תיק נושא: הפתרון הסופי

• מבוא
• שאלות חקר
• רשימה ביבליוגרפית
• סרטים

מבוא

פרוט הנושאים בתיק זה:

• כוונה מראש או תולדה של תהליכים מקומיים? גישות מחקריות בסוגיית הפתרון הסופי.
• הרצח בבורות הירי
• המחנות הנאציים
  • ההיסטוריה של המחנות הנאציים
  • האדם במחנות
  • צעדות המוות
  • מחנות לא גרמניים
• קורבנות לא יהודיים של המשטר הנאצי
  • מבצע אותנזיה
• דמותם של הרוצחים

כבר בתקופה שקדמה לפרוץ המלחמה התבטאו דוברים נאצים בדבר האפשרות להשמדת יהודי אירופה. ההתבטאות המפורסמת ביותר בעניין הייתה זו של היטלר ב- 30 בינואר 1939. לאחר כיבוש פולין ב-1939 הועלו רעיונות קונקרטיים יותר כמו ריכוז יהודי אירופה ב"שמורה" מיוחדת באיזור ניסקו שבעיר לובלין או לחילופין גירוש המוני שלהם לאי מדגסקר שבמזרח אפריקה. ריכוז היהודים בגטאות נתפס מראשיתו כפתרון ביניים בלבד. היעדר אפשרויות למימוש רעיונות מסוג זה והידרדרות מצב המלחמה הביאו לראשית הרציחות ההמוניות של היהודים שהפכו עם הזמן ליותר שיטתיות. הרצח ההמוני התחיל עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות, ב- 22 ביוני 1941. ליחידות הלוחמות של הוורמאכט נילוו תחילה ארבע ואח"כ חמש "עוצבות מבצע" (איינזצגרופן) של ה-ס"ס שמטרתן הוגדרה כחיסול מידי של "קומיסרים עממיים ויהודים במנגנון המפלגה והמדינה". בפועל ירו אנשי יחידות אלו למוות עד סוף 1941 במאות אלפי יהודים – גברים נשים וילדים – בשבועות ובחודשים הראשונים של הכיבוש הנאצי בשטחי המזרח. ברציחות אלו נטלו חלק גם אנשי המשטרה הגרמנית, יחידות צבא גרמניות וכן במקרים מסוימים גם אנטישמים בני העמים המקומיים. בחדשי הסתיו של שנת 1941 נקטו הגרמנים בשורה של צעדים שהצביעו על כך שרצח היהודים עתיד לכלול את כלל יהודי אירופה. צעדים אלו כללו את גירוש יהודי גרמניה למזרח, חלק ממגורשים אלו נרצחו מיד עם הגיעם ליעדם; בנוסף, החלה בניית מחנה המוות בלז'ץ, ובדצמבר 1941 התחיל לפעול חלמנו, מחנה ההשמדה הראשון על אדמת פולין, בו הומתו מאות אלפים במשאיות גז.

כפי שניתן לראות מנתונים אלו, לא ניתן להצביע על נקודת זמן מסוימת בה החל ביצוע הפתרון הסופי. יתר על כן, מעולם לא נמצאה פקודה שהורתה על תחילת רצח היהודים. נקודת זמן הראויה לציון בביצוע הפתרון הסופי היא ועידת ואנזה, שנחשבה בטעות לתחילתו של הפתרון הסופי. ב-8 בינואר 1942 כינס ריינהרד היידריך – ראש המשרד הראשי לבטחון הרייך, שהוסמך מספר חודשים קודם לכן כאחראי על הפתרון הסופי – ועידה שנודעה כועידת ואנזה. משתתפי ועידת ואנזה התחלקו לשתי קבוצות: בעלי תפקידים בכירים במשרדי הממשלה הנאצית, שלמשרדיהם היתה נגיעה למדיניות האנטי-יהודית בגרמניה ובשטחים הכבושים; על הקבוצה השנייה נמנו קציני ס"ס שהיו כפופים להיידריך, ולמעשה היו כבר מעורבים ברצח היהודים. בין קצינים אלו נכח גם אדולף אייכמן, שאף רשם את פרוטוקול הישיבה. בניגוד לדעה המקובלת, בועידת ואנזה לא הוחלט על ביצוע רצח היהודים, שהתנהל בפועל מאז פרוץ מבצע ברברוסה ביוני 1941. הועידה נועדה ליידע את כל הגורמים הנוגעים בדבר בנוגע לרצח יהודי אירופה, כדי להביא לשיתוף פעולה שייעל את התהליך כמידת האפשר. פועל יוצא של הועידה היה העברת חלק מן האחריות על הרצח מן הס"ס לגופים אחרים במשטר הנאצי.

כוונה מראש או תולדה של תהליכים מקומיים? גישות מחקריות בסוגיית הפתרון הסופי
שתי גישות מרכזיות בהיסטוריוגרפיה של השואה מנסות להסביר את עצם התרחשות הפתרון הסופי. הגישה הראשונה שכונתה "האינטנציונליסטית" רואה בפתרון הסופי פרי תכנון מוקדם שהתגבש במוחו של אדולף היטלר עוד בראשית דרכו הפוליטית. עם עלייתו לשלטון חתר היטלר להגשים תפיסה זו תוך שיתוף פעולה עם המנגנון הנאצי. לפי תפיסה זו רדיפת היהודים בגרמניה בשנות ה-30, בידודם וכליאתם בגטאות בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה ורציחתם החל מן הפלישה לברית המועצות, היו כולם תולדה של תכנית שהיטלר גיבש כבר בשנות ה-30. האינטנציונליסטים פירשו לפיכך את נאומו המפורסם של היטלר מ-30 בינואר 1939: "היום ארצה שוב להתנבא: אם יעלה בידי יהדות הממון הבינלאומית באירופה או מחוצה לה לדרדר את העמים, פעם נוספת, למלחמה עולמית – אזי לא תהיה התוצאה בולשיביזציה של העולם, ועמה ניצחון היהדות, אלא השמדה הגזע היהודי באירופה." כתכנית פעולה והכרזה רשמית גלוייה של "יציאה לדרך" אל ההשמדה.
הגישה השנייה – הפונקציונליסטית – מפחיתה ממרכזיות היטלר והאידיאולוגיה הנאצית בהתפתחות הפתרון הסופי. על פי גישה זו אופיינה המדיניות האנטי-יהודית בסתירות פנימיות, חוסר עקביות ואף חוסר היגיון. היא הונחתה מצרכים מקומיים וזמניים, והיתה לעתים תולדה של מאבקים בין רשויות ואישים שונים במנגנון הנאצי. הדרך הטובה ביותר לתאר גישה זו היא כשם ספרו של חוקר אמריקאי " הדרך העקלקלה לאושויץ".
החל בשנות התשעים התפתחו גישות חדשות שניסו להסביר את רצח היהודים בגורמים רציונליים, לפי טענות אלו היו מעורבים כלכלנים, דמוגרפים ואנתרופולוגים בתכניות הרצח הנאציות. מדענים נאציים אלו ניסו להבטיח אספקת מזון לגרמניה, ומרחב מחיה להתיישבות גרמנית. צורך זה חייב פינוי של שטחים נרחבים מן האוכלוסיות שחיו בהם. מאחר ולא נמצא פתרון למאות האלפים שפונו, "נאלצו" הנאצים לרצוח אותם. בתפיסה זו אנטישמית אינה מהווה גורם דומיננטי להסבר רצח היהודים.
גישה עדכנית יותר ניסתה ליצור סינתזה בין הפונקציונליזם לאינטנציונליזם; לפי גישה זו היתה מעורבות עמוקה של הצמרת הנאצית ובראשה היטלר בפיתרון הסופי, והאנטישמיות היתה דומיננטית בחלקים נרחבים בחברה הגרמנית. הפתרון הסופי עצמו תוכנן והתפתח בעיקר בדרגי הביניים של מנגנוני הבטחון הנאציים והרשויות האזרחיות בשטחים הכבושים. לפי תפיסה זו בהיעדר הנחיות ברורות מההנהגה הנאצית, ניסו דרגי הביניים לנחש את כוונותיה. נוצרה תחרות בין הגורמים השונים, ובדרך כלל יושמו הפתרונות הרדיקליים יותר, קרי רצח היהודים. משפט מייצג לגישה זו ניסח החוקר איאן קרשאו: "לעבוד לקראת הפיהרר".

הרצח בבורות הירי
עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941, החלה השמדת יהודי אירופה באתרי הרג. בתחילה אופיין הרצח בפעילות מרוכזת של יחידות הרג ניידות שכללו את עוצבות המבצע (האיינזצגרופן), יחידות משטרה גרמניות ומשתפי פעולה מקומיים, אשר קיבלו סיוע פעיל מהצבא הגרמני (הוורמאכט). יחידות אלו, ליוו את הגייסות הפולשים לברית המועצות ותפקידם הרשמי היה לחסל אויבי משטר ובראשם את ראשי המפלגה הקומוניסטית. בפועל, בשבועות הראשונים, עסקו יחידות אלו ברצח המוני של גברים יהודים בתירוץ של לוחמה אנטי-פרטיזנית. תוך זמן קצר, התרחבו מעשי הרצח וכללו גם נשים וילדים והוא הפך בדיעבד לחיסול שיטתי של קהילות ישראל בפולין, ברית המועצות, יוגוסלוויה, רומניה, סלובקיה ועוד.

יחידות ההרג ביצעו את מעשי הרצח באופן הבא: מיד לאחר כיבוש האזור על ידי הצבא הגרמני, רוכזו יהודי הקהילה במקום מוגדר ומגודר כגון בית הכנסת, בית סוהר או חצר בית הקברות. משם הובאו היהודים לאתר הרצח שנקבע בגיאיות טבעיים, בחפירות שהוכנו במיוחד או בבורות קיימים כגון תעלות נגד טנקים או בורות למכלי דלק. אתרים אלו שכנו לרוב בקרבת היישוב והיהודים הובלו אליהם ברגל או ברכב.
הקורבנות היהודיים נאלצו לרוב להתפשט ולאחר מכן הובלו לבורות – שם נורו למוות. גם בדרכם האחרונה היו היהודים נתונים להתעללות קשה. חלק מהיהודים הוחזקו במקומות הריכוז שעות ארוכות, לעתים אפילו ימים שלמים ללא מזון או מים; בדרכם הוכו היהודים, לא פעם גם על ידי שכניהם, אשר ניסו לבזוז את חפצי הערך שנשאו היהודים על גופם; ובאתר הרצח עצמו המשיכה ההשפלה וההתעללות בהמוני הגברים, הנשים והילדים הערומים. במקרים מסויימים אולצו הקורבנות עצמם לחפור את קבריהם. יתר על כן, חלק מהפצעים שנגרמו לקורבנות לא הביאו למותם המיידי; רבים התייסרו שעות ארוכות לאחר שנורו, חלקם אף נקברו חיים. עשרות אלפי חיילים גרמנים ובני עמים שונים שסייעו להם, נטלו חלק ישיר ברצח. בנוסף לכך, היו רבים אחרים אשר עזרו באיסוף היהודים ובהובלתם למוות. אליהם נוספו רבים אחרים, בני האוכלוסיה המקומית וחיילים מיחידות שונות אשר הגיעו לאתרי הרצח במטרה לצפות בהוצאות להורג ההמוניות, אשר ארכו לא פעם ימים ארוכים.

החל מסתיו 1943, בעקבות התקדמות כוחות בעלות הברית, החלו הגרמנים בטשטוש מעשי הרצח. אסירים, ברובם יהודים, אולצו לפתוח את קברי האחים ולשרוף את שרידי הגופות. עם סיום העלמת הראיות נרצחו האסירים. במספר מקרים, הצליחו חלק מהאסירים הללו להימלט ועדויותיהם מהוות עדות להיקף הרצח כמו גם לאכזריות הגרמנית. בין אתרי ההרג שהפכו לקברם של עשרות אלפים היו הפורט התשיעי, מצודה ליד קובנה, שם נרצחו כחמישים אלף יהודים מליטא ומגרמניה; פונר, אזור קיט בקרבת וילנה, לשם הובלו כשבעים אלף יהודי ליטא; ובאבי-יאר, ערוץ נחל בפאתי קייב בו הוצאו להורג כמאה אלף בני אדם, רובם יהודים אך בהם גם צוענים ושבויים סובייטים. לצד מקומות אלו אשר זכו לפרסום ולהנצחה, היו אינספור מקומות קטנים, בהם נרצחו מאות ואלפים, ומספר קורבנות אתרי ההרג הסתכם בלמעלה משני מליון יהודים.

המחנות הנאציים
לפני שניגש לעיסוק במחנות עצמם, ננסה לבחון בקצרה את מקומם של המחנות השונים במשטר הנאצי בפתרון הסופי. מחנות הריכוז הנאציים קדמו לפתרון הסופי, ומאות אלפים מקורבנותיהם לא היו יהודיים. החל מפוגרום ליל הבדולח בגרמניה מילאו המחנות תפקיד מרכזי במדיניות האנטי-יהודית, עם מאסרם של כ30,000 יהודים. עם כיבוש פולין נחטפו יהודים רבים ונשלחו למחנות עבודה. תנאי החיים במחנות אלו היו קשים ביותר, עובדה שניתן למצוא לה ביטוי באחוזי התמותה הגבוהים בהם. רצח היהודים במסגרת הפתרון הסופי לא החל במחנות, אלא בבורות הירי. מתוך שישה מליון היהודים שנרצחו בשואה, לפחות מחצית נרצחו במחנות ההשמדה. יתרה מזאת, גם במחנות שלא הוגדרו כמחנות השמדה, סבלו היהודים מתנאים קשים משל יתר האסירים ואחוזי התמותה הגבוהים שלהם שיקפו את המדיניות הנאצית.

ההיסטוריה של המחנות הנאציים
כבר בחודשי שלטונם הראשונים החלו הנאצים בהקמת מחנות ריכוז ובהפעלתם ככלי לדיכוי מתנגדים פוליטיים וסקטורים חברתיים שנתפסו כבלתי רצויים. מחנות אלו, שהיו בתחילה "פראיים", קיבלו עד מהרה גושפנקה חוקית מהמשטר. יחידות מיוחדות במסגרת הס"ס הוקמו כדי לשמור ולפקח על המחנות וזכו לתואר יחידות "גולגולת המת". כך הפכו המחנות להיות חלק מרכזי במערכת הדיכוי של הס''ס, ומיסדו את הברוטליות של המשטר עד כדי הפיכת המלקות ואפילו עונש מוות לשגרה. משנת 1936 ואילך ובעיקר לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה גדל מספר האסירים במחנות והוחל מעצרם של בני קבוצות חברתיות נוספות. בהדרגה החלו המחנות לשמש גם ככלים לניצול כלכלי של האסירים באמצעות עבודת כפייה. בעקבות אירועי פוגרום "ליל הבדולח" החל לראשונה במעצר המוני של עשרות אלפי יהודים אך ורק בשל יהדותם.
עם פרוץ המלחמה התפשטו מחנות הריכוז גם לשטחי הכיבוש הגרמנים והם הפכו למכשיר מרכזי להטלת אימה על האוכלוסיות הנכבשות. מאות אלפי אסירים מכל רחבי אירופה נכלאו ברשת מסועפת שכללה מאות מחנות מסוגים שונים, ונוצלו לצורכי כלכלת המלחמה הגרמנית. תנאי החיים במחנות היו קשים ביותר, חייהם של האסירים היו להפקר והמוני אסירים מצאו בהם את מותם כתוצאה מהרעבה, עבודת פרך והתעללות. המחנות היו כלי מרכזי בידי הנאצים לניהול מדיניות הגזע שלהם בארצות הכבושות. אסירים מילאו את מרבית התפקידים שבמחנות, ולעיתים הפעילו אלימות כלפי אסירים אחרים. בין אסירי המחנות הונהגה היררכיה על פי גזעם כשהגזעים הקרובים יותר ל"ארים" זכו ליחס טוב יותר, זכויות אלה כללו: תפקידים קלים, תוספות מזון והזכות לקבל חבילות. במערכת זו "זכו" היהודים למעמד הנחות ביותר, ותוחלת החיים שלהם הייתה נמוכה במיוחד. מערכת המחנות של הרייך השלישי הגיעה לשיאה בתשלובת המחנות של אושוויץ ששימש כמחנה ריכוז לפולנים ולבני לאומים רבים, מחנה עבודה ואף כמחנה השמדה שבו נרצחו יותר ממיליון יהודים.
מרבית קורבנות השואה נרצחו על ידי הנאצים בתאי גזים בשישה מרכזי הרג שיועדו לכך. מחנה המוות הראשון שהפעילו הנאצים כבר מדצמבר 1941 היה חלמנו, שבו נרצחו מאות אלפים מיהודי מערב פולין במשאיות גז ניידות. במרץ 1942 החל לפעול בשטחי "המנהל הכללי" (גנרל גוברנאמן) שבפולין הכבושה מחנה המוות בלזץ', שאליו נוספו כעבור מספר חודשים גם סוביבור וטרבלינקה. שלושת המחנות הללו, פעלו במסגרת "מבצע ריינהארד" ונרצחו בהם יותר ממיליון וחצי יהודים מפולין ורבבות נוספים מארצות אחרות. עשרות אלפי יהודים נוספים, בעיקר מפולין, נרצחו גם במחנה ההשמדה מיידנק. מחנה ההשמדה הגדול ביותר, בו נרצחו על ידי הנאצים כמיליון יהודים מכל רחבי אירופה, היה אושוויץ-בירקנאו. בכל המחנות נאלצו אסירים יהודים ליטול חלק בהפעלת מערכת המוות – החל ממיון רכוש הנרצחים ועד לשרפת גופותיהם.

האדם במחנות
חייהם של האסירים במחנות הנאצים התנהלו על פי כללי התנהגות פשוטים וברוטליים שרק באמצעותם ניתן היה לשרוד. בין האסירים התקיימה היררכיה שנקבעה על פי פרמטרים שונים כמו: גזע, סמכות ואחריות של אסירים מסוימים על אחרים, סוג העבודה שלהם, האפשרות להשיג תוספות מזון ועוד. בפועל, נוהלו החיים ברבים מן המחנות על ידי האסירים וניצול המתחים הפנימיים ביניהם אפשר לאנשי הס.ס. לצמצם את מעורבותם בניהולו השוטף אם רצו בכך. במחנות מסוימים הצליחו האסירים ליצור התארגנויות מחתרתיות על בסיס פוליטי או לאומי. לצד תופעות שליליות רבות שהעידו על הפנמת ערכיו הברוטליים של המחנה, נודעו גם גילויי סולידריות ואחווה הדדית בין אסירים.

צעדות המוות
השלב האחרון בהיסטוריה של המחנות החל בקיץ 1944. עם התקדמות הצבא האדום והתמוטטות הצבאות הגרמנים במזרח, הוחל בפינויים של אסירי המחנות בפולין ובארצות הבלטיות. בחודשים הראשונים נוהל הפינוי בדרך מסודרת והאסירים הועברו למחנות עבודה בגרמניה לשם ניצולם למאמץ הייצור המלחמתי. מאוחר יותר, עם פרפורי הגסיסה של הרייך השלישי, הפך תהליך הפינוי לכאוטי, כשיעדיו הפכו לבלתי ברורים. בתקופה זו הוצעדו האסירים ממחנה למחנה, לאורך קילומטרים רבים, כשהצועדים ושומריהם עוברים על-פני יישובים רבים. האוכלוסיה המקומית שהיתה עדה לצעדות המוות, הגיבה באופנים שונים: החל במתן מזון לאסירים המובלים, ועד למעשי רצח שבוצעו בהם. במהלך הצעדות נערכו בהם מעשי טבח גם על-ידי השומרים הנאציים, רצח זה בוצע בניגוד להוראות מפורשות של מפקד הס"ס היינריך הימלר. לאורך המסע הותקפו בטעות הצועדים לא אחת בידי מטוסי בעלות הברית. האסירים ששרדו את צעדות המוות הגיעו לעתים קרובות למחנות שהיו חסרי תשתית ויכולת לקלוט אותם. עשרות אלפי אסירים מתו כתוצאה מהיעדר התנאים במחנות אלו. גם לאחר שחרורם נספו אלפי אסירים מרעב וממחלות. לפי הערכות שונות נספו כ-250,000 אסירים בחודשים האחרונים של המלחמה

מחנות לא גרמניים
בצד אלפי המחנות שהעמיד המשטר הנאצי, הוקמו מחנות רבים על-ידי מדינות שהזדהו עם האידיאולוגיה הנאצית: חלקן בעלות בריתה של גרמניה, וחלקן תחת השפעה גרמנית. במחנות אלה נאסרו אסירים פוליטיים, יהודים, וחברי קבוצות אתניות אחרות שנרדפו על-ידי הגרמנים ובעלי בריתם. חלק ממחנות אלו שימשו כמחנות מעבר לאסירים שנשלחו למחנות ריכוז והשמדה. במחנות אחרים הועסקו האסירים בעבודות פרך, ורבים מהם נרצחו. בין הבולטים שבמחנות אלו ניתן לציין את מחנות המעבר דראנסי וגירס שבצרפת, המחנות הרומניים באזור טרנסיסטריה, והמחנה יסנוביץ' שבקרואטיה. מן הראוי להדגיש שמחנות אלו נוהלו ותופעלו על-ידי אנשי המשטרה המקומית, שבמקרים רבים התאכזרו כלפי האסירים, התעללו בהם ואף רצחו אותם.

קורבנות לא יהודיים של המשטר הנאצי
מבצע אותנזיה
החל מתחילת המאה ה-20 תיאוריות של אויגניקה, דהיינו השבחת גזע, צברו פופולריות במדינות שונות במערב אירופה ובארצות הברית. במסגרת זו בוצעו במספר מדינות עיקורים באנשים שנחשבו כבלתי ראויים להעמיד דור המשך. תפיסה זו אומצה על-ידי המשטר הנאצי, כחלק מן האידיאולוגיה של "קהילת העם הגרמנית" – ואכן מאז 1933 חוקק חוק שאפשר עיקורים בכפייה. בשנת 1939 הנאצים הרחיקו לכת ביישום האידיאולוגיה של האויגניקה, והחלו ברציחתם של רבבות נכים, מפגרים וחולי רוח גרמנים שלפי התפיסה הנאצית החלישו את "קהילת העם הגרמנית", במסגרת מה שכונה "המתת חסד" (אותנזיה) או מבצע T4. הרצח בוצע במתקני הרג שהוקמו בחשאי במוסדות לחוסים. קורבנות "המתת החסד" היו הראשונים שהומתו בגז, גופותיהם נשרפו ובני משפחותיהם קיבלו הודעה על מותם עקב מחלה. כשנודעה לציבור בגרמניה הסיבה האמיתית למקרי המוות התכופים, קמה סערה ציבורית וגל מחאה שהונהג ע"י הכנסייה הקתולית, הביא להפסקה חלקית של מדיניות רצחנית זו. לאותנזיה היה קשר ישיר לפתרון הסופי מאחר שמחנות ההשמדה הראשונים הוקמו ע" מומחי מבצע "המתת החסד"

שבויים וקבוצות אתניות ולאומיות אחרות
לצד רצח יהודי אירופה בשואה, נרצחו על ידי המשטר הנאצי מיליוני בני אדם בני עמים וגזעים אחרים. עם כיבוש פולין ב-1939 החלו עוצבות המבצע הנאציות ברצח שיטתי של אנשי אליטה ואינטליגנציה פולנים כחלק מתכניתם לעקור מן השורש את תרבותם של הפולנים ולהפוך אותם לעם עבדים. במהלך המלחמה, גורשו מאות אלפי אזרחים פולנים מבתיהם שנמסרו ל"מתיישבים" גרמנים, לפחות מיליון וחצי אזרחים פולנים נספו בשנים אלה.
רצחנותם של הנאצים הגיעה לשיא חדש עם פלישתם לברית המועצות, מלחמה זו נבעה במידה רבה מסיבות אידיאולוגיות: אוכלוסיית ברה"מ נחשבה נחותה מבחינה גזעית, ומשטרה הקומוניסטי נחשב כמנוגד מבחינה אידיאולוגית לנאציזם. יתרה מזאת, כיבוש ברה"מ נתפש כמלחמת השמד חיונית לכיבוש מרחב המחיה המיועד והנחוץ לגזע הארי. במערכה זו נרצחו ונספו למעלה מעשרים מיליון אזרחי ברה"מ, מספר זה כולל כשלושה וחצי מיליון שבויים של הצבא האדום, שמרביתם הורעבו למוות. כל החיילים הצבא האדום היהודים שנפלו בשבי הגרמני נרצחו, בניגוד בולט לשבויים יהודים ששירתו בצבאות בריטניה וארה"ב שזכו ליחס בהתאם לאמנת ז'נבה.
בדומה ליהודים נרדפו גם הצוענים על־ידי הנאצים בשל מוצאם ומאות אלפים מהם נרצחו. משטר הטרור והניצול שהשליטו הנאצים בכל רחבי אירופה הכבושה הביא לגירושם למחנות עבודה של מאות אלפים ולרציחתם של רבבות אזרחים נוספים. מסקירה חלקית זו עולה כי המדיניות הנאצית הרצחנית לא הגבילה עצמה לרצח היהודים בלבד. עובדה זו חשובה להכרת דמותו של המשטר הנאצי. יחד עם זה חשוב לציין כי רצח היהודים ורצח בני הקבוצות שהוזכרו כאן נבע מסיבות אידיאולוגיות שונות וכי היהודים היו בני העם היחיד שהיה אמור להישמד לחלוטין.

דמותם של הרוצחים
ביצוע "הפתרון הסופי של בעיה היהודית", קרי – רצח היהודים, התבצע בהשתתפות פעילה של מאות אלפי גרמנים ובני עמים נוספים. מערך הרצח כלל את מתווי המדיניות, פקידים ובירוקרטים שניסחו ותכננו אותה, חיילים ושוטרים שריכזו את היהודים, גירשו אותם למחנות ההשמדה, הפעילו את תאי הגזים או איישו את יחידות ההרג הניידות וירו בקרבנות. מפעל הרצח כלל גם מערך לוגיסטי אדיר ובוצע תוך תיאום וסינכרון של מרבית משרדי הממשלה בגרמניה, ומתוך ידיעה ולעיתים, השתתפות פעילה של הצבא.
מהיקף רב ממדים זה של מנגנון הרצח, משתמע שלא ניתן להוסיף ולהתייחס אל הרוצחים כ"מפלצות", "מכונות", "רובוטים" או "סדיסטים", התייחסויות שכאלה מסכלות מתן הסבר רציני לשאלה הקשה, אך החשובה: כיצד התאפשר הרצח ההמוני שהתחולל בשואה? חשוב לציין שאין במאמץ להבין כיצד יכלו בני אדם להיהפך לרוצחים, מתן לגיטימציה והבנה לפעולותיהם. אך בניסיון לעקוב אחר המסלול בו משתלב הפרט באופן אקטיבי במנגנון הרצח, יש חשיבות מכריעה, הן מבחינה היסטורית והן מבחינה חינוכית. חשוב לציין כי בלתי אפשרי להגיע לתשובה חד משמעית.
בהקשר זה, חשוב לציין בפני התלמיד הכותב את עבודת החקר שלו על הרוצחים, כי עיקר סיפור השואה, כפי שאנו תופסים אותו, הוא סיפור הקורבנות. רצוי, ולו באופן סמלי, להביא את סיפורם גם בעבודת חקר העוסקת ברוצחים.
הייחודיות חסרת התקדים של השואה הביאה לניסיונות רבים של חוקרים מתחומים שונים ומגוונים כגון מדע המדינה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, פילוסופיה ותיאולוגיה.
הסברים פסיכולוגים וסוציולוגים ניתנו לשאלת המניעים והסיבות להיענות ולחוסר ההתנגדות שהפגין רובו של העם הגרמני כלפי השמדת היהודים בשואה. היו שטענו שמהלכה המיוחד של ההיסטוריה הגרמנית גרמו לעיצובו של אדם בעל אישיות מסוימת, אופיינית לגרמניה, שבין תכונותיו הבולטות היו קונפורמיסטיות, נטייה לציות ולהיענות לסמכות, ציות זה שירת צורך נפשי בחלקים גדולים בחברה. תיאוריה זו מדגישה את החשיבות שבהיענות ללחץ חברתי.
החל משנות ה-60 של המאה ה-20 נוצרה אסכולה שתלתה את ההסבר לשואה במאפיינים של חברות מודרניות, בראש ובראשונה במנגנונים בירוקרטים מפותחים. אסכולה זו היא חלק מן הגישה הפונקציונליסטית (להרחבה ראו סעיף 6.1). במנגנונים מעין אלו, כל בעל תפקיד עסוק במילוי משימתו, ללא ידיעה על התמונה הכוללת. מפאת גודלו של מנגנון הרצח השתתפו בו "שותפי סוד" רבים, אשר בעצם מילוי תפקידם אפשר שלב נוסף במפעל הרצח. המרחק הפיזי והיעדר הפנים של הקרבנות הקל על מרצחי המכתבה. גורם נוסף שהקל על מנגנון הרצח היה השימוש הנרחב ביופומיזם, קרי, הימנעות משימוש במילים 'רצח' או 'השמדה' ושימוש במושגים מרוככים יותר, כ"פתרון הסופי לשאלת היהודים", 'גירוש', 'פינוי' ועוד. חלק מתפיסות אלו נתמכו בידי ניסויים פסיכולוגים מאוחרים יותר, הידוע שבהם- ניסוי מילגרם. את הביטוי המפורסם ביותר לגישה זו טבעה הפילוסופית חנה ארנדט בימי משפט אייכמן – "הבנאליות של הרוע".
בספר שהתפרסם לפני שנים אחדות, וזכה לפופולריות גבוהה למרות היותו שנוי במחלוקת, טען החוקר האמריקאי היהודי דניאל גולדהאגן שההסבר לרוצח היהודים נעוץ באופייה המיוחד של האנטישמיות הגרמנית. הדיון והעיסוק בשאלה היהודית (Judenfrage) היו מנת חלקם של חלקים נרחבים מאוד בקרב האוכלוסייה הגרמנית מאז המאה ה-19. כל שכבות האוכלוסייה, המעמדות החברתיים, האיגודים המקצועיים, כולם ללא יוצא מן הכלל עסקו בשאלה היהודית. מטרתם של היסודות האנטישמיים הקיצוניים היתה לסלק את היהודים מגרמניה, ואילו החוגים שלא זיהו עצמם כאנטישמיים שאפו להביא להטמעת היהודים בחברה הגרמנית, עד לאיבוד ייחודם. עיסוק זה בשאלה היהודית לא אפיין מדינות אחרות באירופה, ובהדרגה התפתח למה שמכנה גולדהאגן: "אנטישמיות חסלנית". כשעלתה המפלגה הנאצית לשלטון בינואר 1933 היא רתמה את רצונם של רוב הגרמנים לסלק את היהודים מגרמניה באמצעים רצחניים. כדי להדגים את טענתו השתמש גולדהאגן בהיבטים פחות ידועים של הפתרון הסופי כגון צעדות המוות, בעיקר לאחר שניתנה הוראה להפסיק לרצוח את אסירי המחנות; השמדה דרך עבודה, ותפקידה של משטרת הסדר הגרמנית בפתרון הסופי, סוגיה עליה התפלמס גולדהאגן עם חוקר אחר.
במחקר שערך על גדוד 101 של משטרת הסדר הגרמנית, מעלה ההיסטוריון כריסטופר בראונינג מספר אפשרויות לגבי הסיבה שהביאה אנשים מהשורה להפוך לרוצחים.
בראונינג מונה מספר סיבות, החשובות שבהן: תהליך ברוטליזציה הקשור למלחמה ולחץ פסיכולוגי וחברתי על החייל. חשיבות המחקר נעוצה בכך שהיחידה הורכבה מאנשי מילואים מכל שכבות החברה הגרמנית, ולכן אפשר לראות בו "מדגם מייצג" של החברה הגרמנית. לפחות בהזדמנות אחת ניתנה לחיילים האפשרות לא להשתתף ברצח, העובדה שרובם בחרו להשתתף ברצח מעוררת שאלות כבדות משקל.
הברוטליזציה באה על פי רוב לידי ביטוי ברציחות המוניות של ילדים, נשים וקשישים ובגירוש של יהודים אל מחנות ההשמדה. יש לזכור שחיילי גדוד 101 ראו במה עיניהם את קורבנותיהם. תהליך הברוטליזציה של החיילים התפתח באופן הדרגתי והפך עם הזמן ליומיומי.
בראונינג הגיע למסקנה שהלחץ הקבוצתי היה המאפיין הדומיננטי עבור רוב החיילים ששרתו בגדוד, באופן דומה לדינמיקות שמתרחשות בקבוצות אחרות. חיילים שהיססו לירות ביהודים הוחרמו, נודו או הושמצו על-ידי חבריהם. החיילים שסירבו לירות השאירו את 'העבודה המלוכלכת' לחבריהם לנשק; כמו כן, סירובם להשתתף ברצח הקרין עמדה מוסרית מנוגדת משל חבריהם.
שני ספרים אלו מייצגים גישות מקוטבות בשאלת מניעי הרוצחים, ומבטאים השקפת עולם מנוגדת זו לזו; ספרו של גולדהאגן תולה את ההסבר לרצחנות הנאצית בהתפתחות יחודית של ההיסטוריה הגרמנית, ואילו מסקנתו הפסימית של בראונינג היא כי בתנאים מסוימים עלולה כל קבוצת בני אנוש להגיע לביצוע מעשי זוועה. ניתן למקד את ההבדל בין הגישות באמירה: "אנשים רגילים או גרמנים רגילים".

שאלות חקר

כוונה מראש או תולדה של תהליכים מקומיים?

• האם הפתרון הסופי היה תוצאה של תכנון מוקדם או שהוא נבע מהשתלשלות מקרים?
• מה היתה מעורבותו של היטלר בפתרון הסופי?
• מה מקומה של ועידת ואנזה בתהליך הפתרון הסופי?
• האם קיים קשר בין התפתחות המלחמה לבין ביצוע הפתרון הסופי?
• מדוע דפוס התנהלות הפתרון הסופי לגבי יהודי מערב אירופה היה שונה מזה של יהודי מזרח אירופה?

מחנות

• האם ובאיזו מידה היה מצבן של הנשים שונה ממצבם של הגברים במחנות העבודה והריכוז, והאם היתה לכך השפעה על יכולתן לשרוד?
• כיצד ייתכן שילדים שרדו את מחנה המוות אושוויץ-בירקנאו, וכיצד התנהלו חייהם של הילדים במחנה הריכוז?
• מה מקומו של מבצע אותונזיה בהתפתחות הפתרון הסופי?
• מיליוני אסירים מקרב כל עמי אירופה נכלאו במחנות הריכוז הנאציים. האם היה ייחוד לאסירים היהודיים? מהו אותו ייחוד?
• האם פעולותיהם של אסירים יהודיים יכלו להשפיע באיזשהו אופן על סיכויי הישרדותם?
• איזה מקום תפסה מערכת המחנות במשטר הנאצי?

בורות הירי

• מדוע הופסק הרצח בבורות הירי?
• מה היה מקומו של הצבא הגרמני (הורמאכט) במימוש האידיאולוגיה הנאצית?

צעדות המוות

• כיצד ניתן להסביר את העובדה כי בעדויות רבות, ניצולי שואה מתייחסים לצעדות המוות כתקופה הקשה ביותר במלחמה?

הרוצחים

• מה היו מניעיהם של הרוצחים בפועל?

רשימה ביבליוגרפית

כוונה מראש או תולדה של תהליכים מקומיים? גישות מחקריות בסוגיית הפתרון הסופי.

1. באואר, יהודה. 'מי היה אחראי ומתי', ילקוט מורשת נא, מורשת, תל אביב, אפריל 1991, עמו' 9 – 24.
2. בלטמן, דניאל (עורך). בשביל הזיכרון 42, יוני – יולי 2001, יד ושם, ירושלים.
3. בנקיר, דוד. 'חלקו ומקומו של היטלר בעיצוב המדיניות בשאלה היהודית ותהליך ההשמדה', בתוך: ילקוט מורשת מה, מורשת, תל אביב, יוני 1988, עמו' 149 – 170.
4. הרברט, אולריך (עורך). מדיניות ההשמדה הנאצית 1939 – 1945: מחקר ופולמוס בהיסטוריוגרפיה הגרמנית החדשה, יד ושם, ירושלים תשס"א.
5. יחיל, לני. 'הערות למעורבותו של היטלר במדיניות כלפי היהודים', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים כג, (עורך: וייס, אהרן), יד ושם, ירושלים תשנ"ד, עמו' 199 – 209.
6. מדאיצ'יק, צ'סלאב. 'השפעתו הישירה של היטלר על הכרעת גורלם של היהודים בימי מלחמת העולם השנייה', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים כ, (עורך: וייס, אהרן), יד ושם, ירושלים תש"ן, עמו' 43 – 55.
7. מוזיאל, בוגדן. 'לידתו של "מבצע ריינהרד": תהליך קבלת ההחלטות בדבר רצח יהודי הגנרלגוברנמן', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים כח, (עורך: זילברקלנג, דוד), יד ושם, ירושלים תש"ס, עמו' 93 – 126.
8. מכמן, דן. בימי שואה ופקודה, יחידה 9, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1985.
9. מכמן, דן. '"אופוריה של ניצחון" כמפתח: למיקומו של כריסטופר בראונינג במפת המחקר על "הפתרון הסופי של שאלת היהודים"', בתוך: ילקוט מורשת עב, מורשת, תל אביב, נובמבר 2001, עמו' 9 – 23.
10. מכמן, יוסף. 'תכנון "הפתרון הסופי" על רקע ההתפתחויות בהולנד בשנת 1941', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים יז-יח, (עורך: וייס, אהרן), יד ושם, ירושלים תשמ"ז, עמו' 271 – 297.
11. פלמינג, ג'ראלד. היטלר ו"הפתרון הסופי", יד ושם, ירושלים תשמ"ז.
12. פרידלנדר, שאול. 'מאנטישמיות להשמדה: מחקר היסטוריוגראפי על המדיניות הנאצית כלפי היהודים ותרגיל באינטרפרטציה', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים טז, יד ושם, ירושלים תשמ"ה, עמו' 1 – 39.

הרצח בבורות הירי
ספרות מחקר:

1. סדרת תולדות השואה, יד ושם, ירושלים. (בעיקר הכרכים על ברית המועצות ורומניה).
2. האנציקלופדיה של השואה (עורך: גוטמן, ישראל), הערכים: אינזצגרופן, אינצגרופה A, B, C, D וכל הערכים הנלווים (ראה/י במפתח)
3. אנגריק, אנדרי. 'ההסלמה במדיניות הגרמנית – רומנית האנטי-יהודית לאחר המתקפה על ברית המועצות', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים כו (עורך: זילברקלנג, דוד), יד ושם, ירושלים, תשנ"ח, עמו' 153 – 180.
4. אנצ'ל, ז'אן. 'הדרך הרומנית לפתרון "הבעיה היהודית" בבסרביה ובבוקובינה יוני – יולי 1941', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים יט, (עורך: וייס, אהרן), יד ושם, ירושלים תשמ"ט, עמו' 143 – 180.
5. אנצ'ל, ז'אן. 'מסעות הרצח ההמוני של הרומנים בטרנסניסטריה 1941 – 1942', בשביל הזיכרון 38, יוני 2000, יד ושם, ירושלים, עמו' 23 – 37.
6. ארד, יצחק. 'שואת יהודי ברית-המועצות', בתוך: שלושה מיליון: השואה בברית המועצות, קובץ "משואה" כט, (עורך: רפל, יואל), משואה, תל יצחק תשס"א, עמו' 9 – 44.
7. ביכלר, יהושע. 'חלקן של בריגאדות ואפן-ס"ס ברצח היהודים בברית המועצות', בתוך: ילקוט מורשת מא, יוני 1986, מורשת, ישראל, עמו' 37 – 78.
8. בראהאם, ראנדולף ל'. 'הטבח בקאמנץ – פודולסק ובדלווידק – פתיחה לשואה בהונגריה' , בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים ט, (עורך: רוטקירכן, ליוויה), יד ושם, ירושלים תשל"ג, עמו' 111 – 130.
9. דיקמן, כריסטוף. 'המלחמה ורצח יהודי ליטא', בתוך: מדיניות ההשמדה הנאצית 1939 – 1945, (עורך: הרברט, אולריך), יד ושם, ירושלים תשס"א, עמו' 277 – 315.
10. הילגרובר, אנדריאס. 'המלחמה במזרח והשמדת היהודים', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים יז – יח, (עורך: וייס, אהרן), יד ושם, ירושלים תשמ"ז, עמו' 171 – 195.
11. לויטה, פליקס. 'השואה באוקראינה על פי חומר ארכיוני', בתוך: שלושה מיליון: השואה בברית המועצות, קובץ "משואה" כט, (עורך: רפל, יואל), משואה, תל יצחק תשס"א, עמו' 173 – 189.
12. לזוביק, יעקב. 'הרצח בסרט נע – איינזגרופה C', ילקוט מורשת מ, דצמבר 1985, מורשת, ישראל, עמו' 67 – 90.
13. מכמן, דן. בימי שואה ופקודה, יחידה 7, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1985, עמו' 56 – 64.
14. ספקטור, שמואל. שואת יהודי ווהלין, יד ושם, ירושלים תשמ"ו, עמו' 65 – 72.
15. פוהל, דיטר. 'הנס קריגר (Krűger) ורצח היהודים במרחב סטניסלבוב (גליציה)', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים כו (עורך: זילברקלנג, דוד), יד ושם, ירושלים, תשנ"ח, עמו' 181 – 199.
16. פלמינג, ג'ראלד. היטלר ו"הפתרון הסופי", יד ושם, ירושלים תשמ"ז, עמו' 56 – 76.
17. שטאובר, רוני. 'שיתוף פעולה בין "איינזאצגרופה D לבין הוורמכט בהשמד יהודי קרים', בתוך: משואה – קובץ שנתי טו, (עורך: אבני, ש.), תל יצחק – תל אביב, עמו' 212 – 221.

ספרי עדות:

1. 'השמדת שתי קהילות באוקראינה – עדותו של קצין גרמני', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים ג, (עורך: אש, שאול), יד ושם, ירושלים תשי"ט, עמו' 283 – 299.
2. אביאל, אברהם. כפר ושמו דוגליאשוק, משרד הביטחון, ישראל תשנ"ה.
3. בייליס, יהודה. יודקה, אחוה, ישראל 2003.
4. גרטנר יהושע וגרטנר דאנק. הבית איננו עוד – חורבן יהודי קוסוב וז'אביה, יד ושם, ירושלים תש"ס.
5. טרובאקוב, זאכאר. הסוד של באבי יאר, יד ושם, ירושלים תשס"ג.
6. סגלסון, אריה. בלב העופל – כיליונה של קובנה היהודית - מבט מבפנים, יד ושם, ירושלים תשס"ג.
7. ספקטור, שמואל. 'רצח יהודי קייב בבאבי-יאר – עדים ועדויות', בתוך: משואה – קובץ שנתי כא, (עורך: בראונר, אריה), משואה, תל אביב אפריל 1993, עמו' 119 – 129.
8. עק, נתן. 'מצעד הייסורים מסרביה להונגריה והטבח בצ'רוונקה (ספטמבר 1944)', יד ושם – קובץ מחקרים ב, (עורך: אש, שאול), יד ושם, ירושלים תשי"ח, עמו' 237 – 272.
9. פודגיצקי, אנה. אנה – אישה במנוסה, משרד הביטחון, יד ושם, ירושלים תשס"ב.

המחנות כאמצעי במימוש הפתרון הסופי
היסטוריה וטיפולוגיה של מחנות:
כללי:

1. האנציקלופדיה של השואה, (עורך: גוטמן, ישראל), הערכים: 'מחנות השמדה', 'מחנות ריכוז', 'עובדי עבודת כפיה' ושמות המחנות השונים.
2. גוטמן ישראל ומנבר רחל (עורכים), מחנות הריכוז הנאציים: מבנה ומגמות – דמות האסיר – היהודים במחנות, יד ושם, ירושלים תשמ"ד.
3. סדרת תולדות השואה, יד ושם, ירושלים. (חיפוש לפי אינדקס בסוף כל כרך).

מחנות מעבר:

1. גוטרמן בלה ומורגשטרן נעמי. 'במחנה גירס', בתוך: הגדה של פסח ממחנה גירס, יד ושם, ירושלים תשנ"ט.
2. פוזננסקי, רנה. 'החיים במחנות היהודים בדרום צרפת', 1940 – 1942', בשביל הזיכרון 18, דצמבר 1996, יד ושם, ירושלים, עמו' 19 – 27.
3. פוזננסקי רנה. להיות יהודי בצרפת 1939 – 1945, יד שום, ירושלים תש"ס.
4. קופמן, אלפרד. 'מחנה וסטרבורק בהולנד', בתוך: משואה – קובץ שנתי טו, אפריל 1987, (עורך: אבני, ש.), תל יצחק – תל אביב, עמו' 168 – 186.

מחנות עבודה:

1. בנדר, שרה. 'המחנות לעבודת כפייה ליהודים במחוז רדום (1939 – 1945) – מבט כללי', בתוך: השואה – היסטוריה וזיכרון, יד ושם, ירושלים תשס"ב, עמו' 105 – 132.
2. גוטרמן, בלה. שותים עם המוות לחיים: סיפורו של מחנה ינובסקה בלבוב (1941 – 1943), אוניברסיטת תל אביב, תל אביב 1993.
3. גוטרמן, בלה. גשר צר אל החיים: יהודים במחנה הריכוז גרוס-רוזן ובמחנות העבודה שלו 1940 – 1945, יד ושם, ירושלים תשס"א.
4. גוטרמן, בלה. 'מחנה וולפסברג', בתוך: מחזור וולפסברג, תש"ה, יד ושם, ירושלים תשס"א.
5. גלר, יעקב. 'מחנות עבודה ברומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה', בתוך: ילקוט מורשת 72, (עורך: הורביץ, אריאל), נובמבר 2001, מורשת, ישראל, עמו' 93 – 110.
6. גרונר, וולף. '"ארץ לא נודעת" (Terra incognita) מחנות עבודת כפייה ליהודים בשנים 1938 – 1943 והאוכלוסייה הגרמנית', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים כד, (עורך: אהרן וייס), יד ושם, ירושלים תשנ"ה, עמו' 1 – 31.
7. יונס, אליהו. עשן בחולות – יהודי לבוב במלחמה, 1939 – 1944, יד ושם, ירושלים תשס"א, עמו' 195 – 226.
8. לידקה, קרל. 'השמדה באמצעות עבודה: יהודי לודז' במפעל המכוניות "ביסינג" בבראונשווייג בשנים 1944 – 1945', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים ל, (עורך: זילברקלנג, דוד), יד ושם, ירושלים תשס"ב, עמו' 125 – 152.
9. ספקטור, שמואל. 'מחנות עבודה ליהודים באוקראינה הכבושה בידי הנאצים', בתוך: השואה – היסטוריה וזיכרון, יד ושם, ירושלים תשס"ב, עמו' 93 – 104.
10. פוהל, דיטר. 'מחנות עבודות הכפייה ליהודים בגנרל גוברנמן', בשביל הזיכרון 37, אפריל – מאי 2000, יד ושם, ירושלים, עמו' 11 – 18.
11. קראי, פליציה. המוות בצהוב – מחנה העבודה סקרז'יסקו-קמייננה, יד ושם, אוניברסיטת תל אביב, ישראל 1994.
12. קראי, פליציה. 'גן עדן או גיהנום? שתי פנים של מחנה האסאג-קיילצה', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים לב, (עורך: זילברקלנג, דוד), יד ושם, ירושלים תשס"ד, עמו' 219 – 259.
13. ראובני, שרי. 'אוכלוסייה יהודית ואסירים: המקרה של עובדי כפייה יהודים מהונגריה במחנות באוסטריה', בשביל הזיכרון 37, אפריל – מאי 2000, יד ושם, ירושלים, עמו' 24 – 28.

מחנות ריכוז:

1. אקשטין, בנימין. מאוטהאוזן – מחנה ריכוז וכיליון, יד ושם, ירושלים תשמ"ד.
2. גוטמן ישראל וברנבאום מיכאל (עורכים), אושוויץ – אנטומיה של מחנה מוות, יד ושם, ירושלים תשס"ג.
3. גוטמן, ישראל. 'אושוויץ – תולדותיו ויחודו', בשביל הזיכרון 28, מאי – יוני 1998, יד ושם, ירושלים, עמו' 4 – 16.
4. דבורז'צקי, מרק. מחנות היהודים באסטוניה. 1942 – 1944, יד ושם, ירושלים תש"ל.
5. הרברט אולריך, אורת' קרין וכריסטוף דיקמן, 'מחנות הריכוז הנאציים: היסטוריה, זיכרון, מחקר', בשביל הזיכרון 37, אפריל – מאי 2000, יד ושם, ירושלים, עמו' 4 – 10.
6. ויץ יחיעם ומכמן דן. בימי שואה ופקודה, יחידה 9, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1991, עמו' 74 – 113.
7. קולב, אברהארד. ברגן בלזן 1943 עד 1945, גרמניה 1985.
8. קראוס אוטא וקולקא אריך. בית חרושת למוות אושוויץ, יד ושם, ירושלים תשכ"א.
9. שטנדיג, יעקב. פלאשוב, הוצאת "המנורה", ישראל תש"ל.
10. אנצ'ל, ז'אן. 'מסעות הרצח ההמוני של הרומנים בטרנסניסטריה 1941 – 1942', בשביל הזיכרון 38, יוני 2000, יד ושם, ירושלים, עמו' 23 – 37.

מחנות השמדה:

1. ארד, יצחק. טרבלינקה – אבדן ומרד, עם עובד, תל אביב 1983.
2. ארד, יצחק. '"מבצע ריינהארד": מחנות ההשמדה בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה' בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים טז, (עורך: וייס, אהרן), יד ושם, ירושלים תשמ"ה, עמו' 165 – 191.
3. ארד, יצחק. מבצע ריינהרד – בלזץ, סוביבור, טרבלינקה. תל אביב תשמ"ח.
4. גוטמן ישראל וברנבאום מיכאל (עורכים), אושוויץ – אנטומיה של מחנה מוות, יד ושם, ירושלים תשס"ג.
5. גוטמן, ישראל. 'אושוויץ – תולדותיו ויחודו', בשביל הזיכרון 28, מאי – יוני 1998, יד ושם, ירושלים, עמו' 4 – 16.
6. לפידות, אורי. 'מחנה מאידנק מקומו ותפקידיו במסגרת מחוז לובלין', לקראת מסע – במחוזות הזכרון במזרח אירופה, משואה, ישראל 1999, עמו' 273 – 282.
7. מכמן, דן. בימי שואה ופקודה, יחידה 7, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1985, עמו' 65 – 95.
8. קראוס אוטא וקולקא אריך. בית חרושת למוות אושוויץ, יד ושם, ירושלים תשכ"א.
9. קרקובסקי, שמואל. כפר נידח באירופה – חלמנו (קולמהוף) מחנה ההשמדה הנאצי הראשון, יד ושם, ירושלים תשס"א.

האדם במחנות
ספרות מחקר:

1. אקשטין, בנימין. מאוטהאוזן – מחנה ריכוז וכיליון, יד ושם, ירושלים תשמ"ד.
2. ארד, יצחק. טרבלינקה – אבדן ומרד, עם עובד, תל אביב 1983.
3. בלטמן, דניאל (עורך). בשביל הזיכרון 28, מאי – יוני 1998, יד ושם, ירושלים.
4. בלטמן, דניאל (עורך). בשביל הזיכרון 37, אפריל מאי 2000, יד ושם, ירושלים.
5. גוטמן ישראל ומנבר רחל (עורכים), מחנות הריכוז הנאציים: מבנה ומגמות – דמות האסיר – היהודים במחנות, יד ושם, ירושלים תשמ"ד.
6. גוטמן ישראל וברנבאום מיכאל (עורכים), אושוויץ – אנטומיה של מחנה מוות, יד ושם, ירושלים תשס"ג.
7. גוטרמן, בלה. גשר צר אל החיים: יהודים במחנה הריכוז גרוס-רוזן ובמחנות העבודה שלו 1940 – 1945, יד ושם, ירושלים תשס"א.
8. גרייף, גדעון. "בכינו בלי דמעות..." – עדויותיהם של אנשי הזונדרקומאנדו היהודים מאושוויץ, יד ושם, ידיעות אחרונות, ישראל 1999.
9. דבורז'צקי, מרק. מחנות היהודים באסטוניה. 1942 – 1944, יד ושם, ירושלים תש"ל.
10. ויץ, יחיעם. 'הרהורים על האדם בשואה', בתוך: (עורך: יואל רפל) כל הימים ההם – מבחר מחקרים, קובץ משואה ל, משואה, תל יצחק תשס"א, עמו' 157 – 164.
11. ויץ יחיעם ומכמן דן. בימי שואה ופקודה, יחידה 9, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1991, עמו' 87 – 107.
12. קולב, אברהארד. ברגן בלזן 1943 עד 1945, גרמניה 1985.
13. קופמן, אלפרד. 'מחנה וסטרבורק בהולנד', בתוך: משואה – קובץ שנתי טו, אפריל 1987,(עורך: אבני, ש.), תל יצחק – תל אביב, עמו' 168 – 186.
14. קראוס אוטא וקולקא אריך. בית חרושת למוות אושוויץ, יד ושם, ירושלים תשכ"א.
15. קראי, פליציה. המוות בצהוב – מחנה העבודה סקרז'יסקו-קמייננה, יד ושם, אוניברסיטת תל אביב, ישראל 1994.
16. רוזן, אילנה. "באושוויץ תקענו בשופר" – יוצאי קרפטורוס מספרים על השואה, יד ושם, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ד.

ספרי עדות:

1. אברהם, בן. להיות חופשי – נער בגטו לודז' ובמחנות, יד ושם, ירושלים תשס"ד.
2. אייזן, אסתר. אמי תפרה כוכבים, כרמל, יד ושם, ירושלים 2003.
3. אמרי, ז'אן. מעבר לאשמה ולכפרה, עם עובד, תל אביב, 2000.
4. אשר-פינקהוף, קלרה. ילדי כוכבים, יד ושם, ירושלים תשנ"א.
5. באו, יוסף. שנות תרצ"ח, הוצאת המנענע, תל אביב 1997.
6. ברזניאק, משה. עצי הלבנה הזקופים – לוחם יהודי בצבא הפולני, בגטו מזריץ' ובמחנות, יד ושם, ירושלים תש"ס.
7. ברלר, וילי. מסע בחשיכה – מונוביץ, אושוויץ, גרוס-רוזן, בוכנוולד, יד ושם, ירושלים תשס"ד.
8. גרייף, גדעון. "בכינו בלי דמעות..." – עדויותיהם של אנשי הזונדרקומאנדו היהודים מאושוויץ, יד ושם, ידיעות אחרונות, ישראל 1999.
9. דרי, מרטין. לבי הפצוע, כתר, ירושלים, 2005.
10. ורבה, רודולף. ברחתי מאושוויץ, אוניברסיטת חיפה/ זמורה – ביתן, ישראל 1998.
11. זלמנוביץ, דב. אביב בעלטה – אבדן הנעורים בבנדין ובמחנות, יד ושם, ירושלים תשס"ג.
12. לוי, פרימו. זמן שאול, הקיבוץ המאוחד, ישראל 1988.
13. לוי, פרימו. הזהו אדם?, עם עובד, תל אביב תשמ"ח.
14. ליברמן, צילה. צלינקה – ילדה ששרדה את אושוויץ, יד שום, ירושלים תשס"ג.
15. מרטון, אלכסנדר. 186 המדרגות, יד שם, ירושלים תש"ס.
16. סמפרון, חורחה. הכתיבה או החיים, ספרית פועלים, ישראל 1997.
17. פפירבלט, מרדכי. מבריח הקרפיונים – 900 יום במחנות אושוויץ, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, ישראל 1996.
18. פראנקל, ויקטור. האדם מחפש משמעות, דביר, תל אביב 1970.
19. פרייברג, דב. שריד מסוביבור, ישראל 1988.
20. פריסטר, רומן. דיוקן עצמי עם צלקת, דביר, ישראל 1993.
21. קרטס, אימרה. ללא גורל, עם עובד, ישראל 2002.
22. רבינוביץ, שושנה. אם ובתה – ילדות בגטו וילנה ובמחנות הריכוז, יד ושם, ירושלים תשס"ב.
23. רבינוביץ', שרה. פצעים שלא הגלידו, יד ושם, ירושלים תשנ"א.
24. רוזן, אילנה. "באושוויץ תקענו בשופר" – יוצאי קרפטורוס מספרים על השואה, יד ושם, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ד.
25. שחר, יגאל. הו מאדרה – סיפור אהבה באושוויץ, יד ושם, ירושלים תשס"ב.

צעדות המוות
ספרות מחקר:

1. האנציקלופדיה של השואה (עורך: גוטמן, ישראל), הערכים: צעדות המוות והערכים הנלווים (ראה/י במפתח).
2. אקשטין, בנימין. מאוטהאוזן – מחנה ריכוז וכיליון, יד ושם, ירושלים תשמ"ד, עמו' 252 – 255, 263 – 267, 273 – 277.
3. באואר, יהודה. 'צעדות המוות – ינואר-מאי 1945', בתוך: יהדות זמננו 1, (עורך: גוטמן, ישראל), מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"ד, עמו' 199 – 221.
4. בלטמן, דניאל (עורך). בשביל הזיכרון 23, מאי 1997, יד ושם, ירושלים.
5. בלטמן, דניאל. 'הפינוי והשחרור של אושוויץ – ינואר 1945', בשביל הזיכרון 28, (עורך: בלטמן, דניאל), מאי – יוני 1998, יד ושם ירושלים, עמו' 37 – 39.
6. בלטמן, דניאל. 'צעדות המוות (ינואר – מאי 1945): מי אחראי למה?', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים כח, (עורך: זילברקלנג, דוד), יד ושם, ירושלים תש"ס, עמו' 127 – 159.
7. גוטרמן, בלה. גשר צר אל החיים: יהודים במחנה הריכוז גרוס-רוזן ובמחנות העבודה שלו 1940 – 1945, יד ושם, ירושלים תשס"א, עמו' 351 – 392.
8. גולדהגן, דניאל יונה. תליינים מרצון בשירות היטלר, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, ישראל 1998, עמו' 315 – 355.
9. לאפין, אלאונורה. 'צעדות המוות של יהודים הונגרים דרך אוסטריה באביב 1945', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים כח, (עורך: זילברקלנג, דוד), יד ושם, ירושלים תש"ס, עמו' 161 – 192.
10. לפידות, אורי. '"מיצעדי המוות" למאוטהאוזן ממחנות הגבול ההונגרי – האוסטרי', בתוך: ילקוט מורשת מו, מורשת, תל אביב אפריל 1989, עמו' 75 – 100.
11. מכמן, דן. בימי שואה ופקודה, יחידה 7, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1985, עמו' 110 – 113.
12. מכמן דן ויחיעם ויץ. בימי שואה ופקודה, יחידה 12, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1992, עמו' 8 – 15.
13. סצ'לצקי, אנדז'יי. 'מצעדי המוות מאושוויץ', בתוך: ילקוט מורשת עד, (עורך: הורביץ, אריאל), מורשת, תל אביב נובמבר 2002, עמו' 141 - 158.
14. קרקובסקי, שמואל. 'מצעדי המוות בשלב פינוי המחנות', בתוך: מחנות הריכוז הנאציים: מבנה ומגמות – דמות האסיר – היהודים במחנות, (עורכים: גוטמן ישראל ומנבר רחל), יד ושם, ירושלים תשמ"ד, עמו' 373 – 384.
15. קרקובסקי, שמואל. 'מחנות הנאצים באביב 1945 – פינוי, צעדות המוות האחרונות, שיחרור', בתוך: דפים לחקר תקופת השואה ד, אוניברסיטת חיפה – בית לוחמי הגטאות, ישראל 1986, עמו' 179-192.
16. קרקובסקי, שמואל. 'מצעדי המוות ממחנות המשנה של מחנה הריכוז שטוטהוף במחוז קניגסברג', בתוך: ילקוט מורשת נט, מורשת, תל אביב אפריל 1995, עמו' 75 – 83.
17. רוטקירכן, ליוויה. '"הפתרון הסופי" בשלבו האחרון', בתוך: יד ושם – קובץ מחקרים ח, (עורך: רוטקירכן, ליוויה), יד ושם, ירושלים תשל"א, עמו' 7 – 27.

ספרי עדות:

1. עדויות של רחל פישר ומרדכי שדמי, בשביל הזיכרון 23, (עורך: בלטמן, דניאל), מאי 1997 יד ושם ירושלים, עמו' 23 – 32.
2. בוגייר, ריצ'רד. הצל של חיי, זמורה ביתן, ישראל 2004, עמו' 111 – 118.
3. ברלב, צבי. מי יתן לילה, מורשת, ישראל 1981, עמו' 204 – 218.
4. ברלר, וילי. מסע בחשכה, יד ושם, ירושלים תשס"ד, עמו' 184 – 209.
5. זלמנוביץ, דב. אביב בעלטה – אבדן הנעורים בבנדין ובמחנות, יד ושם, ירושלים תשס"ג, עמו' 199 – 204.
6. פורת, משה. באמונה, בחסד וברחמים – במצעד המוות למאוטהאוזן, מורשת, ישראל תשמ"ח.
7. פפירבלט, מרדכי. מבריח הקרפיונים – 900 יום במחנות אושוויץ, משרד הביטחון, ישראל 1996, עמו' 368 – 412.
8. קרקובסקי, שמואל. 'במיצעד המוות', בתוך: ילקוט מורשת נו, מורשת, תל אביב אפריל 1994, עמו' 149 – 153.
9. רבינוביץ, שושנה. אם ובתה – ילדות בגטו וילנה ובמחנות הריכוז, יד ושם, ירושלים תשס"ב, עמו' 176 – 193.

סרטים:

• הבריחה מסוביבור
• קיטי חוזרת לאושוויץ
• פרלה יקירתי
• ניצחון הרוח

▲ראש העמוד