שקט ושלו. שיערב לכלב, שיהנה מהמלך השוקולדי, שגם לעכבר יהיה לבריאות. אין דאגה, אין שום סכנה, הכל מסתדר טוב.

מישהו מטלטל אותי בכוח.

"לקום מהר! כבר בוקר! יוצאים לעבודה." "[6]

אברהם סוצקבר, משורר יידיש מוכר שהתגורר בווילנה ובתקופת המלחמה המשיך לכתוב את שיריו, הקדיש את שירו לילדו והפציר בבנו שישמור על צעצועיו ויהא הורה לבובתו שלו, שגם לה אין אימא:

צעצועים אברהם סוצקבר שמׁר היטב, בּני, על כל צעצועיךָ, כל צעצוע ממךָ קטן. בלילות, עת לישון אש תֵלֵכָה, נא כָּסֵם בכוכבי האילן. תן לסוס־הזהב מְלֹא חׁפְנַיִם מִמתיקות־הענן של דשאים; והלבש את הבן מגפיִם עת הַגֶשֶר מִיָם שוב יהיָם. וּלראש בִּתךָ כובע שימָה והושט לה היד בִּבְרכות. אף אחת אף אחת אין לה אִמא, בצל־קיר לאלוהים הן בוכות. נא אהׁב את כֻּלָן, הן בּנות־מלך, כי אזכּׁר יום רחוק, יום נִפחד – רחובות וּבוּבּות מלא הַפֶּלֶךְ וּבַעיר אין אף ילד אחד.[7]

ערב מול הגלעד ביצוע: אריק איינשטיין מילים: לאה גולדברג לחן: מיקי גבריאלוב האילנות כל כך כבדים, כופף הפרי את הַבַּדים, זו השעה המרגיעה, בה נרדמים הילדים. אל הבקעה מן הגלעד טלה שחור ורך ירד, כבשה פועה בוכה בדיר - זה בנה הקט אשר אבד. ישוּב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר ויירדם והכבשה תישק אותו והיא תקרא אותו בשם. נסתר הליל בין הַבַּדים והנביא הגלעדי יורד דומם אל הבקעה לחזות בשנת הילדים. ישוּב טלה...

הילדות שאבדה – שיריה וציוריה של חוה וולף

חוה וולף היא ילידת ויז'ניץ, בוקובינה. בהיותה כבת עשר גורשה עם משפחתה לגטאות בטרנסניסטריה, שם סבלו מכפור, מרעב ומתנאי קיום קשים. בשנת 1944 שוחררו חוה ומשפחתה על ידי הצבא האדום, ובשנת 1947 עלתה לארץ במסגרת עליית הנוער. שנים לאחר השואה החלה חוה לצייר ולכתוב שירים וסיפורים שבהם היא מחפשת ומגששת באפלה אחר ילדותה האבודה. בציוריה הצבעוניים היא מתבוננת בעיניה של אותה ילדה רכה בשנים שבהן שרדה את השואה:

אֵין יַלְדוּת / חוה וולף אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵין יַלְדוּת? הַזְּמַן זוֹחֵל, רַק חֲלוֹם וַהֲזָיוֹת בַּיּוֹם בַּלֵּילוֹת כְּפוֹר. מְחַפֶּשֶֹת פִּינַת שְֹמִיכָה, לְחִמּוּם גּוּפִי. יָדַי מְגַשְּשוֹת בָּאֲפֵלָה, רַק רִיק מוּלִי. מְחַפֶּשֶֹת יָד מְלַטֶּפֶת, נִתְקֶלֶת בְּקִיר. נִרְדֶּמֶת קְפוּאָה --- בּוֹכָה.

זיכרונות הילדות המוקדמים של חוה מלאי משמעות ותוכן, ונוכחים בחייה עד היום:

בַּיַּלְדוּת הָאַחֶרֶת / חוה וולף בַּיַּלְדוּת הָאַחֶרֶת, סִפּוּרֵי אַגּדָוֹת בְּגֶרְמָנִית עַל נְסִיכִים קְסוּמִים וְאַהֲבוֹת וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אַחֲרֵי הַבְדָּלָה, סִפּוּר חֲסִידִי עַל נִפְלְאוֹת רַבָּנִים גְּדוֹלֵי הַדּוֹר תָּמִיד מוּקֶפֶת אַהֲבָה גֵּרֱשׁוּ אוֹתִי אֶל רִיק! כָּל חַיֵּינו אָרוּזִים בְּשָׂקִים יַד אִמִּי מְלַטֶפֶת רֹאשִׁי, מַבַּט אָבִי נוֹתֵן נֹחַם. אֵין יוֹתֵר סִפּוּרֵי נִסִים וְנִפְלָאוֹת, כָּאן זֶה לֹא קוֹרֶה יוֹתֵר. הַנְסִיכָה עֲכְשָׁו בְּשֶׁלֶג זוֹחֶלֶת, מְבַקֶשֶׁת לֶחֶם וּקְצַת מַיִם. בְּגָדֶיהָ קְרוּעִים, רַגְלֶיהָ קְפוּאוֹת; נְסִיכָה חוֹלַת טִיפוּס מְחַפֶּשֶת מִטָה. שׁוּב אֵין אוֹר בַּאַרְמוֹן, כָּבָה זִכְרוֹן הַסִפּוּרִים.

שירי הערש שלאחר השואה הפכו לשירי אשכבה וקינה לילדים הרבים שאינם. "יענקלה אינו עוד", הדמויות שליוו אותו בילדותו - "זהב הטווס והגדי הצחור" - נותרו מיותמות, כמו הורים וילדים רבים.

אִמא קטנה מילים: דוד פוגל לחן: גידי קורן ושלמה ארצי ביצוע: שלמה ארצי בּוּבּה שלך הגידמת תשב על מיטתךְ בוכייה כי כבר נסעת כי כבר נסעת דובּךְ השחום דובּךְ יֵשֵב על מיטתך וּבוכה כי כבר נסעת כי כבר נסעת האם לא תבואי מהרה אִמא קטנה לאמצם אל לִבֵּךְ אִמא קטנה אבא יושב בפינה צופה אל עולם ריק אִמך יושבה, יושבה בפינה ושמלות קטנות לא תתפור עוד לִילדיִךְ? עוד לִילדיִךְ אִמא קטנה וקופץ ערב בעד החלון כלב שחור בולע אבא ואמא וּבוּבּה ודוב ויום ליום יחרֹז ואת אינךְ ואת אינךְ אִמא קטנה פניני זכוכית עכורה בלי אישי עינַיִיךְ בלי אישי עינַיִיךְ אִמא קטנה

[1] בנימין כ"ץ וברכה קופשטיין [עורכים], שיר ערש ליענקלה – אנתולוגיה, הוצאת שלום, ניו יורק, 1983, ע"מ 143 בתרגום אוריאל אופק.
[2] השיר נכלל בקובץ השירים "ביים ראנד", משנת 1916. מתוך: אלע ווערק פון ה. לייוויק - לידער, ניו יורק, 1940, ע"מ 63-64. מיידיש: אסף טל.
[3] משה (מוריס) רוט, ילד תרנגול, הוצאת עקד, 1998, ע"מ 61.
[4] השיר תורגם על ידי בני מר לאלבום "לעמעלע" של חוה אלברשטיין, NMC, 2006 ללחן של אלברשטיין. הגרסה המקורית ביידיש מתוך: לעילעס א., אַ ייד אויפן ים – לידער און פאָעמען, ניו יורק, שנת הוצאה לא צוינה, ע"מ 68.
[5] בנימין כ"ץ וברכה קופשטיין [עורכים], שיר ערש ליענקלה – אנתולוגיה, הוצאת שלום, ניו יורק, 1983, ע"מ 139 בתרגום אוריאל אופק.
[6] מרים עקביא, נעורים בשלכת, יד ושם, ירושלים 1975, ע"מ 121-123:
[7] בנימין כ"ץ וברכה קופשטיין [עורכים], שיר ערש ליענקלה – אנתולוגיה, הוצאת שלום, ניו יורק, 1983, ע"מ 157 בתרגום אוריאל אופק.
[8] מנגר איציק, שירים ובלדות (עברית: בנימין טנא), הוצאת על המשמר 1968, ע"מ 250.

זכויות יוצרים: כל מאמץ נעשה על מנת לאתר את בעלי זכויות היוצרים על החומרים הכלולים בעמוד זה.
בעלי זכויות שלא נוצר עמם קשר בתהליך מוזמנים לפנות אלינו בדו"אל: internet.education@yadvashem.org.il.

השירים להשמעה בטקס זה באדיבות אקו"ם - אגודה לקומפוזיטורים, מחברים ומו"לים.

▲ראש העמוד