"האזינה לקול בכיינו"* - תפילה בשואה
טקס לעשרה בטבת
מאת אסף טל

לחזרה
 

מיועד לחטיבות הביניים ולחטיבות העליונות
משך הטקס כ-45 דקות

רציונאל

הטקס שלפניכם עוסק בתפילה ובמשמעותה במהלך השואה.
התפילה היא הקדשת זמן ומחשבה לשיח האדם עם אלוהיו. תפילה היא מצד אחד הכרת האדם באלוהים ככח עליון, ומצד שני גם בקשה אישית המשקפת את קרבתו של האדם לאלוהיו. זו ההזדמנות של האדם לפרוש את תקוותיו, מצוקותיו ולהודות לכוח עליון על הטוב שקיבל. התפילה מהווה צורך אנושי ליצירת קשר של האדם עם כוח גדול ממנו. קשר שיכול להעניק תמיכה, משמעות וחוסן ומאפשר אף תלונה וקבילה. התפילה כמקשרת בין האדם לבוראו היא בעלת אופי אישי.
במהלך הטקס נתבונן בעולם התפילה בשואה דרך עיניהם של יהודים בני התקופה, ונשאל כיצד השפיעה מציאות החיים בשואה על עולמם הרוחני? האם התפילות שיקפו את מצוקות החיים, השרירותיות והסבל? מה ביקשו יהודים לבטא בתפילותיהם במהלך השואה? האם התפילות אופיינו בחידוש או בדבקות במסורת?

מרבית בני האדם מתפללים באופן כזה או אחר. בזמנים של שמחה ובוודאי בזמן מצוקה רבים פונים לכוח עליון ומתפללים.
כשיהודי מתפלל בנוסח בו התפללו אבותיו ודורות רבים לפניו, התפילה מדגישה את מקומו כחוליה ברצף ההיסטוריה היהודית ושייכותו לקולקטיב היהודי. בתנ"ך מופיעה התפילה האישית בסיפורים שונים כגון, חנה המתפללת לבן או דניאל המתפלל מגוב האריות. בתפילה עצמה מוזכרים אירועים מההיסטוריה היהודית (כגון יציאת מצרים, קרבנות בבית המקדש ועוד) ודמויות מרכזיות כגון האבות, משה והנביאים.
השגרה שנוצרת משלוש התפילות ביום, מעגנת את חייו של האדם במסגרת מחזורית. נשאלת השאלה מה קורה לאותו אדם כאשר שגרה זו מופרת, ואורח החיים בו היה מורגל מתפרק לחלוטין? קיים מתח תמידי בין הצורך בתפילה מנוסחת באופן אחיד לבין צרכיו הפרטיים של האדם. המתח בין תפילה מנוסחת לבין תפילה פרטית הפך משמעותי ביותר בתקופת השואה. תקופה בה מצבים אנושיים הגיעו לקיצוניות חסרת תקדים, הפער בין תפילה מסורתית מנוסחת לבין צרכי השעה גבר: רבים נאלצו להתפלל ללא סידור, דבר שהקשה על קיום תפילות סדירות ושלמות; בתקופה בה היו יהודים אסירים במחנות, נוסף גם הקושי לייחד זמן לתפילה. במקרים רבים, קיומן של התפילות למרות הקושי הגדול, העניק לאנשים תחושת השראה וקדושה יוצאת דופן. ההסתמכות על כח עליון ועל כוחה של התפילה, גם אם היחס אליה השתנה לאור המציאות הקשה, חיזק את האדם אשר חרב עליו עולמו. השגרה שהתפילה מייצגת העניקה למתפללים מקור לתקווה ולהמשכיות.
הטקס מלווה את היהודים המתפללים בשלבים שונים בתקופה השואה: הגזירות הראשונות, חיי היום יום בגטאות, הגירושים והחיים במחנות.

מבנה הטקס:

• תפילה תחת המשטר הנאצי
• קיום התפילה בגטאות
• תפילה במהלך הגירושים
• תפילה במחנות
• יזכור עם ישראל - סיכום

תפילה תחת המשטר הנאצי

קיום התפילה בגטאות

שרה שטרן קטן, התגוררה עם משפחתה בגטו לודז' מספרת על התפילה בגטו [3]:
"היו מתאספים מניינים בסתר, ומקיימים את התפילה. אחי באופן קבוע היה מעורב בקריאת התורה מתוך החומש, לא מתוך ספר תורה, והיה קורא את הפרשה. [...]
בקבוצה של גברים. היתה בעיה של בוקר, שהלכו לעבודה, ואיך שהוא היו עושים את זה אחרי העבודה, לפני העבודה. על כל פנים היו דברים מסודרים, ששמרנו עליהם בצורת זיכרון, לא בצורת הקפדה, לא כפי שחייבים, כי לא היתה אפשרות כזאת. אבל כזיכרון בהחלט שמרנו עליהם."

תפילה במהלך הגירושים

מתוך עדותו של שלמה שמידט:
"יומי האחרון בגטו טרזין יישאר קבוע בזכרוני עד יום מותי... נצטווינו להתייצב ולעלות על רכבת הגירוש כבר בערב יום הכיפורים תש"ה (27.9.1944), אבל משום-מה התעכבה יציאת הרכבת ואחדים מבין המיועדים לגירוש ניצלו את ההזדמנות כדי להשתתף בתפילות היום הקדוש בבית הכנסת שבגטו. לי היה הדבר חשוב במיוחד, ביודעי שהחזן יהיה אבי, ר' יצחק שמידט הי"ד, שהיה במשך שנים רבות החזן בבית הכנסת "אלט-נוי" והוא עדיין בגטו ולא נכלל בטרנספורט הזה. בתוך תוכנו הרגשנו אבא ואני, גם אם כמובן לא ידענו זאת בבירור, שהיום הזה והתפילה הזאת הם מעשה הפרידה בינינו, ושלא נתראה עוד לעולם. הקול האחרון ששמעתי מפי אבי היה קול השופר המסיים את היום הקדוש. מייד אחר כך הובהלנו, אנו המגורשים, בחזרה אל מקום יציאת הרכבת, שהיה סמוך לבית הכנסת." [5]

תפילה במחנות

יזכור עם ישראל - סיכום

יזכור עם ישראל
" קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים--רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ... מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה:  כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.  טז וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם. "
ירמיהו פרק ל"א, פסוקים י"ד-ט"ז

בסוף מלחמת העולם השנייה והשואה, בשנים 1944 ו-1945, שחררו חיילים סובייטים, אנגלים ואמריקנים (בעלות הברית) את שרידי יהודי אירופה ממחנות עבודה, ממחנות ריכוז וממחנות השמדה. בשבועות הראשונים של השחרור סבלו האסירים מתת-תזונה קשה וממחלות, ומצבם הנפשי היה ירוד. לשרידים של יהודי אירופה, ההתמודדות העיקשת עם חיי היום-יום והניסיון להישאר בחיים לא הותירו כמעט מקום למחשבה על גורל בני המשפחה ועל החיים שלפני המלחמה. עם השיקום הגופני, עלתה שאלת השיקום עולמם הרוחני של השורדים. מימדי האובדן האנושי והרוחני של העם היהודי, היו לניסיון רוחני קשה וחסר תקדים בתולדות עם ישראל: תחינה בעד אחינו שארית הפליטה מהארצות הנאציות ובארצות אלו:

"שומר ישראל. שמור שארית ישראל. ואל יאבד ישראל. האומרים שמע ישראל:
שומר גוי אחד, שמור שארית עם אחד. ואל יאבד גוי אחד. המיחדים שמך ה' אלוקינו ה' אחד:
שומר גוי קדוש. שמור שארית עם קדוש. ואל יאבד גוי קדוש. המשלשים בשלוש קדושה לקדוש:
יהי רצון מלפניך אבינו שבשמי. שנשמע ונתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות. ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ. ונאמר אמן:
אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה. המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה. ומאפלה לאורה. השתא בעגלא ובזמן קריב. ונאמר אמן."[7]

תפילת יזכור לחללי השואה
יִזְכּוֹר
יִזְכּוֹר אֱלוֹהִים אֶת נִשְמוֹת אֲחֵינו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, חַלְלֵי הַשּוֹאָה וְגִבּוֹרֶיהָ, נִשְמוֹת שֵש מֵאוֹת רְבָבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, שֶהוּמְתוּ וְשֶנֶּהֶרְגוּ וְשֶנֶּחְנְקוּ וְשֶנִּקְבְּרוּ חַיִּים, וְאֶת קְהִילּוֹת הַקּוֹדֶש שֶנֶּחְרְבוּ עַל קְדוּשַת הַשֵּם.
יִזְכּוֹר אֱלוֹהִים אֶת עֲקֵדָתָם עִם עֲקֵדַת שְאָר קְדושׁי יִשְׂרָאֵל וְגִבּוֹרָיו מִימֵי עוֹלָם וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְמָתָם. הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדו. יָנוּחוּ בְּשָלוֹם עַל מִשְכָּבוֹתָם וְנֹאמַר אָמֵן.

* הרב קלונימוס קלמיש שפירא, שלוש דרשות, תל-אביב, שנת הוצאה לא צויינה.
[1] מרים גיליס (קרליבך), משנתו החינוכית של יוסף צבי קרליבך: הלכה ומעשה, עבודה לתואר שני, אונ' בר-אילן, רמת גן תשל"ה, נספח 12; קול בכיות, שם, ע"מ 117-118, שנות ראינו רעה, שם, ע"מ 78.
[2] הרב קלונימוס קלמיש שפירא, שלוש דרשות, תל-אביב, שנת הוצאה לא צויינה.
[3] מקור: ארכיון יד ושם 10235/0.3
[4] יהודית באומל (תידור), שם, ע"מ 122.
[5] בעקבותיהם - המדריך למבקר בטרזין, מנהל חברה ונוער, בית טרזין.
[6]קרטס אמרה, ‫ללא גורל , תרגמה מהונגרית: מרים אלגזי, עם עובד, ת"א 2004, ע"מ 119-120.
[7] באומל, שם, ע"מ 145.

לחזרה

  ▲ראש העמוד