תיק נושא: המדינה הנאצית והתמוטטות הדמוקרטיה

• מבוא
• שאלות חקר
• רשימה ביבליוגרפית
• סרטים

מבוא

פרוט הנושאים בתיק זה:

• כינונה של הדיקטטורה הנאצית
• מדיניות חוץ: לקראת מלחמה
• המתנגדים לשלטון הנאצי
• תעמולה, תרבות וחינוך בגרמניה הנאצית
• תעמולה, תקשרת וקולנוע
• תרבות: מוסיקה, אומנות
• חינוך פורמלי ובלתי פורמלי ברייך השלישי
• יחס האוכלוסייה הגרמנית לפתרון הסופי

בעקבות מינויו של היטלר לתפקיד קנצלר גרמניה בינואר 1933 החל תהליך בן כמה חודשים של הפיכת גרמניה ממדינה בעלת משטר דמוקרטי רב מפלגתי למדינה טוטליטרית. המשטר החדש לא הסתפק באחיזה במוקדי הכוח הפוליטיים בגרמניה אלא שאף לעצב מחדש את המרקם החברתי בגרמניה ברוח האידיאולוגיה הנאצית, דרך השתלטות על גופים כמו תנועות הנוער, איגודי פועלים ואיגודי נשים. ערוץ פעילות נוסף במאמצי ההשתלטות היה טרור מאורגן שהופעל נגד מתנגדי המשטר ואויביו האידאולוגיים, וששיאו היה בהקמת רשת מחנות ריכוז והפעלתה. למחנות הריכוז נשלחו מתנגדי המשטר או אלה שנחשבו כאלה. הנאצים השתמשו באופן אינטנסיבי בתעמולה כדי להשליט את השקפת עולמם. הם השתלטו על מוסדות התרבות וקבעו מחדש את סדר היום של מערכת החינוך. הצלחותיו הכלכליות והמדיניות של המשטר הנאצי בשנותיו הראשונות, כמו גם ההקפדה על שמירת כסות חוקית לפעילויותיו, תרמו ליוקרתו בציבור הגרמני והביאו להרחבת התמיכה בו גם מצדם של מי שלא היו נאצים בהכרתם.

כינונה של הדיקטטורה הנאצית
בשנת 1919 הצטרף אדולף היטלר, סוכן ותועמלן של צבא בווריה למפלגה אנטישמית קטנה. במהרה הפך היטלר לדמות המרכזית במפלגה, ובפברואר 1920 הודיע על שינוי שם המפלגה ל'מפלגת הפועלים הגרמנים הלאומית הסוציאליסטית' (NSDAP)ב-1921 היה היטלר ליושב-ראש המפלגה בעל סמכויות בלתי מוגבלות. ב-8-9 בנובמבר 1923 עמד בראש ניסיון להפיל את השלטון בבווריה. יש לציין, כי לא היה זה הניסיון היחיד מצד מפלגות הימין או השמאל, לתפוס את השלטון בגרמניה בכוח, בשנות ה-20. ניסיון ההפיכה, שזכה לכינוי, ה'פוטש' של מרתף הבירה במינכן, נכשל והי' נידון לחמש שנות מאסר, היטלר שוחרר לאחר תשעה חודשים. בשבתו במאסר במבצר לנדסברג הכתיב היטלר את הכרך הראשון של ספרו מין קמפף ('מאבקי'). לאחר שחרורו בשנת 1925, בנה מחדש את המפלגה הנציונל-סוציאליסטית (נאצית). שנות ה-30 בגרמניה אופיינו בחוסר יציבות כלכלי ופוליטי. בין ספטמבר 1930 ועד לנובמבר 1933 נפלו 5 ממשלות ברפובליקת ויימאר, מה שהוביל למספר גדול של מערכות בחירות במדינה. מטרת המפלגה הנאצית הייתה השגת רוב בפרלמנט, בדרכים חוקיות כדי להרוס את החוקה. ב-1928 השתתפה המפלגה הנאצית לראשונה בבחירות לרייכסטאג (פרלמנט), אך זכתה רק ב-2.8% מקולות המצביעים. ב-1929, עם המשבר בכלכלה בעולם והאבטלה רבת הממדים בגרמניה, החלה עלייתה המהירה של המפלגה, ובבחירות לרייכסטאג ב-1930 זכתה ב-18.3% מקולות המצביעים. ב-1932 קיבל היטלר אזרחות גרמנית, שעד אז נמנע מלבקשה בנימוק שגרמניה ואוסטריה חד הן, ואין להכיר בהפרדה המלאכותית שביניהן; אזרחות גרמנית נדרשה לו כדי להיות מועמד לבחירות לנשיאות. בבחירות ניצח המועמד השמרני וגיבורה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה פאול פון הינדנבורג, ואולם, היטלר זכה ב-36.8% מקולות המצביעים. בבחירות לרייכסטאג ביולי של אותה שנה זכתה מפלגתו ב-37.3% מקולות המצביעים, השיעור הגבוה ביותר שקיבלה בבחירות חופשיות, והפכה למפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג. בבחירות שנערכו כעבור חודשים מספר, בנובמבר 1932, ירד שיעור המצביעים לנאצים ל-33.1% .
למרות ירידת התמיכה בנאצים, שוכנע הנשיא, הינדרבורג למנות את היטלר לקנצלר (ראש ממשלה). בממשלה שהוקמה ב-30 בינואר 1933 היו רק שלושה שרים נאצים מתוך 11 חברי הממשלה. הנאצים השכילו לנצל את שריפת הרייכסטאג (הפרלמנט) ב-27 בפברואר 1933, להטלת משטר חירום, המפלגה הקומוניסטית הואשמה בפשע, מנהיגיה נאסרו וחירויות היסוד בגרמניה הושעו. בבחירות שנערכו כעבור שבוע, ב-5 במרס 1933 – שהיו הבחירות האחרונות בגרמניה– זכו הנאצים ב-44% מקולות המצביעים. ב-23 במרס אישר הרייכסטאג את 'חוק ההסמכה' שהסמיך את הממשלה לחוקק חוקים לתקופה של ארבע שנים ללא אישור הפרלמנט, ובכך ביטל את הממשל הפרלמנטרי בהעבירו את סמכויות החקיקה מן הפרלמנט לממשלה; כעבור ארבע שנים, כאשר כבר שרר משטר רודני, לא היה כול קושי להאריך את תוקף החוק, והוא נשאר בתוקף עד סוף מלחמת-העולם השנייה. בממשלה היה, כאמור, רוב לשמרנים, אך בסופו של דבר גבר עליהם היטלר. ב-14 ביולי 1933 פורקו האיגודים המקצועיים והמפלגות פרט למפלגה הנאצית, והיא הפכה למפלגה החוקית האחת והיחידה בגרמניה. לאחר מותו של הנשיא פון הינדנבורג ב-2 באוגוסט 1934 אימץ לעצמו היטלר את סמכויות הנשיא ומינה עצמו לפיהרר (מנהיג) וקאנצלר (ראש ממשלה) הרייך. מעתה, נשבעו חיילי הורמכט (הצבא ) אמונים אישית להיטלר, שהפך לכל יכול בגרמניה.

מדיניות החוץ: לקראת מלחמה
השנים 1933-1939 היו מהשנים הסוערות ביותר בהיסטוריה. הזירה הפוליטית הבינלאומית בכלל, ואירופה בפרט, התאפיינה במתיחות רבה, בריתות, הסכמים וסיפוחים. למשקיפים בני הזמן נראה היה כי אירופה נעה לקראת מלחמת עולם נוספת, המלחמה אכן פרצה ב-1939.
בינואר 1934 נחתם חוזה אי-התקפה בין פולין וגרמניה. ב-13 בינואר 1935 סופח, בעקבות משאל עם של תושביו, חבל הסאר לגרמניה. בחודש מארס של אותה שנה, חידשה גרמניה את שירות החובה בצבא, תוך הפרת חוזה ורסאי . חבר הלאומים, ומעצמות אירופה לא הגיבו על הפרה זו של הסכם ורסאי , ובריטניה אף חתמה על הסכם ימי עם גרמניה שקבע את גודלם היחסי של ציי שתי המדינות. חבר הלאומים לא הגיב גם על הפרת הפירוז של חבל הריין שנעשה שנה מאוחר יותר. בשנת 1936 נוסד "ציר רומא-ברלין" ושתי המדינות הדיקטטוריות גרמניה ואיטליה, החלו במעורבות צבאית גלויה במלחמת האזרחים בספרד. הלאומנים בהנהגתו של פרנקו ניצחו במלחמה בשנת 1939, במידה רבה בשל העזרה הגרמנית. בשנת 1937 חלה התקרבות בין גרמניה ופולין, כמו-כן, נחתם חוזה שנודע כ"אנטי-קומינטרן", (אנטי ברה"מ), עם יפן.
במפנה השנים 1938-1939 חלה החרפה ניכרת במצב הבינלאומי באירופה. ב- 13 במארס 1938 סיפחה גרמניה את אוסטריה ל"רייך השלישי", בספטמבר 1938 הניעו איומי המלחמה של היטלר להסכמת בריטניה וצרפת בועידת מינכן, לסיפוח חלק מצ'כוסלובקיה לגרמניה. בראשית שנת 1939 השתלט הצבא הגרמני ללא קרב על שארית צ'כיה, בשנה זו סיפחה גרמניה גם את העיר ממל שבליטא. דרישתה של גרמניה לסיפוח שטח בקרבת העיר דנציג (היום גדנסק), הביא לכך שבריטניה וצרפת ערבו לביטחונה של פולין. חודשי הקיץ של שנת 1939 נוצלו למגעים חשאיים, לקראת המלחמה שעמדה בפתח. דעת הקהל הבינלאומית הופתעה כשנחתם ב-23 באוגוסט, חוזה ריבנטרופ –מולוטוב. היה זה חוזה אי-התקפה בין שתי היריבות האידיאולוגיות הגדולות גרמניה וברה"מ. לחוזה היה סעיף סודי שחילק למעשה את מזרח אירופה לאזורי השפעה של שתי המדינות. המשמעות האמיתית של החוזה התבררה עד מהרה, כשפלשה גרמניה לפולין בספטמבר 1939 , ופרצה מלחמת העולם השניה, בה פלשה ברה"מ לחלקה המזרחי של פולין.
מדיניות החוץ של גרמניה הנאצית נתפסה בתודעה הציבורית בת זמננו והן בעיני בני הזמן כתוקפנית, עקבית ומוצלחת במטרותיה שהיו לבטל או לתקן את "חרפת הסכם ורסאי" מחד גיסא, ולהשיג לגרמניה את מרחב המחיה שהוזכר בספרו של אדולף היטלר "Mein Kampf" (מאבקי) מאידך גיסא. במשך השנים, היו שערערו על תפיסה זו. כך למשל, נטען כי מדיניות החוץ הגרמנית, והיטלר נגררו במקרים מסוימים אחר המאורעות, על פי תפיסה זו לא הייתה תוכנית אב נאצית לקראת מלחמה. חימושו והכנותיו של הצבא הגרמני לקראת מלחמה עדיין לא הושלמו כשהיא פרצה למעשה. הציבור הגרמני חשש ממלחמה ורק ההצלחות הגדולות של שנות המלחמה הראשונות שינו את דעת הקהל בגרמניה.

המתנגדים לשלטון הנאצי
בשנת 1933 כשעלו הנאצים לשלטון נשקפה, לכאורה ההתנגדות לשלטון מקרב המפלגות הפוליטיות, בראש ובראשונה מהמפלגה הקומוניסטית, ה KPD-, והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית , ה-SPD , לרשות מפלגות אלו עמדו מערך של פעילים, ארגון, איגודים מקצועיים, ובמקרה של המפלגה הקומוניסטית, גם נשק. בחודשים מעטים הצליחו הנאצים להוציא מחוץ לחוק את כל המפלגות, לאסור את הפעילים המרכזיים ולרסק את האיגודים המקצועיים. הנהגת המפלגות יצאה מגבולות גרמניה, הפזורה האנטי-נאצית במדינות כמו צ'כסלובקיה וצרפת ניסתה לנהל תעמולה אנטי-נאצית, ולספק מידע לעולם הרחב על המתרחש בגרמניה הנאצית. ה-SPD הקימה מעין מרכז מידע עם שליחים בגרמניה ה-SOPAD , שהדוחות החשאיים שלה מהווים את אחד מהמקורות החשובים על גרמניה בשנות ה-30. קבוצות האופוזיציה הגולות ה KPD-, וה-SPD , לא היו אנטישמיות, אך התייחסו לאנטישמיות הנאצית ככלי בידי המשטר לצרכים של גיוס אהדה ציבורית. הפרשנות הקומוניסטית התייחסה לנאציזם כעוד שלב בקפיטליזם, ולא מצאה הבדל עקרוני בין ה"קפיטליסט היהודי" וזה שאינו יהודי.
גורם אפשרי אחר להתנגדות בשנות ה-30 היו חוגי הכנסייה. ראשי הכנסייה בגרמניה, הן קתולים והן פרוטסטנטים היו בעלי השקפת עולם שמרנית, עיינו את רפובליקת ויימאר וחוזה ורסאי ופחדו מהקומוניסטים. גורמים אלה הביאו אותם לתמוך בנאצים, לפחות בשנים הראשונות של המשטר. אנשי כנסייה רבים חששו מהתפיסות האתאיסטיות ואף אליליות שהיו קיימות באידיאולוגיה הנאצית, ובמיוחד מתעמולה אנטי-קתולית שהפיץ המשטר החדש. אמנם, יחסי גרמניה הנאצית והכנסייה הקתולית הוסדרו להלכה ב"קונקרודנט"- הסכם שנחתם בין הותיקן והרייך השלישי. אך ככלל, במקרים מסוימים הסתמנה הכנסייה הקתולית כמקור לאופוזיציה למשטר. הדוגמא הבולטת ביותר לכך הייתה מחאתו של הבישוף גאלן נגד האותנסיה (רצח הנכים וחסרי הישע בגרמניה) בשנת 1941. יש לציין, כי מתנגדי משטר בולטים כמו קבוצת הסטודנטים "הורד הלבן" במינכן, שנאסרו והוצאו להורג לאחר שהפיצו עלונים בגנות רצח היהודים, וכן חלק מקושרי ה-"20 ביולי" (ראה להלן), היו קתולים אדוקים. הכנסייה הפרוטסטנטית נטתה להזדהות עם המשטר הנאצי, הדוגמא יוצאת הדופן להתנגדות בקרב הכנסייה הפרוטסטנטית, היא "כנסיית הוידוי" שמחתה ביולי 1936, על מחנות הריכוז, על אי חוקיות צעדי הגסטאפו וכנגד המדיניות האנטי יהודית של הנאצים. הדמות הבולטת ב-"כנסיית הוידוי", היה מרטין נימולר, גיבור מלחמה (ממלחמת העולם הראשונה), נימולר נאסר במחנות ריכוז למשך שבע שנים.
בגרמניה הנאצית הוקמו מספר התנגדות, שהורכבו בעיקר מבני האליטה האזרחית/צבאית. קבוצות אלו כללו דיפלומטים, אנשי שירות המדינה, פוליטיקאים שמרנים, אנשי אצולה, קצינים בכירים. חברי חוגים אלו תכננו תוכניות למשטר חלופי בגרמניה, ניסו ליצור קשר עם בעלות הברית המערביות ולחתום על חוזה שלום נפרד. בולטת העובדה כי הקושרים היו בעלי דעות ימניות ושמרניות, רבים הצטרפו לקשר רק לאחר שחלה גרמניה להפסיד במלחמה, רצו להמשיך את המלחמה בברה"מ. אחרים סברו בשלום שלאחר המלחמה תמשיך גרמניה להחזיק בשטחים שכבשה כמו חלקים מפולין וכן חבל אלזס.
החל מקיץ 1943 הייתה הרוח החיה בקרב הקושרים קולונל פון שטאופנברג, קצין נכה, שמונה לראש המטה של צבא המילואים. שטאופנברג קישר בין קבוצות ההתנגדות השונות, וגייס לקשר קצינים נוספים, ביניהם גם את המצביא הגרמני המפורסם ביותר, פלדמרשל ארווין רומל. שטאופנברג עצמו ניסה להתנקש בחייו של היטלר ב-20 ביולי 1944, מותו של היטלר היה אמור להתחיל הפיכה שינהלו הקושרים כנגד המפלגה הנאצית והס"ס. העובדה שהיטלר לא נהרג, איטיות ושלומיאליות של הקושרים מחד גיסא ומהירות תגובה של אנשי המשטר הביאה לכישלון הקשר מאידך גיסא. הקשר עלה בחייהם של כ-5,000 ממשתתפי הקשר, קרוביהם ומכריהם, למעשה חלק מהותי של האליטה והאריסטוקרטיה הגרמנית.
הפן המטריד ביותר בהשקפותיהם של הקושרים הוא השקפותיהם על היהודים. אין דרך אחרת לתאר את השקפותיהם על היהודים אלא כאנטישמיות. מרביתם המכריע התנגד להשמדת היהודים, אך סבר שבגרמניה יש בעיה יהודית ועליה להיפטר לאחר המלחמה, אולי באמצעות הגירה. ב"פוטש של 20 ביולי" שותפו דמויות שמילאו תפקיד פעיל במדיניות האנטי יהודית של המשטר הנאצי. הדוגמא הבולטת ביותר הייתה אדוארד נבה, מפקד המשטרה הפלילית ששימש בעבר כמפקדה של אייזנצגרופה B שרצחה עשרות אלפי יהודים בבלארוס. בין הקושרים היו כאלה שסברו שיש לשתף בקשר מנהיגים נאצים "פרגמטיים" כהימלר וגבלס.

תעמולה, תרבות וחינוך בגרמניה הנאצית.
תעמולה, תקשורת וקולנוע תעמולה נאצית
הנאצים עשו שימוש רב-צדדי בתעמולה והרחיבו בהרבה את דרכי השכנוע. הנאצים השתמשו באסיפות המונים, באמצעים חזותיים של סמלים ומפגני המונים, ברדיו ובקולנוע. לפני עלותם לשלטון נועדו האמצעים הללו לעורר את שימת-לב הציבור ולהבטיח להם תהודה בכלי התקשורת, ואחרי השתלטותם נועדו לממש את משטרם הטוטליטרי על האוכלוסייה. בספרו מין קמפף ניסח היטלר עצמו את מהות התעמולה המילולית ועוצמתה ואת התפקידים שייחס לה. אליבא דהיטלר על התעמולה לפנות להמונים ולא לאינטיליגנציה; על התעמולה להיות מורכבת על חזרה מתמדת של אוסף מוגבל של סיסמאות; על התעמולה לעורר את הרגש ולא לפנות אל האינטלקט; התעמולה חייבת להיות עממית דהיינו, מותאמת למוגבלות של האדם הפשוט ביותר; התעמולה אינה מבשרת אמת אובייקטיווית, אלא באה להפיץ אמת שפוליטיקאי או שליט רוצה בה.
עקב המקום החשוב שתפסה התעמולה במשטר הנאצי הוקם במארס 1933 'משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם' שהיה הגוף ששלט על הרדיו, העיתונות, התיאטרון, הקולנוע והאומנויות. היבטים מסויימים של החינוך והספרות. בראש משרד התעמולה עמד יוזף גבלס, שהשליט נאציפיקציה של חיי האמנות והתרבות וכיוון אותם באמצעות שלוחות משרדו. הוא שלט באמצעי התקשורת (אף שנאלץ להיאבק על כך עם אחרים), יזם את שרפת הספרים ה'בלתי-גרמניים' (10 במאי 1933) והיה מיוצרי 'מיתוס הפיהרר' – גורם חשוב בגיוס תמיכתם של המוני העם.
גבלס נחשב לאבי התעמולה המודרנית במדינה טוטליטרית. תעמולתו הצטיינה בהשמצות, עלילות ושקרים, מתוך אמונה שהבריות יאמינו לשקרים, אם אך יחזרו עליהם שוב ושוב, וככול שהשקר גדול יותר כן יאמינו יותר. גבלס ייחס לתעמולה, והצהיר שאינה אלא אמצעי להשגת מטרה כלשהי, ואם לא הושגה המטרה, משמע שהשתמשו באמצעים לא יעילים.
אחד מעקרונות התעמולה שנקבעו ע"י היטלר היה: "עדיפות המילה המדוברת על פני זו הכתובה". הרמן גרינג קבע כי הרייך השלישי, בניגוד לרפובליקת ויימאר, לא התבסס על חוקה כתובה, "המהפכה הנאצית" שאבה את כוחה מכוחו של העם ולא מ"חוקי נייר". ההיסטוריון בועז נוימן מציין כי התרבות הנאצית בזה לרעיון הספר, העיסוק בספרים נתפס כמנוכר ל"חיים האמיתיים", קריאה בספר חייבת להוביל למעשים. קריאתם של ספרים נאצים ובראשם "מיין קאמף" נתפסה כחוויה שיש לעבד ולחיות לפיה. שיאה של ההתקפה הנאצית על המילה הכתובה ורעיון הספר התגלם בטקסי שרפת הספרים.
הנאצים עשו שימוש פוליטי רחב היקף ברדיו. בערים גרמניות הוצבו מערכות הגברה כדי להגביר ולשדר את שידורי הרדיו לקהל הרחב. הנאצים דאגו לייצור מקלטי רדיו "עממיים" שנמכרו בזול, עד שנת 1939 היו ל-70% מבתי האב בגרמניה מקלטי רדיו, פי שלושה ממספרם ב-1932. מקלטי הרדיו היו בעלי יכולת קליטה נמוכה, כדי למנוע קליטה של שידורים מחו"ל. החל מראשית שנת 1933 , שודרו כל נאומיו של היטלר ברדיו.

קולנוע
בסתיו 1938 ביקש משרד התעמולה מחברות סרטים גרמניות להפיק סרטים אנטישמיים מובהקים, העוסקים בין היתר, ב- 'הקשר היהודי העולמי'. לסרטים נועד תפקיד חשוב בהפצת האידיאולוגיה הנאצית. דמויות ונושאים אנטי-יהודיים חוזרים ונשנים בסרטים בכול ימי הרייך השלישי, תוכנם של חלק מהסרטים האנטישמים הסרטים האנטישמים הידועים ביותר, יידון להלן. ניתן לזהות נושאים אנטישמים בסרטים שאינם פוליטיים במובהק. סרטים נאצים עסקו במגוון של נושאים, סרטים עלילתיים כדוגמת "הורסט- ווסל" ו-"היטלריוגנד קוואס" פיארו את ה"מאבק" הנאצי בשנות ה-20, אחרים ניסו, בין היתר, להשפיע על דעת הקהל בגרמניה לאהוד את "האותנזיה"(רצח נכים וחולי נפש המאושפזים במוסדות בריאות), אך הסרט הטיפוסי שהופק בגרמניה הנאצית היה מוצר בידורי לכל דבר. חשוב לציין כי רק בודדים מכאלף סרטים שהופקו בגרמניה הנאצית היו סרטי תעמולה לכל דבר.
סרטיה של הבימאית לני ריפנשטל הם מהמפורסמים שהופקו ברייך השלישי. ריפנשטל, מהדמויות השנויות במחלוקת בגרמניה הנאצית. ריפנשטל הייתה שחקנית קולנוע בשנות ה-20 , התקרבה לחוג האישי של היטלר, אף כי מעולם לא הצטרפה למפלגה הנאצית. בשנות ה-30 הופקד בידי ריפנשטל בימויים של סרטי תעמולה רשמיים של המפלגה הנאצית. "ניצחון הרצון" תיעד את כינוס המפלגה הנאצית בנירנברג בשנת 1935 , סרטה "אולימפיה" פיאר את האולימפידה בברלין בשנת 1936. בשני הסרטים הושקעו משאבים רבים, הם מהווים ציון דרך מרכזי בתולדות הקולנוע התיעודי, ונחשבים להישג אסתטי ואמנותי. מעטים סרטי התעודה שנושאם גרמניה הנאצית, שאין בהם צילומים מסרטיה. כך מהווים סרטים נאצים והשקפה נאצית, מרכיב בדימוי שיש לנו על תקופה זו בהיסטוריה. חלק גדול מסרטי התעודה שנוצרו לאחר המלחמה על גרמניה הנאצית, משתמשים בצילומים מסרטיה. בכך אומצו דימויים ומוטיבים נאציים תעמולתיים במה שנועד לשרת את הלימוד והתיעוד של גרמניה הנאצית.
ב-1939 הופקו שני הסרטים האנטי-יהודיים הראשונים, 'רוברט וברטרם', בבימויו של הנס הינץ צרלט, ו- 'פשתן מאירלנד' בבימויו של הינץ הלביג, והשתמשו בקומדיה לצורך קריקטורה של 'תת-אדם' היהודי. בשנת 1940 הופקו הסרטים האנטישמים העלילתיים 'הרוטשילדים' (שהיה גם סרט אנטי בריטי) בבימויו של אריך ושנק ו'היהודי זיס' בבימויו של פייט הרלן שזכה להצלחה רבה. בשנה זו נוצר הסרט התיעודי 'היהודי הנצחי' בבימויו של פריץ היפלר, שהיה הסרט האנטישמי הבוטה ביותר.

תרבות: מוסיקה, אמנות
אמנות:
האמנות המודרנית התאפיינה בשבירת מוסכמות וקריאת תגר של תנועות אמנותיות כגון האימפרסיוניזם, האקספרסיוניזם, הקוביזם, תנועת הדאדא ותנועות אחרות על האמיתות האמנותיות המקובלות. אם בעבר מטרת האמנות היתה להעתיק את המציאות ולפאר אותה, באו תנועות אלו וניסו לבחון אותה מזויות אחרות, לפרק אותה לגורמים ולהראות גם צדדים קשים שלה. התנועות האמנותיות לא הסתפקו רק באסטתיקה, אלא באמצעות האמנות הביעו את מחאתם כנגד תנועות פוליטיות ושלטוניות. הנאצים התנגדו למגמות אמנותיות מודרניות אלו, דבר שהתבטא ביחס הממשלה הנאצית אל אמנות ואמנים בתחומה.
האמנות ברייך השלישי נעשתה מכלי המבטא את חירות הפרט והמחשבה לכלי שרת בידי המדינה. ואולם שינוי זה לא הוליד מהפכה אמנותית אלא חזרה אל אידאולוגיות אסתטיות שנוצרו כבר במאה ה-18 כגון טבע, נוף מולדת ואיכרים, תיאור עיירות קטנות ובעלי מלאכה למיניהם שהיוו חלק מהמיתוס שאפיין את הנאציונל-סוציאליזם. האמנות שהנאצים שאפו להציג כונתה "האמנות הפולקית", משמע, האמנות העממית אשר הדגישה את ערכי המסורת והפשטות. זאת שלא כאמנות המודרנית, אשר נתפסה על ידם כמופשטת וכמייצגת את חולשות האדם.
בשנת 1923 הבטיח היטלר לבצע "רפורמה במבנה האמנות": להחיות מחדש את התרבות היוונית העתיקה בדרך של הקבלתה ליופי הגזעי הנורדי. עם עלייתו לשלטון הוקצנו עמדותיו ומעתה כינה זאת "טיהור תרבותי". זאת במטרה לסלק מחיי התרבות הגרמנית כל סממן שאינו תואם את אידאל היופי הארי שהציב לנגד עיניו. יצירות אמנות של ציירים כגון מודֶליאני, פיקסו נקשרו על פי תאורטיקנים נאצים עם המונח "ניוון", ועם מצבים חברתיים שאינם נורמליים, כגון מחלות נפש.
מגמה זו המשיכה עם הצגתה של התערוכה "האמנות המנוונת" ע"י שר התעמולה גבלס ב- 19 ביולי 1937, תחילה בברלין ולאחר מכן ברחבי גרמניה. המטרה הייתה ללַמד את העם לזהות אמנות "לא רצויה" ומעוותת שאינה משרתת את הקולקטיב. למשימה זו מינה גבלס את "נשיא לשכת הרייך לאמנויות החזותיות", פרופ' ציגלר ממינכן, על מנת שיבחר בסיוע ועדה יצירות "מנוונות" בתחומי האמנות כגון ציור, פיסול וכד'. במהלך מבצע "טיהור" זה החרימה הוועדה 15,997 יצירות של 1,400 אמנים. לאחר החרמת היצירות הוכנסו האמנים המנודים לרשימותיה של הוועדה ולבתיהם נשלחו מכתבים שבהם נאסר עליהם באופן רשמי להוסיף לעסוק באמנות .
תפקיד מכריע בניוונן של החברה והתרבות הגרמנית ייחס היטלר ליהודים, וזאת בשל חתרנותם "הגזענית והבולשביקית" תחת יסוד הגזע הארי. לפיו הגזעים האנושיים מחולקים לשלוש קבוצות על פי יכולתם לייצר תרבות: מייסדי תרבות, נושאי תרבות והורסי תרבות. היהודים שויכו לקבוצה השלישית של הורסי התרבות.
תנאי הכרחי ליצירת האמנות הנורדית היא היותו האמן טהור מבחינה גזעית. למעשה בעצם קיומה של תרבות יוצרת אחרת יש סכנה לקיומה של התרבות הארית, תרבות זרה עלולה לאיים ואף להאפיל עליה. על כן, יש לטהר באופן מוחלט את התרבות הגרמנית מכל השפעות פנימיות או חיצוניות.
עניין נוסף שעל-פי התפיסה הנאצית גרם לשלילת האמנות המודרנית הוא התכנים הבין -לאומיים שיוצרים תנועות השותפות לשפה בין-לאומית אחידה, כגון דאדא ברלין. לפיכך, תנועות אלה מסכנות את האמנות הגרמנית כי הן עשויות למנוע את הקשר ההכרחי לפולק הגרמני.
יצירת תשתית לחיזוק קווי היסוד של האמנות הפולקיסטית החלה כבר ביוני 1933 כאשר היטלר קבע כי כל ענייני התרבות יוכפפו למרותו של שר התעמולה יוזף גבלס. בכך קיים המשטר פיקוח ישיר על הפעילויות למיניהן בתחום האמנות. אמן אשר חרג מהמסגרת שהציב המשרד מצא את עצמו משולל כל זכות להמשיך את עבודתו. כמו כן, פורקו ארגונים בלתי רצויים והנותרים עברו נאציפקציה. אל הגבלות אלה נוספו במשך הזמן תקנות חדשות כגון תקנה שקבע גבלס בשנת 1936, אשר אִפשרה לאסור על עבודת אמן בגין טיעון מוסרי או פוליטי; כן בוטלה הביקורת על האמנות. אמנים שהתאימו את עצמם להלכי הרוח הנאציונל-סוציאליסטיים זכו להטבות בתנאי עבודתם, לשחרור מחובת גיוס, למתנות ועוד.
ביולי 1937 הונחה אבן הפינה לחנוכת בית האמנות הגרמנית שבמינכן ולתערוכה "האמנות הגרמנית הגדולה". במרכז התערוכה הוצגו עבודות ששימשו על פי המשטר החדש אמות מידה לאמנות הגרמנית "הבריאה" כגון ציורי פורטרטים, תיאורי חיות, דמויות נשים, גברים וילדים. בנאום הפתיחה לתערוכה הדגיש היטלר את החשיבות אותה ייחס לאמנות, וכן את מעורבותו האישית בעניין זה.
יתר על כן, יזם המשטר את קיומו של יום חג מיוחד שנקרא "יום האמנות הגרמנית"); ביום זה נערכה בחוצות מינכן תהלוכה ססגונית עתירת משאבים.
בשנות המלחמה תפסה האמנות מקום מרכזי בגרמניה הנאצית, ועל האמנים הוטלו לתפקידים שנועדו לשרת את צורכי המשטר. מצב זה אילץ את האמנים להיכנע לתכתיבי השלטון או לעזוב את עבודתם.

השלטון הנאצי ויחסו למוזיקה:
עם עלייתם של הנאצים לשלטון החלה מלחמת חרמה במוזיקה המודרניסטית (ג'אז, סווינג ומוזיקה א-טונאלית). מלחינים ומוזיקאים יהודים ומתנגדי שלטון הורחקו מעמדות מפתח ונפתחה מערכה אידאולוגית נגד צורות ההלחנה החדשות שהתגבשו בזמן רפובליקת ווימאר. אופי המדינה הנאציונל-סוציאליסטית המושתת על חשיבות החוק, על השאיפה לאחדות ולאחידות, על ההיררכיה השלטונית, על ההתרפקות על העבר ועל המיתולוגיה הגרמנית היה [מדובר באופי] מנוגד בתכלית הניגוד למרכיבים החדשניים של המוזיקה המודרניסטית. זאת נתפסה כמייצגת את האידאלים היהודיים והבולשביקיים של המהפכנות והחתרנות. בחברה שראתה במוזיקה את השתקפות עצמה כדברי גבלס, לא היה מקום למוזיקה בלי תו שליט ובלי היררכיה. השוויון בחשיבותם של התווים באותה המנגינה נתפס כמלחמת מעמדות, כנטייה להשוות בין שונים וכפריקת כל עול שלטוני.
ההתעלמות מההרמוניה הקלאָסית נראתה בעיני הנאצים כניתוץ המיתוסים הגרמניים העתיקים , ואילו השימוש בג'אז ובמוזיקה זרה נתפסה בראש ובראשונה כפלישה לטוהר המוזיקלי הגרמני, וכהתעלמות מהמוזיקה הפולקית (במובן הגזעי) והחדרת גורמים בין-לאומיים לתרבות הגרמנית. כמו-כן היא נדחתה גם בגלל האופי האִלתורי והקטוע, חסר האחידות והחוקיות שלה.
בשנים הראשונות של המשטר הנאצי הזדהו חלק מהמלחינים ומהמנצחים מהשורה הראשונה עם המשטר החדש. היו מהם שעשו זאת מסיבות של תועלת אישית, אך רבים מהם הזדהו עם המלחמה האידיאולוגית שאסרה המפלגה הנאצית על המוזיקה המודרניסטית. מלחינים כמו אנטון וברן ואלבן ברג האמינו, בדומה לנאצים, כי המוזיקה המודרניסטית עלולה לקעקע את המוזיקה "האמנותית" או "הגבוהה" הקלאסית והרומנטית . חשוב לציין שבכל שנות המשטר הנאצי התקיימו פעילויות מוזיקליות חסרות תקדים, המוזיקה שנוגנה בקונצרטים או שודרה ברדיו הייתה ממיטב יצירתם של המלחינים הגדולים באירופה, יחד עם זאת נכשלו הנאצים ביצירת מוזיקה מקורית .

חינוך פורמלי ובלתי פורמלי ברייך השלישי
גרמניה הנאצית אופיינה בדואליות, לצד המנגנונים הממלכתיים השונים הוקמו מנגנונים מקבילים שהשתייכו למפלגה הנאצית. מאחר שהנאצים עלו לשלטון באופן דמוקרטי ולא הייתה מהפכה אלימה בגרמניה, לא תמיד היו ברורים היחסים בין גופים אלה, שהתחרו לעיתים זה בזה. התהליך בו איחד המשטר הנאצי את הארגונים הממלכתיים והמפלגתיים נקרא הגלייכשאלטונג או האחדה.
אחד התחומים שבהם לא היו הנאצים מוכנים להתפשר ביישום תהליך הגלייכשאלטונג היה החינוך. מדיניות החינוך הנאצית התאפיינה בגישה אנטי-אינטלקטואלית תוך כדי שימת דגש באותם נושאים ופעילויות שיש בהם כדי להכשיר את הדור החדש לנאמנות ולציות למדינה הנאצית. מבחינה זו הייתה חשיבותו של החינוך, לשיטתם של הנאצים, בעיצוב אופיו של הלומד ופחות מכך בהקניית יכולות אינטלקטואליות. שר הפנים הנאצי, וילהלם פריק, קבע בצו מיום 18 בדצמבר 1934 שתפקידו העיקרי של בית הספר הוא לחנך את הנוער לפעול בשירות האומה והמדינה ברוח הנאציונל-סוציאליזם. חינוך ברוח זו נעשה בן השאר באמצעות יצירת מניפולציות רגשיות והשתתפות בטקסים ובעצרות שהתאפיינו במפגני עצמה ססגוניים. באופן זה ניסו הנאצים להטמיע את האידאולוגיה בקרב בני הנוער ולעשות אותם נוחים יותר להשקפתם ולמטרותיהם לעומת בני הדור המבוגר שהשקפותיו עוצבו בתקופת וימאר או אפילו ברייך הוילהלמני. מגמות אלה של החינוך הנאצי הן שהכתיבו את הכנת תכנית הלימודים לבתי הספר, ובאו ליד ביטוי מובהק בעיקר בשיעורי ההיסטוריה והספרות. הגרסה הנאצית להיסטוריה הגרמנית ביקשה להבליט את קיומם של גרמנים מחוץ לגבולות הרייך, את האופי ההֵרואי והנאצל של הגזע הגרמני, ואת ההמשכיות שבין קארל הגדול, לפרידריך הגדול ולהיטלר. עם החלת חוקי הצנזורה הנוקשים על ספרי הלימוד ב- 1938, שוכתבו מחדש כל הספרים ללימוד היסטוריה.
הניסיון ליצור מדיניות חינוך אחידה נתקל בקשיים מסוימים בשל מעורבותן של סמכויות בעלות אינטרסים שונים בתחום זה. כך למשל ביקשו שלושה שרים – שר החינוך, ברנאהרד רס, שר הפנים, וילהלם פריק ושר התעמולה, יוזף גבלס – להתערב בענייני החינוך, כל אחד ממניעיו שלו. זאת, מבלי לפרט את מעורבותם של בעלי אינטרסים אחרים, ובהם האידאולוג הראשי של המפלגה, אלפרד רוזנברג, האחראי על ספרי הלימוד, פיליפ ביהלר וראש תנועת הנוער ההיטלראית, באלדור פון שיראך. מטרתם הסופית של חסידי מדיניות החינוך הרדיקלית הייתה ליצור מערכת מיוחדת של בתי ספר הנתונה לפיקוחה ולשליטתה של המפלגה הנאצית ובמסגרתה תוכשר ההנהגה העתידית של המפלגה. הקמתה של מערכת חינוך עצמאית, המנותקת מהממלכתית, הייתה מבוססת על השאיפה ליישם את העקרונות המהפכניים של המפלגה הנאצית. היטלר נתן את הסכמתו לניסיונות אלה ואִפשר לאנשי המפלגה לעקוף את הסמכות הממלכתית של שר החינוך רסט, מאחר שמדיניותו של זה נחשבה מתונה למדי ביישום העקרונות האידאולוגיים הנאציים.
מערכת החינוך החדשה הייתה אמורה לכלול שלושה שלבים עיקריים: 1. "בתי הספר של אדולף היטלר" (החל מ- 1936), שבמסגרתם היו יכולים ללמוד תלמידים נבחרים מגיל 12 2. הצטרפות ל- Ordensburgen – מסגרות חינוכיות שהיו דומות בארגונן למסדרי האבירים הטבטונים 3. בתי הספר הגבוהים של המפלגה, ששימשו תחליף לאוניברסיטאות. באופן מעשי הצליחו הנאצים לממש רק את שני השלבים הראשונים. "בתי הספר של אדולף היטלר" היו בפיקוחו של הגאולייטר (המושל) המקומי מטעם המפלגה הנאצית ולמדו בהם המצטיינים בתנועת הנוער הנאצית. מקצת ה- Ordensburgen הוקמו בטירות ברחבי גרמניה והיו נתונים לסמכותו של רוברט ליי, מנהיג "חזית העבודה" הנאצית. מוסדות אלה היו ביטוי לשאיפות שרווחו בגרמניה הנאצית וכוונו ליצור חברה נטולת מעמדות מצד אחד ואליטה חדשה שתנהיג את החברה מצד שני. ואולם למרות מאמציהם לא הצליחו הנאצים לממש את תכניותיהם באופן מוחלט. מוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה המסורתיים המשיכו ליהנות מעצמה ומיוקרה, ובכך מנעו סחף לכיוון מערכת החינוך הנאצית.

לבד ממוסדות החינוך המסורתיים הייתה גם תנועת הנוער ההיטלראית ההמונית בבחינת מתחרה על הדומיננטיות במערך החינוך בגרמניה הנאצית. מנהיג התנועה, פון שיראך, רצה לנטרל לחלוטין את השפעת הבית ובית הספר על הנוער ושאף לעשות את הארגון שבראשו עמד, על כל פעילויותיו החינוכיות והפרה-מיליטריות והצבאיות, לכלי העיקרי להכשרה ולחינוך של הדורות הבאים. על פי פון שיראך, הנוער ההיטלראי הוא מעין "קהילה אידאולוגית של החינוך". מי שצועד בשורות הנוער ההיטלראי, טען, אינו אחד בקרב מיליונים, אלא "חייל של רעיון". לנוער מבחינה זו היה תפקיד מרכזי ביצירתה של "גרמניה החדשה". היטלר מבחינתו חזה תהליך שבו יצטרף הנוער הגרמני בכללו לארגון הנוער של המפלגה הנאצית בהגיעו לגיל עשר, בשנות העשרה המתקדמות ישולב בשורות ה- ס"א וה-ס"ס ולאחר מכן ייעשה לחלק מהכוחות המזוינים של גרמניה. פון שיראך ניצל את הסמכות שהופקדה בידי הנאצים בעקבות מינויו של היטלר לקאנצלר כדי להפעיל לחץ על ארגוני הנוער האחרים. ואכן רבים מהם התפרקו בתוך זמן קצר וחבריהם הצטרפו ל"נוער ההיטלראי". עם זאת, תהליך היעשותן של כל תנועות הנוער למונופול של המפלגה הנאצית ארך זמן רב יותר ממה שציפו ראשי המפלגה, בעיקר בשל התנגדותן של קבוצות שמרניות והתאחדויות קתוליות למיניהן. ב- 1932 מנה סך החברים בתנועות הנוער הנאציות 107,956 בני נוער. בשנת 1933 חלה עלייה דרסטית במספר החברים, והוא עלה ל- 2,292,041. עד פרוץ המלחמה ב- 1939 היה מספר החברים 7,287,470.

יחס האוכלוסייה הגרמנית לפתרון הסופי
שנות השלושים בגרמניה והתבססות המשטר הגרמני הובילו מאוחר יותר, בשנות הארבעים, כשאירופה היתה הנתונה במלחמת עולם, לרצח המוני באמצעים טכנולוגיים של מליוני יהודים. תגובת העם הגרמני למדיניות הנאצית כנגד היהודים, החל בשנות השלושים ועד לביצוע הפתרון הסופי, חשובה בהבנת ההקצנה במדיניות כנגד היהודים לאורך התקופה. כבר בשנות השלושים נחשפו שכבות נרחבות מהציבור בגרמניה למדיניותו האנטישמית של השלטון, שהגיעה לשיאה ב"פוגרום ליל הבדולח" ולמעשה התאפשרה הוצאתה לפועל של מדיניות זו בין היתר בשל קבלתה על ידי מרבית הציבור הגרמני, בראש ובראשונה על ידי הסכמה שבשתיקה. חלק ניכר מהאוכלוסייה הגרמנית תמך באופן אקטיבי או פסיבי במשטר הנאצי, בעיקר כל עוד הוא נראה כסיפור הצלחה. מאוחר יותר, עם הסתמנות התבוסה במלחמה, הלכה תמיכה זו ונחלשה.
הצעד הנאצי הראשון שכוון כנגד כלל הציבור היהודי בגרמניה היה יום החרם שהוכרז ב-1 באפריל 1939. הציבור הגרמני נותר אדיש, גרמנים רבים הוסיפו לקנות בחנויות שבעליהם יהודים. היו עסקים שנסגרו בשל ההודעות על החרם, אך המוני סקרנים מילאו את הרחובות בציפייה לראות מה עתיד לקרות. הגרמנים היו פסיביים, אך לא גילו עוינות כלפי היהודים. אדישות מאפיינת את יחסו של הציבור הגרמני ליהודים משך רוב שנות השלושים. צעדים אנטי-יהודים כמו חוקי נירנברג התקבלו בברכה, בין היתר, מאחר והן נתפסו כצעד שיוצר סטטוס-קוו חדש, שמבאר מצב קיים שאיננו ברור, בין גרמניה לתושביה היהודים. לעומת זאת, מראות פוגרום "ליל הבדולח" בנובמבר 1938, עורר תגובות מסתייגות בקרב הציבור הגרמני. היו גרמנים שגינו את הרס הרכוש, אחרים נרתעו מגילויי האלימות ברחובות. תגובות אלה תרמו את חלקן למגמת המשטר לשמור בסוד את אופיים האמיתי של צעדים כנגד היהודים באירופה הכבושה, לאחר שפרצה מלחמת העולם השניה.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה החלו לחדור לגרמניה ידיעות ושמועות על גורל היהודים בשטחים הכבושים, בראש ובראשונה פולין. שמועות אלו התעצמו, החל מקיץ 1941. יחידות ה-"אייזנצגרופן" ביצעו את מעשי הרצח ההמוניים שלהן, תחת כיפת השמיים. הרציחות נערכו לעיני כל, ולעיתים תדירות צפו בהם רבים מקרב בני האוכלוסייה המקומית וכן חיילי הצבא הגרמני. החיילים מסרו לעיתים את הידוע להם, בהיותם בחופשה בגרמניה, ולמרות הצנזורה, במכתביהם לחבריהם וקרוביהם. מקור נוסף על הנעשה במזרח היו עובדי כפייה זרים במפעלים ובמחנות עבודה בגרמניה, שסיפרו לעיתים, את הידוע להם, מארצותיהם. גרמנים רבים האזינו לשידורי הרדיו בשפה הגרמנית של בעלות הברית, וצפו במו עיניהם, ביהודים שגורשו, החל מסתיו 1941, מגרמניה ל"מזרח". בין הגרמנים היו רבים שעשו שימוש באפשרות שניתנה להם, לקנות בזול את מטלטליהם של המגורשים, או להשיג לעצמם את דירותיהם של המגורשים.
הגרמנים ידעו אפוא, גם אם לא היו בקיאים בפרטים מדויקים, כי במזרח אירופה נערכות רציחות המוניות ומהו גורלם של היהודים שגורשו מערי גרמניה.
החל מראשית שנת 1943, בעיקר לאחר מפלת סטלינגרד, החל גורלם של המגורשים להטריד את אזרחי גרמניה. כשהתברר לגרמנים כי גרמניה עתידה להפסיד במלחמה, ניתן ביטוי לדעה כי הנקמה על השמדת היהודים עתידה להיות איומה. ההפצצות על גרמניה שהורגשו בעיקר החל מקיץ 1943, ועתידות היו להחריב ערים שלמות ולעלות בחייהם של מאות אלפי אזרחים גרמנים, נתפסו לעיתים, כתגובה על רצח היהודים. נדגיש כי השינוי ביחס לרצח היהודים נבע מחשש מנקמה של בעלות הברית, אולם האוכלוסייה הגרמנית לא הביעה כל ביטוי של חרטה מוסרית או ערכית על הרצח ההמוני של יהדות אירופה.
מתועד מקרה בו, בפברואר 1943 בו הפגינו נשים גרמניות מול משרדי הגסטפו בברלין, כנגד גירושם של בעליהן היהודים, והצליחו למנוע את הגירוש. אין מקבילה לאופן בו ארגנה הכנסיה הקתולית מסע מחאה כנגד רצח החולים וחסרי הישע- "האותנזיה". תנועת ההתנגדות הגרמנית היתה מודעת לפתרון הסופי, וידיעה זו היתה גורם, אם כי לא עיקרי בעצם ההתנגדות להיטלר ולמשטר הנאצי. ההיסטוריון דוד בנקיר מציין כי הדחקה אפיינה את יחסם של הגרמנים לפתרון הסופי. היה זה תהליך כפול, המודעות לאשמה העלתה את הפחד מפני התוצאות והפחד מתגמול הביא לרגשות אשמה. הגרמנים ידעו מספיק כדי לדעת כי מוטב להם שלא לדעת יותר.

שאלות חקר

כינונה של הדיקטטורה הנאצית:

• מדוע הצביעו הגרמנים להיטלר?
• כיצד הפכה מפלגה אזוטרית למפלגה הראשונה בגודלה בגרמניה?
• מה היו הפגמים בחוקת ויימאר שאפשרו את חיסול הדמוקרטיה?
• האם הדמוקרטיה הגרמנית התאבדה? האם אפשר ללמוד מהדוגמא של רפובליקת ויימאר כיצד יכולה דמוקרטיה להגן על עצמה מכוח אנטי-דמוקרטי המבקש לעלות לשלטון בדרכים דמוקרטיות?
• האם הייתה עלייתו של היטלר לשלטון בלתי נמנעת?
• כיצד התנהלה המערכת הפוליטית ומה היה חלקה בעליית הנאצים לשלטון?

מדיניות חוץ: לקראת מלחמה:

• האם הייתה מדיניות החוץ הגרמנית תולדה של תכנית אב, או שהיא הושפעה מתגובות מדינות אירופה וחבר הלאומים?
• מה היה מקומה של האידיאולוגיה הנאצית במדיניות החוץ הגרמנית?
• מה היה מקומו של אדולף היטלר בהתווית מדיניות החוץ הגרמנית?
• האם הייתה בנמצא מדיניות חוץ גרמנית בתקופת המלחמה?
• באיזה מידה התכוננה גרמניה ורצתה במלחמה?

המתנגדים לשלטון הנאצי

• מה היה היחס של קבוצות ההתנגדות השונות בגרמניה ליהודים?
• האם תנועת ההתנגדות שחברים בה אנטישמים ורוצחי יהודים היא לגיטימית?
• באיזה מידה היה "הפתרון הסופי" שימש מניע לקושרי ה-"20 ביולי" להתנקשות בחייו של היטלר?
• האם היה קשר בין מדיניות בעלות הברית לכישלון הקשר?

תעמולה, תרבות וחינוך בגרמניה הנאצית

• מה תפקידה היחודי של התקשורת במדינה טוטליטרית?
• מהי דמות היהודי בקולנוע הנאצי?
• איזה שימוש עשו הנאצים באמצעי התקשורת המודרניים? (קולנוע ו/או רדיו)
• מהם הערכים שמבקשת האידיאולוגיה הנאצית להנחיל?
• האם הייתה מטרה מעשית ביצירת ההערצה להיטלר, בתקשורת הגרמנית?
• מה תכליתה של האמנות בגרמניה הנאצית?
• מה היו מטרות החינוך הנאצי?
• באיזה מידה היה החינוך הנאצי אינטלקטואלי?
• התעמולה הנאצית הקדישה מקום נרחב ליצירת "המיתוס של היטלר", איזה מטרות ניסו הנאצים להפיק מכך?

רשימה ביבליוגרפית

1. אבישר אילן, "תיעוד ועיצוב של תודעה היסטורית בסרטי תעמולה", זמנים, 39/40, 1991. עמ' 38-
2. אהרונסון שלמה, "התפתחות המשטרה הפוליטית הבוארית כרשות הראשונה של ה-ס"ס והמדינה הגרמנית בשנת 1933, ילקוט מורשת, 8, עמ' 145-162.
3. אהרונסון שלמה, "המשטרה הפוליטית הבוארית“, ילקוט מורשת, 9, עמ' 122-152.
4. אריאלי-הורוביץ דנה, רומנטיקה מפלדה, אמנות ופוליטיקה בגרמניה הנאצית, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1999.
5. בולוק, אלן, היטלר: אנטומיה של רודנות , בית לוחמי הגטאות, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשל"ד.
6. בלוך שארל, "המאבקים הפנימיים בתוך המפלגה הנאצית וליל הסכינים הארוכות", זמנים, 4, עמ' 54
7. בכרך צבי, מן הצלב אל צלב הקרס , ספרית פועלים, תל אביב, 1981.
8. בכרך צבי, תפיסת האדם באידיאולוגיה הנאצית, משרד הביטחון, תל אביב, 1995.
9. בנקיר דוד, "הנאצים והאוכלוסיה הגרמנית: עסקה פאוסטיינית?" [מאמר ביקורת על ספרו של אריק א' גונסון על הגסטפו], יד ושם קובץ מחקרים, 30, 2001. עמ' 341-347.
10. בראכר קרל דיטריך, הדיקטטורה הגרמנית: השורשים, המבנה, והתוצאות של הנציונל - סוציאליזם , עם עובד, תל - אביב, 1987.
11. ברטוב עומר, "ברבריזציה של לוחמה – קצינים וחיילים בחזית הרוסית 1941-1945", זמנים, 14, עמ' 71-
12. ברטוב עומר, צבאו של היטלר
13. ברקאי אברהם, הכלכלה הנאצית: אידיאולוגיה, תיאוריה ומדיניות , ספריית פועלים, תל אביב, 1986 .
14. גיטליס ברוך, סרטי השנאה – הקולנוע הנאצי במלחמתו נגד היהודים
15. דינר דן, "נאציונל סוציאליזם וסטליניזם: על זכרון, שרירות, עבודה ומוות", זמנים, 45, עמ' 76-
16. הפנר סבסטיאן, היטלר, החידה האיומה ופישרה, שוקן, ירושלים, 1979 .
17. היילברונר עודד, עליית המפלגה הנאצית לשלטון, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1993.
18. הפנר סבסטיאן , סיפורו של גרמני 1914 -1933, חרגול, תל אביב, 2002.
19. טובין יהודה, " Lebensborn (מקור החיים)", ילקוט מורשת, 20, עמ' 191-194.
20. טל אוריאל, תיאולוגיה פוליטית והרייך השלישי,
21. טל אוריאל, "האינטלקטואלים והרייך השלישי", ילקוט מורשת, 19,עמ' 175-184.
22. יקל אברהרד, היטלר: השקפת עולמו וחותמו בהיסטוריה , תל - אביב, ספרית פועלים, 1990
23. לוננגריך פיטר, "לעבוד לקראת הפירר"[מאמר ביקורת על הביוגרפיה: היטלר, היבריס שנכתבה על ידי איאן קרשאו, יד ושם קובץ מחקרים, 31, 2003. עמ' 325-340.
24. מרון אפרים, הכנסיה האוונגלית הגרמנית בתקופת הרייך השלישי ותנועת Deutsche Christian הנאצית, ילקוט מורשת, נ"ה, עמ' 179-196.
25. מילר-היל בנו, מדע קטלן, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1992 .
26. נוימן בועז, "על מקומה של המלה הכתובה והמלה המדוברת בתעמולה הנאצית", זמנים, 74, 2001.
27. נוימן בועז, ראיית העולם הנאצית, מעריב ואוניברסיטת חיפה, תל אביב, 2002.
28. פסט יואכים, היטלר: דיוקנו של לא - איש , ירושלים, 1986 .
29. פסט יואכים, פני הרייך השלישי,
30. פיצגיבון קונסטנטין, 20 ביולי- הקשר נגד היטלר
31. קרשאו איאן, המיתוס של היטלר, דביר, תל אביב, 1998.
32. קרשאו איאן , היטלר, היבריס, 1889-1936, עם עובד, תל אביב, 2003.
33. ראושינג הרמן, שיחות עם היטלר, מסדה, תל אביב, 1941.
34. פסט יואכים, פני הרייך השלישי, מערכות, תל אביב, 1987.
35. צימרמן משה (עורך), הרייך השלישי מאזן היסטורי, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1999.
36. צימרמן משה (עורך), ההתנגדות לנאציזם
37. צימרמן משה, "הספורט בשירות הרייך השלישי", מתוך: עבר גרמני – זיכרון ישראלי,
38. צימרמן משה, "הסרט הקומי הנאצי כמסמך היסטורי", מתוך: עבר גרמני – זיכרון ישראלי,
39. שיירר וילהלם, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי. היסטוריה של גרמניה הנאצית, שוקן, ירושלים, 1961.
40. שפאר אלברט, בתוככי הרייך השלישי. זיכרונות, בוסתן, תל אביב, 1979.
41. שפי נעמה, "היסטוריה של שנאה: היהודי זיס בעין המצלמה הנאצית", זמנים,

החברה הגרמנית:

1. בלברג, אפרת. 'השפעות הגומלין בין החקיקה האנטישמית לבין דעת הקהל', בשביל הזיכרון 40, (עורך: בלטמן, דניאל), ינואר – פברואר 2001, יד ושם, ירושלים, עמו' 46 – 54.
2. בנקיר, דוד. 'הגרמנים והשואה: מה הם ידעו', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים כ, (עורך: וייס, אהרון), ירושלים תש"ן, עמו' 57 – 82.
3. ברושאט מרטין ופרידלנדר שאול. 'הפולמוס בדבר היסטוריזציה של הנאציונל-סוציאליזם', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים יט, (עורך: וייס, אהרון), יד ושם, ירושלים תשמ"ט, עמו' 1 – 33.
4. ברקאי, אברהם. 'היסטוריונים גרמנים מול גולדהגן', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים כו, (עורך: זילברקלנג, דוד), יד ושם, ירושלים תשנ"ח, עמו' 223 – 248.
5. גוטמן, ישראל. 'גולדהגן – ביקורת ותרומה', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים כו, (עורך: זילברקלנג, דוד), יד ושם, ירושלים תשנ"ח, עמו' 249 – 276.
6. גולדהגן, דניאל יונה. תליינים מרצון בשירות היטלר, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, ישראל 1998.
7. גץ, עלי. 'יקום של מוות ושל ייסורים', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים כו, (עורך: זילברקלנג, דוד), יד ושם, ירושלים תשנ"ח, עמו' 277 – 285.
8. הילברג, ראול. 'תופעת גולדהגן', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים כו, (עורך: זילברקלנג, דוד), יד ושם, ירושלים תשנ"ח, עמו' 287 – 294.
9. וילהלם, האנס – היינריך. 'השואה ברטוריקה ובפובליציסטיקה הנאציונאל-סוציאליסטית – טיעונים אחדים נגד התיזה שלפיה איש לא היה יכול לדעת על "הפתרון הסופי" לפני 1945', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים טז, (עורך: וייס, אהרן), יד ושם, ירושלים תשמ"ה, עמו' 77 – 103.
10. צימרמן, משה. 'עלייתה ודעיכתה של האנטישמיות בגרמניה', בתוך: האנטישמיות הגרמנית – הערכה מחדש, (עורכים: בורוט יעקב והיילברונר עודד), עם עובד, האוניברסיטה העברית, ישראל 2000, עמו' 19 – 28.
11. קולקה, דב אוטו. '"דעת הקהל" בגרמניה הנאציונאל-סוציאליסטית ו"הבעיה היהודית" – המקורות ובעיותיהם', בתוך: ציון מ, ג – ד, ירושלים תשל"ה, עמו' 186 – 290.
12. קולקה דב אוטו ורודריג אהרון. 'האוכלוסייה הגרמנית והיהודים ברייך השלישי – פרסומים וזרמים חדשים בחקר החברה הגרמנית וה"בעיה היהודית"', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים טז, (עורך: וייס, אהרן), יד ושם, ירושלים תשמ"ה, עמו' 333 – 345.
13. קרשאו, איאן. 'דעת הקהל בגרמניה בתקופת 'הפתרון הסופי' – מידע, הבנה, תגובות', בתוך: דפים לחקר תקופת השואה ז, אוניברסיטת חיפה, בית לוחמי הגטאות, ישראל 1989, עמו' 17 – 28.

סרטים

סרטי תעמולה נאציים:

• ניצחון הרצון
• היהודי הנצחי
• היהודי זיס

אחרים:

• חיילי הקולנוע של הרייך השלישי
• סרטי השנאה
• אמנות ברייך השלישי
• סווינג בצל צלב הקרס
• מוכרים רצח

▲ראש העמוד