תיק נושא: השחרור

• מבוא
• שאלות חקר
• רשימה ביבליוגרפית
• סרטים

מבוא

פרוט הנושאים בתיק זה:

• שארית הפליטה אל מול פני החופש: ניסיונות לשיקום בפולין, הגירה
• מחנות העקורים

שארית הפליטה אל מול פני החופש: ניסיונות לשיקום בפולין, הגירה
האביב של שנת 1945 סימן את סופה של מלחמת העולם השנייה. ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית בישר את סיומו של עידן כיבוש, טרור ומוות. השמחה של אזרחי אירופה פרצה מהבתים לרחובות; בין המון האזרחים החוגגים היו אסירי מחנות הריכוז הנאצים. השחרור סימן עבור אסירים אלו, שהשתייכו ללאומים שונים, את החופש המיוחל, החזרה הביתה למשפחה ולמעגל החיים שהכירו טרם המלחמה. בתוך המון בני האדם היו מצויים קבוצות קטנות של אסירים יהודים אשר תחושתם היתה אחרת, לאו דוקא גילויי שמחה ולעיתים הפוך מזה. ריקנות, אובדן, בדידות וצער גדול הציפו אותם בשל התחושה המעיקה שלא עזבה אותם על כך שנותרו לבדם בעולם.
האסירים המשוחררים היו במצב בריאותי ירוד ביותר, כתוצאה מחודשים ושנים במחנות הריכוז והעבודה הנאציים. הצבאות המשחררים ניסו לספק להם טיפול בריאותי ראשוני, אולם מצבם היה כה קשה עד כי רבים מהם מתו אחרי השחרור. המחסור בידע רפואי כיצד לטפל במצבים כה קיצוניים של רעב וחולשה היה בעכרי האסירים המשוחררים. במקרים רבים האסירים המורעבים האביסו את גופם המותש בכמויות של מזון, ולא הצליחו לעכל אותו. מערכותיהם הפיזיות קרסו, והם נפטרו.
במשך החודשים הראשונים לאחר השחרור יצאו ממקומות מסתור עוד קומץ יהודים ובניהם ילדים רבים אשר הסתתרו במהלך המלחמה אצל משפחות נוצריות ובבתי מנזר. מברית המועצות חזרו כרבע מיליון פליטים יהודים, בעיקר בעלי אזרחות פולנית, אשר ברחו לשטחים אלו עם פרוץ המלחמה ושם ניצלו (שיבתם של היהודים הפולניים מברית המועצות מערבה לפולין כונתה "ריפטריאציה"). כל אלו כונו "שארית הפליטה" - קומץ שנותר מעם שלם. אנשים אלו חזרו לביתם שבפולין, מתוך תקווה לשקם את חייהם ולפגוש את קרובי משפחתם וחבריהם. אולם למרבה הטרגיות רוב רובה של יהדות פולין נרצח בשואה, ורוב ניצולי השואה גילו שמכל בני משפחתם וקהילתם לא נותר איש. גם רכושם נגזל או נהרס בשנות המלחמה, והם נותרו בחוסר כל. בפולין שרר חוסר יציבות פוליטית לאחר המלחמה שהשפיעה על כל תחומי החיים במדינה. פעמים רבות נתקלו ניצולי השואה בגילויי עוינות ואנטישמיות מצד שכניהם הפולנים. ביטוי קיצוני וטראגי לאנטישמיות הפולנית לאחר השואה התרחש בעיר קיילצה שבדרום מזרח פולין. כמאה וחמישים יהודים התקבצו בקיילצה עד לקיץ 1946 וקיוו לשקם בה את חייהם. ביולי פרצה שמועה על כך כי היהודים רצחו ילד יהודי ושתו את דמו. שמועה זו הסתיימה בפוגרום בו נרצחו כמה עשרות מתוך שרידי הקהילה היהודית בקיילצה. פוגרום קיילצה סימן את סופה של התקווה לשוב לפולין ולנסות לחיות בה חיים חדשים לאחר המלחמה. היהודים הבינו כי אינם רצויים בפולין, וכי עתידם אינו נמצא בה. ואכן, בין יולי ועד לאוקטובר 1946 עזבו את פולין כ70,000 יהודים.
רצונם של הניצולים לצאת מאירופה והעובדה שלא נמצאו מדינות שהיו מוכנות לקלוט אותם, יצרה בעיית פליטים חמורה באירופה. רוב הפליטים היהודיים שאפו לעלות לארץ ישראל ולנסות ולבנות שם את עתידם האישי והלאומי. ארץ ישראל היתה נתונה בשנים גורליות אלו תחת שלטון המנדט הבריטי, שהתיר רק למספר מצומצם מאוד של יהודים לעלות לארץ באופן חוקי. רבים מניצולי השואה קצו בנדודים ובתלאות שאפיינו את חייהם במשך שנים, ולא אבו לחכות לאישור כניסה חוקי לארץ. צעירים רבים החליטו לנסות ולהגיע לארץ ישראל בדרך בלתי לגלית. כך, מתוך השטח, התארגנה תנועת הבריחה; בראש תנועת הבריחה עמדו ניצולי שואה צעירים, רובם חברי תנועות נוער אשר אירגנו את הקבוצות ליציאה בלתי חוקית מאדמת אירופה והגעה לשטחי ישראל שהיו נתונים תחת שלטון המנדט הבריטי. הבריטים הפעילו מנגנונים לגילוי הספינות שהעפילו לארץ ישראל. ספינה שנתגלתה נעצרה, והפליטים שהיו עליה נכלאו בבתי מעצר בעתלית, או גורשו למחנות מעבר בקפריסין. חלקם הגיעו לארץ רק לאחר חודשים של ציפייה דרוכה. העקורים ללא בית שהגיעו לארץ ישראל קיוו ששם יסתיים סיפור המסע הגדול שטמן בחובו כל כך הרבה תלאות וצער. בפועל, עצם היותם מהגרים בארץ חדשה תבעה מהם מאמצים רבים של הסתגלות למדינה הצעירה שאך נוסדה, ולחברה החדשה אליה הגיעו. בשנת 1948 היו 600,000 איש במדינת ישראל, במשך השנתיים הראשונות לקיומה של המדינה הגיעו אליה גלים אדירים של מהגרים מאירופה ומארצות האיסלאם. 70% מן העולים לארץ היו ניצולי שואה.
למרות שרבים מבין הפליטים ניצולי השואה שאפו להגיע לאחר המלחמה לארץ ישראל, ולאחר שהבינו כי אירופה אינה המקום בו יבנו את עתידם, היו ביניהם גם רבים שניסו להגר לארצות הברית ולמדינות שונות מחוץ ליבשת אירופה. שיקולים שונים הנחו אותם: חלקם רצו להתאחד עם בני משפחותיהם שחיכו להם במדינות שונות, חלק אחר העדיף חיים במדינות מבוססות על-פני הגירה לארץ ישראל שהיתה חסרת עצמאות מדינית, ונתונה בקונפליקט אלים עם התושבים הערביים. כך או כך, מרבית העקורים הגיעו בסופו של דבר לארץ ישראל .

מחנות העקורים
מחנות העקורים הראשונים קמו באופן כמעט ספונטני – ניצולים שנחלו אכזבה מרה בשובם לביתם הריק או התפוס, או שנתקלו בגילויי האנטישמיות, פנו מערבה והגיעו לגרמניה. הם, ביחד עם הפליטים היהודים שנותרו שם עם השחרור, היוו את הבסיס הראשוני של האוכלוסייה במחנות העקורים.
פליטים אלו התרכזו במערב אירופה, בעיקר בגרמניה, אוסטריה ואיטליה שם התרכזו במחנות ששימשו בתקופת המלחמה כמחנות ריכוז ועבודה. העובדה כי למחנות אלו היתה תשתית של מבנים בהם ניתן היה לשכן את העקורים, הקלה על הסבתם למחנות עקורים. האסירים המשוחררים התרכזו במחנות העקורים בשטחי הכיבוש האמריקאי.
בתקופה הראשונה לאחר המלחמה התרכזו במחנות לא רק פליטים יהודיים, אלא גם אסירים משוחררים מקרב עמי אירופה שמסיבות שונות לא רצו לשוב לבתיהם. לרוב היו אלו סיבות מפוקפקות. השילוב בין אסירים אלו לבין הפליטים היהודיים יצר חיכוכים ובעיות רבות במחנות העקורים. מחנות העקורים היו תחת חסות אמריקנית, ואירגונים יהודיים ואחרים סייעו ליושבים בהם. אולם בחודשים הראשונים לקיומם שררו בהם תנאים פיזיים קשים. עיתונאים אמריקניים שדיווחו על המתרחש במחנות העקורים עוררו את דעת הקהל האמריקנית, עד שנשיא ארצות הברית הארי טרומן מינה ועדה לבחון את הנושא. בראש הועדה עמד המשפטן ארל האריסון. לאחר בדיקה הגיש האריסון לנשיא ארצות הברית דו"ח שכלל ביקורת חריפה על יחסו של הצבא האמריקני לפליטים היהודיים, ועל מצבם של הפליטים במחנות העקורים. האמירה המפורסמת של דו"ח האריסון מדברת על כך שהצבא האמריקני מתייחס ליהודים בדיוק כפי שהתייחסו אליהם הנאצים פרט לכך שאינו משמיד אותם. אמירה זו היא ללא ספק קיצונית ומוגזמת, אולם הדו"ח הביא לשינוי לטובה במצבם של היהודים במחנות העקורים, והעלה את בעיית הפליטים לסדר היום הציבורי.
מחנות העקורים היו ארעיים אך יחד עם זאת היהודים חיו שם פרק זמן ממושך ושם החלה התארגנות חברתית שהייתה חלק חשוב בשיקומם האישי והקבוצתי. במחנות העקורים נפתחו בתי ספר לילדים, מוסדות להכשרה מקצועית, ובתי-ספר ללימוד עברית; הניצולים יזמו התארגנויות פוליטיות ותרבותיות. רבים מן הניצולים הצעירים שנותרו לבדם בעולם נישאו והקימו בתים חדשים. המחנות אף התאפיינו בריבוי לידות. במחנות העקורים ניכרה גם פעילות רבה של הנצחה וזיכרון לשואת יהודי אירופה, ולקרובי המשפחה והקהילות שאבדו.
החיים במחנות העקורים קיבלו עם הזמן צביון שגרתי וחיוני, אך השאיפה להגיע לארץ ישראל עמדה בבסיס החיים במחנות אלו.
ואכן, מדינת ישראל קלטה את רוב יושבי מחנות העקורים. עד סוך 1949 עלו למדינת ישראל כ-75,000 פליטים יהודים ממחנות העקורים בגרמניה, ועוד אלפים מאוסטריה ואיטליה. מכאן ואילך התחיל תהליך הדעיכה של הועדים במחנות, וב1951 נותר מחנה אחד – פרנוואלד – על אדמת גרמניה. במחנה זה התגוררו עקורים שלא הצליחו למצוא את מקומם בעולם שלאחר המלחמה, והוא נסגר רק ב-1957.

שאלות חקר

• מה היתה משמעות המפגש של אסירי המחנות עם חיילי הצבאות המשחררים מבחינתם של האסירים הניצולים?
• מה היו דפוסי היחסים בין החיילים המשחררים לבין האסירים המשוחררים? (משחררים-משוחררים? מדכאים-מדוכאים? שווים-שווים?)
• אירופה כבית ליהודים אחרי מלחמת העולם השנייה – האמנם?
• האם העלייה לארץ ישראל בקרב ניצולי השואה נבעה ממניעים אידיאולוגיים או פרגמטיים?
• האם מחנות העקורים היוו את תחייתה של היהדות אחרי השואה?
• האם סוף מלחמת העולם השנייה אכן שחרר את ניצולי השואה ואת העם היהודי?
• מה היו המשמעויות של המפגש בין שארית הפליטה לבין השליחים מארץ ישראל? כיצד השפיע מפגש זה על הדימוי של ניצולי השואה בארץ?
• באילו בעיות היה כרוך שחרור הילדים היהודים שהוסתרו במהלך המלחמה, והשבתם אל חיק היהדות?
• איזה סוג של חינוך ניסו להקנות לילדים היהודים במחנות העקורים? אילו בעיות התעוררו במסגרות החינוך במחנות העקורים? כיצד באה לידי ביטוי הטראומה שחוו הילדים בתקופת השואה?
• אילו מאפיינים ייחדו את ניצולי השואה הדתיים במחנות העקורים?

רשימה ביבליוגרפית

ספרות מחקר

1. אנגל דויד, בין שחרור לבריחה, ניצולי השואה בפולין והמאבק על הנהגתם, 1944-1946, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1996.
2. באואר יהודה, הבריחה, הוצאת מורשת ספריית פועלים, 1974.
3. באומל יהודית, "מבוכנוואלד לקיבוץ בוכנוואלד: התהוותה ופעילותה של קבוצת ההכשרה הראשונה שנוסדה בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה" בתוך: יהדות זמננו 7, עמ' 191-218.
4. בוגנר נחום, בחסדי זרים – הצלת ילדים בזהות שאולה בפולין, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1991.
5. מיכאל בר-זוהר, ביום נקם – פרשת הנקם היהודי בנאצים. הוצאת טפר-מגל, תל-אביב 1991.
6. חלמיש אביבה, אקסודוס – הסיפור האמיתי: פרשת אניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז", תל אביב, עם עובד ואוניברסיטת תל-אביב, 1990.
7. יבלונקה חנה, אחים זרים, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1994.
8. לבסקי חגית, "שארית הפליטה מאובייקט לסובייקט: מגמות במחקר" בתוך: יהדות זמננו 6, עמ' 25-43.
9. כאב השחרור – עדויות מ-1945, עורכות: יהודית קליינמן ונינה שפרינגר-אהרוני, הוצאת יד ושם, 1995.
10. מכמן דן, בימי שואה ופקודה, יחידה 12, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1983.
11. סיוון עימנואל, דור תש"ח: מיתוס, דיוקן וזיכרון, תל אביב 1991.
12. אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1998.
13. יהדות מזרח אירופה בין שואה לתקומה, 1944-1948, עורך: בנימין פינקוס, הוצאת אוניברסיטת בן גוריון בנגב, הרכז למורשת בן גוריון.
14. שארית הפליטה 1944-1948, השיקום והמאבק הפוליטי, עורכים: ישראל גוטמן ועדינה דרכסלר,הוצאת יד ושם, 1991.
15. בשביל הזיכרון, הוצאת יד ושם, גיליונות מספר 4, 22, 23, 27.

ספרות יפה

1. אהרון אפלפלד, מכוות האור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1997.
2. אידה פינק, ואריאציות ליליות על נושא, בתוך: רישומים לקורות חיים, הוצאת עם עובד ירושלים,

ספרי זיכרונות

1. גלסברג-גולד רות, אתמולים אבודים, זכרונותיה של ניצולה, הוצאת יד ושם.
2. לוי פרימו, השוקעים והניצולים, הוצאת עם עובד ספריית אופקים, 1991.
3. לוי פרימו, הזהו אדם?, הוצאת עם עובד, 1988.
4. צוקרמן יצחק, שבע השנים ההן, הוצאת הקיבוץ המאוחד בית לוחמי הגטאות, 1990.
5. צוקרמן יצחק, יציאת פולין, בית לוחמי הגטאות הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988.

סרטים

• ארוכה הדרך הביתה – VT 646
• לחזור לחיות – 383VT
• שורשים הפוכים – VT 47
• מלחמה וזיכרון פרקים 13-14
• עמוד האש פרק 6
• לחזור ולחיות (תקליטור)

▲ראש העמוד