(Polska; אנגלית: Poland; גרמנית: Polen).
מדינה במזרח אירופה. בין שתי מלחמות-העולם גבלה פ' בגרמניה במערב, בצ'כוסלובקיה וברומניה בדרום, בברית-המועצות במזרח ובלטויה ובליטה בצפון. הפולנים הם עם סלוי מערבי, ובמאה העשירית הקימו מדינה מאוחדת וקיבלו את הנצרות הקתולית. ב-1,000 שנות קיומה גדל שטחה של פ' וקטן חליפות, והגיע בהיקפו הגדול ביותר לכ-1,100,000 קמ"ר, ובהיקפו הקטן ביותר לכ-100,000 קמ"ר בלבד. במאות הראשונות לקיומה כללה המדינה הפולנית שטחים במערב לאורך הנהר אודר ולחוף הים הבלטי, ואולם, עד למאה ה-14 איבדה פ', להלכה או למעשה, את שטחי שלונסק (שלזיה), פומוז'ה (פומרניה) ושטחים לחוף הים הבלטי, והם קיבלו צביון גרמני. גם בערי פ' היה יסוד גרמני חזק. לעומת זה החלה פ' להתפשט במזרח, בייחוד אחרי שבסוף המאה ה-14 התקשרה עם ליטה וב-1569 התאחדה עמה. המדינה המאוחדת כללה גם את כול בילורוסיה, רוב אוקראינה ושטחים נרחבים במערב רוסיה, והיתה מזוהה עם פ' יותר מאשר עם ליטה, שרוב אציליה נטמעו בפולנים. ואולם, מאז המאה ה-17 היתה הממלכה הפולנית מדינה רבת ניגודים, נעדרת שלטון מרכזי חזק וטרף לשכניה המתעצמים. במאה ה-18 התערבו שכניה בענייניה הפנימיים. שלוש שכנותיה הגדולות, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה, חילקוה ביניהן (1772, 1793, 1795), ושלטון בה עד תום מלחמת-העולם הראשונה, פרט לתקופה קצרה של שלטון פולני בחסות צרפת (1807-1813). מרידות ברוסית (1830-1831; 1863-1864) ובאוסטרים ובפרוסים (1846; 1850) דוכאו והחמירו את השעבוד, פרט לגליציה שבשלטון האוסטרים, שבה שרר משטר מתון וב-1846 סופחה אליה גם קרקוב, השריד האחרון לשלטון פולני עצמי.
בתום מלחמת-העולם הראשונה, בעקבות תבוסת אוייביה והמאבק שניהלה בכוחות עצמה, השיגה פ' מחדש את עצמאותה והוקמה הרפובליקה הפולנית השנייה. הגבולות של המדינה הפולנית היו נושא לדיונים בין ראשי המעצמות המנצחות בוועידת השלום בפריס ולמאבקים צבאיים ומתיחויות פוליטיות רבות. פ' ביקשה לחזור לגבולותיה ההיסטוריים, ואולם, גרמניה וברית-המועצות לא היו נכונות לוותר על שטחי הגבול הסמוכים למדינותיהן. כתוצאה מכך נקבעו פשרות כגון המעמד המיוחד של *דנציג. בשטחי המזרח נוצרה בעיה חריפה של המיעוטים האתניים הסלוויים והבלטיים, וחוזה המיעוטים של חבר הלאומים לא היה פתרון לכך. המציאות הפוליטית של פ' חייבה תמרון בין מעצמות במערך הפוליטי האירופי המורכב והרופף. בתחילת 1934 נחתם הסכם בין גרמניה לפ' ובמדיניות פ' הסתמנה התקרבות לגרמניה והתקררות ביחסיה עם הידידה המסורתית צרפת. מדיניות הפולנים, שביקשה לשמור על מעמד עצמאי, לא הבחינה שהיטלר מוכן לכול היותר לאפשר את קיום פ' במעמד של מדינה גרורה, והרוויזיה של גבולות פ' היא אפוא שאלה של זמן וההתנגשות עם גרמניה היא בלתי נמנעת.
פ' סבלה גם מבעיות פנים אחרות: בשנותיה הראשונות פקדה את המדינה אינפלציה דוהרת, ובסוף שנות ה-20 נפגעה מהמשבר העולמי בכלכלה, עד שבשנות ה-30 היו כחמישית מכלל העובדים מובטלים. בשנותיה הראשונות סבל משטרה הפרלמנטרי מחוסר יציבות, התחלפו בה ממשלות קואליציה קצרות ימים והשחיתות פשתה בשלטון. ב-12 במאי 1926 חולל יוזף פילסודסקי הפיכה צבאית בסיסמת 'סנציה' (Sanacja, הבראה), כונן משטר צבאי אוטוריטרי ועד מותו ב-1935 שלט במדינה בתפקיד שר ההגנה. במותו עבר השלטון לידי שלישייה:הנשיא איגנצי מושצ'צקי, מפקד הצבא הגנרל אדורד רידז-שמיגלי ושר החוץ יוזף בק. עם הזמן גברו בחוגי השלטון הנטיות האנטישמיות והתחזקו במדינה נטיות ימניות-רדיקליות.
ב-1 בספטמבר 1939 תקפה גרמניה את פ', ובכך החלה מלחמת-העולם השנייה.

המתקפה על פולין
לגרמנים היה לא רק יתרון מספרי על הפולנים. פ' היתה מוקפת ממערב, מצפון ומדרום בכוחות הגרמנים ולהם היתה עליונות מכרעת בציוד צבאי מודרני. ב-3 בספטמבר הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על הגרמנים, ואולם הן לא עשו מהלכים צבאיים שיכלו להביא לידי פתיחת קרבות בחזית שנייה ולהקל בכך את המעמסה מעל פ', ואילו רומניה, שהיתה בעלת-בריתה של פ', הכריזה ב-6 בספטמבר על ניטרליות. פ' עמדה אפוא לבדה מול תוקפנות הגרמנים., ולמרות התנגדות הגבורה שלה הובסה. ב-28 בספטמבר נכנעה ורשה, והקרב האחרון נערך בימים הראשונים של אוקטובר. ואולם, ראשי המדינה והצבא לא נכנעו רשמית. 66,000 חיילים פולנים נפלו ו-133,000 נפצעו. אבידות הגרמנים היו 16,000 הרוגים ונעדרים ו-30,000 פצועים. 16,000 אזרחים ושבויי מלחמה פולנים ויהודים נהרגו ביותר מ-700 רציחות המונים בידי הורמכט וה*אינזצגרופן.
עד 26 באוקטובר 1939 התקיים בפ' הכבושה ממשל צבאי ואחרי-כן סופחו לרייך שטחים גדולים שלה במערב ובצפון (Eingegliederte Ostgebiete): פ' הגדולה (Wielkopolska), פומרניה, שלזיה העילית, חלק ממזוביה (Mazowsze) וכן חלק ממחוזות לודז', קרקוב וקילצה. בשאר חלקי פ' הקימו הגרמנים ממשל אזרחי וכינוהו *גנרלגוברנמן. יותר מ-22 מיליון בני-אדם מצאו עצמם בשלטון הכיבוש של הגרמנים: יותר מעשרה מיליונים בשטח שסופח לרייך, ובכללם 600,000-1,000,000 גרמנים ו-600,000 יהודים, וקרוב ל-12 מיליון (ובכללם 1.5 מיליון יהודים) בגנרלגוברנמן.
ב-17 בספטמבר, כלומר, כאשר ברור היה שהמלחמה הוכרעה לטובת הגרמנים, נכנס הצבא הסובייטי לחלק המזרחי של פ', שנחשב בעיני ברית-המועצות לשטחי בילורוסיה או אוקראינה ונתקל בהתנגדות ספונטנית מעטה של יחידות פולניות, כדי הפיקוד הפולני אסר לנהל קרבות נגד הצבא האדום, פרט למקרים שבהם הותקפו יחידות. בחוזה מיום 28 בספטמבר נקבע קו הגבול הסופי בין הרייך לברית-המועצות. ברית-המועצות תפסה שטח של 196,000 קמ"ר ובו 13 מיליון תושבים, בכללם כארבעה-חמישה מיליוני פולנים ו-1.2 מיליון יהודים. האוכלוסייה הלא-פולנית קיבלה באהדה את הצבא הסובייטי.

צמרת השלטון הפולני
ב-17 בספטמבר יצאה צמרת השלטון הפולנית את הארץ נוכח המצב שנשתרר, עברה לרומניה ובלחץ הגרמנים הוכנסה שם להסגר. הנשיא איגנצי מושצ'יצקי התפטר מתפקידו, ולדיסלב רצ'קיביץ' מקבוצת פעילים מתונים של מחנה ה'סנציה' שהיה אז בצרפת, מונה לנשיא והוא מינה את הגנרל ולדיסלב *שיקורסקי לראש-ממשלה. הוקמו בגולה גם מועצה לאומית, תחליף לפרלמנט, וכן כוחות חמושים ובראשם ראש-הממשלה ולדיסלב שיקורסקי.
בעקבות מפלתה של צרפת ביוני 1940 עברה ממשלת פ' לבריטניה, שבה תלתה את תקוותיה להסדרים מדיניים באירופה אחרי המלחמה. רוב הצבא הפולני לא הספיק לצאת מצרפת ונפל בשבי, או נעצר בשווייץ, אחרי שחצה את גבולה.

המעמד החוקי של הכיבוש
בספטמבר 1939 התפרקו המוסדות הממלכתיים המרכזיים של פ' והוקמו עם הזמן במחתרת בידי *ממשלת פולין בגולה ושלטונות המחתרת בארץ הכבושה - ה*דלגטורה, כלומר נציגות הממשלה על אדמת פולין, והמועצה הלאומית הארצית
Krajowa Rada Narodowa). את המצב בשטחים הכבושים של פולין הגדיר הרייך הגרמני כ'דבלטיו' (Debellatio), כלומר, מדינה שבטלה כליל מבחינה מדינית ומשפטית, מצב המעניק לכובש את הזכות לשלטון בלי מצרים, מתוך התעלמות מהמשך ניהול המלחמה בידי שלטונות פ' בגולה. בשטחים שסופחו לרייך חוסלו כליל המינהל הפולני, השלטון העצמי וכול הארגונים הפולניים. הוקם חבל ה*ורטלנד (ורטגאו) ובראשו הועמד ארתור *גריזר, וכן הוקמו איזור שלזיה העלית שלפני-כן היה שייך לפרובינציה של שלזיה התחתית, ובראשו פריץ ברכט, מחוז דנציג-פרוסיה המערבית, שכלל את איזור פומרניה, העיר דנציג וחלק קטן מפרוסיה המזרחית, ובראשו המושל אלברט *פורסטר, והחלק הצפוני של מזוביה סופח לפרוסיה המזרחית. היטלר ציפה שהממונים על המחוזות יגרמנו במהירות את השטחים שבשלטונם, וזאת על-ידי גירוש הפולנים, גירמון בקנה-מידה מוגבל של האוכלוסייה ('פולקסליסטה'; *פולקסדויטשה), ויישוב השטח בגרמנים. כבר ב-1939 גורשו 90,000 פולנים ויהודים מן השטחים הללו לשטח הגנרלגוברנמן, ובסך הכול גורשו מן השטחים הללו בעת הכיבוש יותר מ-900,000 נפש, וזאת מבלי לכלול במספר את גירוש היהודים לאתרי ההשמדה. במקומם באו קרוב ל-600,000 גרמנים שעברו משטחים אחרים של פ' וממזרחה ו-400,000 גרמנים מהרייך. היחס לפולנים שהושארו לפי שעה בשטחים המסופחים היה כאל תת-אדם (אונטרמנש), בעיקר בורטלנד, נאסר עליהם להימצא בכול מקום שבו נמצאו גרמנים, להוציא מקומות עבודה, והם נושלו מכול רכושם ובכללו רכושם האישי. בדצמבר 1941 נכנס לתוקף חוק עונשין מיוחד לפולנים וליהודים בכול שטח הרייך.
התוכנית להקים מדינה פולנית משאריות השטחים (`Reststaat`) היתה קשורה בציפייה שאחרי תבוסת פ' יפסיקו צרפת ובריטניה את הלחימה. כאשר נכזבו הגרמנים מן התקווה ההיא הוקם הגנרלגוברמן, ובו היה מינהל פולני מצומצם, במידה שהתיר המושל הכללי הנס *פרנק. אחרי פלישת הגרמנים לברית-המועצות ביוני 1941 וכיבוש שאר חלקי פ' שהיו בידיה, הוקם מחוז גליציה ובאוגוסט 1941 סופח לגנרלגוברנמן. בכך דחו הגרמנים את השאיפות והתקוות של הלאומנים האוקראינים בדבר הקמת אוקראינה הגדולה. במאי 1941 הועלו תוכניות לגירמון השטח, המנגנון של פרנק עיבד `Bodenordnung im Generalgouvernement` (מילולית: הסדר האדמות בגנרלגוברנמן) כלומר, תוכנית לגירמון הדרגתי של האדמות החקלאיות. במרס 1942 הציג הינריך *הימלר בפני המושל הכללי את תוכניותיו לאכלוס ולגירמון בתוך כמה שנים. התוכניות היו אמורות לכלול את מחוז לובלין ואת אוכלוסיית השטחים ההרריים. הימלר גם הורה למנגנון הס"ס והמשטרה שם להתחיל בהכנות להתיישבות. בנובמבר 1942, הוחל בפעולה ההיא באזור *זמושץ'. מאמצע 1942 עד אמצע 1943 התנהלו סכסוכים קשים ביותר על סמכויות, ומריבות על רקע תחרות בין המושל הכללי ובין הימלר, ראש הס"ס והמשטרה ונציב הרייך לחיזוק הלאום הגרמני (ראה *נציבות הרייך לחיזוק הלאום הגרמני). הימלר גם שאף להגביל משרדים מרכזיים מסויימים של הרייך. אחרי-כן התחזק מעמדו של פרנק, והוא היה אחראי להקצנת הטירור מספטמבר 1943 (הוצאות להורג פומביות, פגיעות רצחניות בכפרים בלי אבחנה). במרס 1944 הפך הגנרלגוברנמן לשטח מיבצעי ישיר של החזית המזרחית, אך לא חל שינוי במינהל השטח. ביולי הצטמצם שטח הגנרלגוברנמן לאחר ששטחים שבין הנהר בוג לנהר ויסלה שוחררו בידי הצבאות הסובייטיים והפולניים, וכחודשיים לא היתה ורשה בשליטת הגנרלגוברנמן כתוצאה מ*מרד ורשה הפולני. באותה עת גיבשו הגרמנים תוכניות להקמת ממשל בובות פולני, ואולם, לא נמצאו מתנדבים שהיו נכונים לקחת חלק בממשל כזה. במתקפת הסובייטים בינואר-מרס 1945 שוחרר הגנרלגוברמן כולו וכן השטחים שסופחו לרייך.
מדיניות הכיבוש הנאצית הוצאה לפועל בידי מוסדות מינהל הכיבוש, כוחות הס"ס והמשטרה עם הופן ס"ס, שב-1942 היה מספרם 85,000 איש וב-1944 קרוב ל-150,000, וכן יחידות הורמכט שחנו שם, וב-1942 היה מספרם כחצי מיליון חיילים וב-1944 600,000-1,100,000. פ' היתה המדינה היחידה שכבשו הגרמנים שבה לא היתה מצד שני הצדדים נכונות לשיתוף-פעולה אחרי הכיבוש הנאצי. למנצחים לא היה עניין ביחסים מעין אלה, מכיוון שהיו להם תוכניות להפוך את פ' ל'שטח מחיה' גרמני (*לבנסראום), והמנוצחים לא רצו בשיתוף-פעולה מתוך שנאה לכובשים. המטרה הבסיסית של מדיניות הנאצים היתה הרס החברה הפולנית כאומה. האמצעים להשגת המטרה ההיא כללו: השמדת המנהיגות הפולנית, רצח מי שנחשבו לאוייבים בפועל ובכוח של הרייך, רצח והשמדה של קבוצות גזע בלתי-רצויות (יהודים, צוענים, חולים שנכללו במסגרת תוכנית *אותנסיה), נקמה בלא אבחנה באוכלוסייה באזורים שגילו התנגדות, אספקת מזון בכמות שתאפשר לפולנים שמירה על כושר לעבודה קשה בלבד, חתירה לעצירת הריבוי הטבעי, ותכנון גורל הפולנים במסגרת *'תכנית אב מזרח'. גירוש הפולנים נבע מן הרצון להגביל את השטח האתני הרצוף של אוכלוסייה פולנית. הכוונה לחסל כליל את קיומה של פ' כאמור התבטאה בפירוק העם הפולני מבפנים על-ידי הקמת קבוצות מיוחדות בקרבו (דויטשה פולקסליסטה, גורלנפולק                  [Goralenvolk – חטיבת אוכלוסין שהגרמנים ביקשו להגדיר כמיעוט אתני], ויצירת קבוצות שכונו 'פולנים ראויים' [Leistungspolen]).
היהודים, שתחילה בודדום מהפולנים בגטאות ובמחנות ליהודים, נרצחו כמעט כולם במסגרת ה'פתרון הסופי'. האבידות בנפש בפ' כתוצאה מהמלחמה ומפעולות שלטונות הכיבוש הגיעו, לפי אומדנים רשמיים, לשישה מיליונים, מחציתם יהודים. הגירושים הקיפו 1.2 מיליון נפש, חצי מיליון איש גורשו אחרי *מרד ורשה הפולני, שני מיליונים וחצי נשלחו לעבודה בגרמניה, ויותר משני מיליוני פולנים נרשמו בדויטשה פולקסליסטה וחלה עליהם חובת גיוס. אבידות האוכלוסייה האזרחית היו גדולות עשרת מונים מאבידות היחידות הלוחמות. ברם, תוצאות ההשמדה הביולוגית לא מילאו את הציפיות של הימלר.
רק עם השחרור סולקה הסכנה שנשקפה לעם הפולני. חצי שנה לפני כניעת הרייך נהרסה ורשה כמעט לחלוטין. אבידות בנכסי דלא-ניידי של פ' מוערכות ביותר מ-12 מיליון דולר, בסך-הכול הסתכמו האבידות ב-48.5 מיליון דולר, ובכלל זה ניצול כלכלת הארץ הכבושה. אומדן סך כול האבידות ברכוש הלאומי של פ' הוא 39% מאומדן ערך הרכוש ב-1938.

הכנסייה בשלטון הכיבוש
 יחס שלטונות הכיבוש לארגונים כנסייתיים פולניים, לאנשי הדת ולחיי הדת בכללם, היה מותנה בהיבטים לאומיים ומדיניים. המאבק להרס העם הפולני כאומה כלל גם את תחום הדת של החיים הפולנים, שבו היו כבר במאה ה-19 התנגשויות בין השלטונות הגרמניים ובין הכנסייה הקתולית. הכנסייה ההיא נחשבה בעיני שלטונות הרייך השלישי לחלק בלתי נפרד מהעם הפולני והמדינה הפולנית. לכן חוסלו בחלקי פ' שסופחו לרייך היסודות הפולניים בכנסייה, המגמה היתה להופכה למוסד גרמני, כנסיות רבות נהפכו למחסנים או נשדדו. הפעילות הקיצונית ביותר במדיניות הכובש נעשתה בורטלנד, שבה הנהיגו הפרדה לאומית גם בכנסייה. בגנרלגוברנמן שאף הנס פרנק לנצל את הכנסייה הקתולית למטרותיו (שמירה על שקט, אספקת מכסות, כוח עבודה, השפעה על האווירה הכללית ברוח האנטי-קומוניזם), דבר שבדרך כלל לא הצליח להגשימו. הארכיהגמון אדם ספיחה ניהל באופן בלתי-רשמי את משרד ההגמון במקומו של ראש הכנסייה שנעדר מהארץ. חלק מהכמרים שיתפו פעולה עם תנועת ההתנגדות ועזרו לנרדפים, בכללם יהודים שמצאו מיקלט במנזרים. מחוגים פולניים שונים נשמעו קולות של אי-שביעות רצון על העדר תגובה מפורשת מצד האפיפיור *פיוס XII על מצבם של הקתולים הפולנים הנרדפים בידי הנאצים.
בשנות המלחמה נספו אלפי אנשי-דת, נרצחו או נפלו בלחימה, 900 נורו למוות, 1,345 נספו במחנות. הכנסייה האוונגלית בשטחים שסופחו לרייך גילתה אהדה רבה לשלטונות הרייך השלישי. כמרים ממוצא גרמני שנודעו בנאמנותם למדינה הפולנית דוכאו ביד קשה. בגרנרלגוברמן היה היחס לכנסייה האוגסבורגית-האוונגלית מחמיר מאוד, היא נדונה לחיסול בהיותה פרו-פולנית. היחסים הטובים ביותר שררו שם בין הכנסייה היוונית האורתודוקסית, שבה היו כ-300,000 חברים, ובין השלטונות. אכזר ביותר היה גורלם של הרבנים שנרדפו ובתי-הכנסת שהוצתו כבר לפני ההשמדה. היהדות סבלה בפ' הכבושה במלחמה את האבידות הקשות ביותר.

הטרור של הכובש
בעת מערכת ספטמבר היה לטרור באופן כללי צביון של מיבצע מאורגן אך לא-אחיד. במסגרת הלוחמה עצמה היה טרור המנע מטרה ראשונה. הבדלים בשימוש בטרור נבעו מהשוני בין המטרות המיידיות ובין המטרות לטווח רחוק, ומהשוני הארגוני של מוסדות הכיבוש השונים. בחלק של פ' שסופח לרייך היה לטרור נגד הפולנים בשנים 1940-1944 אופי אחיד, והיו הבדלים קטנים בלבד בעוצמתו, ואילו בגנרלגוברנמן בא הטרור לידי ביטוי בעוצמה משתנה, וגם שיטות הטרור השתנו בהתאם למצב המלחמה, המצב המדיני או אי-יעילותן של שיטות שכבר ננקטו. טרור רב ממדים היה אופייני יותר לשיטות השלטון בגנרלגוברנמן. כאשר לא הצליחו להשתלט על אוכלוסיית השטח ההוא ולהכניעה ולא היתה אפשרות לפעולה מדינית, לבש תכופות הטרור אופי של הכאת המונים בלי אבחנה ומצוד על בני-אדם בהיקף משתנה. גם נסיגת הורמכט מפ' הכבושה היתה מלווה רצח וטבח של אסירים. הפשע הגדול ביותר של הרייך השלישי בפ' הכבושה היה רצח היהודים במסגרת ה'פתרון הסופי של בעיית היהודים'. נוסף לכך, יותר מ-150,000 קורבנות אזרחיים וכמה עשרות אלפים קורבנות שנשלחו למחנות ריכוז הם תוצאת טרור שנועד להחניק את ההתנגדות של מרד ורשה הפולני, להפחיד ולהכחיד.
על אדמות פ' הכבושה נבנתה המערכת הגדולה ביותר של מחנות. בה הוקמו ארבעה מרכזי השמדה - *חלמנו, *טרבלינקה, *סוביבור ו*בלז'ץ, המוגדרים בהיסטוריוגרפיה כמחנות להשמדה מיידית של יהודים,שלושה מחנות ריכוז (*אושויץ, *מידנק, *פלשוב והרביעי *שטוטהוף בקרבת העיר דנציג). בצידם של המחנות הללו היו עוד 1,798 מחנות עבודה ו-136 מחנות פליטים. גם מחנות מעבר למגורשים היו לאתרי רציחה, ולידם גם כמה מבתי-הסוהר והגטאות. פולנים היו כמעט בכול מחנות הריכוז שברייך, והם חשו בצורה הקשה ביותר באיזו דייקנות פעלה מערכת ההשמדה כמעט בכול תחומי החיים, באמצעות תנאי מחיה והיגיינה קשים ביותר, עבודה עד כלות כול הכוחות, עונשים, מיסדרים בכפור והשפלת כבוד האדם. ואולם, אף בתנאים הללו היו שלא ויתרו על התנגדות.

שטחי פולין שסופחו לברית-המועצות,לליטה ולסלובקיה
שטחים שנכבשו אחרי 17 בספטמבר 1939 בידי הצבא האדום חולקו לבילורוסיה המערבית ולאוקראינה המערבית. באוקטובר 1939 נערכו בחירות לאסיפות לאומיות, בנובמבר 1939 הפכו השטחים הללו לחלק מהרפובליקה האוקראינית הסובייטית ולרפובליקה הבילורוסית הסובייטית. אדמות הוחרמו, התעשייה והבנקים הולאמו, מאמצע 1940 היתה החקלאות לשיתופית.
מטרת המדיניות כלפי הלאומים השונים היתה לרכוש את האוכלוסייה הלא-פולנית. גם רוב היהודים סיגלו עצמם במהירות למצב שנוצר, לשינויים המהפכניים, והם לקחו חלק במנגנון החדש של השלטונות המקומיים או המרכזיים. כתוצאה מכך צמח אי-אמון כלפי היהודים בקרב חלק מן הפולנים ונאמנותם כלפי המדינה הפולנית הועמדה בספק. אי-האימון ההוא מצא חיזוקים בתעמולה הנאצית האנטי-יהודית אחרי המתקפה על ברית-המועצות. ביחס לפולנים, בעיקר עד אמצע 1940, נעדרה מדיניות הסובייטים כלפי הלאומים תפיסה קונסטרוקטיווית, והעקרונות הבסיסיים שלה הופרו לעיתים קרובות.
הפינוי הכפוי הרחק לפנים שטחה של ברית-המועצות נועד להרחיק מן השטחים שליד הגבול יסודות מעמדיים שנחשבו למסוכנים, בעלי נטיות אנטי-סובייטיות. קרוב למיליון נפש, 60% מהם פולנים, הועברו במסגרת הפעולה ההיא הרחק לתחומי ברית-המועצות. מאמצע 1940 תוקנה המדיניות ההיא וחלה התפתחות של מערכת בתי-הספר הפולניים, חיי התיאטרון הפולני והעיתונות הפולנית.
וילנה ומחוז וילנה, ובהם יותר מחצי מיליון תושבים, רובם פולנים, סופחו לליטה. על-פי החוזה בין ליטה לברית-המועצות מיום 10 באוקטובר 1939, ובאמצע 1940 הפכו, עם ליטה כולה, לחלק מברית-המועצות.
במתקפה על ברית-המועצות ביוני 1941 כבשו הגרמנים את השטחים שכבשו הסובייטים בספטמבר 1939. אורגן מחוז ביאליסטוק ובו 1.7 מיליון תושבים, נתון לשליטתו הישירה של אריך *קוך, והוא זכה לאותו יחס כמו החלק של פ' שסופח לרייך. שטחים אחרים נכללו במסגרת *'נציבות הרייך אוקראינה' ו*'נציבות הרייך אוסטלנד'. שלטון הכיבוש הגרמני בשטחים הללו נמשך מאמצע 1941 עד למחצית הראשונה של 1944.
ב-30 ביולי 1941 חתמו פ' וברית-המועצות חוזה לשיתוף-פעולה במלחמה בגרמנים, ובו אישרה ממשלת ברית-המועצות שהחלטות שנתקבלו במשא-ומתן בין גרמניה לברית-המועצות ב-1939 בעניין שינויים טריטוריאליים בפ' שוב אינן בתוקף. נחתם גם הסכם צבאי בדבר הקמת צבא פולני בברית-המועצות. ואולם, הציפיות בעקבות ההסכם לא מומשו, שכן בהשפעת הבריטים ועל-פי רצון הפיקוד הפולני (צבא אנדרס), הוצא הצבא הפולני שהוקם בברית-המועצות לאיראן, דבר שניתן היה לפרשו כהסתלקות מרעיון הלחימה המשותפת של הפולנים שכם אחד עם הסובייטים, וכן נוצרה מתיחות בין הפולנים לסובייטים בשאלת אזרחותם של תושבי השטחים שסופחו לברית-המועצות ב-1939.
באפריל 1943 נותקו היחסים בין ברית-המועצות לממשלת פ' בגולה על רקע פרשת *קטין. בוועידת טהרן (28 בנובמבר – 1 בדצמבר 1943) הסכימו שלוש המעצמות, ברית-המעצמות, ארצות-הברית ובריטניה, ש'קו קרזן' (על שם המדינאי הבריטי לורד קרזן, שב-1919 הציע את קו הגבול ההוא) יהיה הגבול בין פ' לברית-המועצות. ההסדר הדו-צדדי של הגבול המזרחי נערך בין ה'וועד הפולני לשחרור לאומי' (PKWN; Polski Komitet Wyzwolenia Narodowego) ובין ממשלת ברית-המועצות, בחוזה גבולות מיום 26 ביולי 1944, ובאורח סופי בהסכם גבולות בין פ' לברית-המועצות מיום 16 באוגוסט 1945.
בשנים 1942-1945 היו התנגשויות בשטחי והלין וגליציה בין הלאומנים האוקראינים (בעיקר *אופ"א – צבא המתקוממים האוקראיני) ובין האוכלוסייה הפולנית, שאותה ניסו להשמיד.
כמה עשרות יישובים ובהם כ-40,000 נפש באיזור הרי הטטרה סופחו לסלובקיה על-פי הסכם בין הרייך לסלובקיה, עד לסוף המלחמה.

תנועת ההתנגדות בפולין
בין הארצות הכבושות בידי הגרמנים לא היתה עוד ארץ כפ', פרט לברית-המועצות, שבה פעלו שלטונות הכיבוש הגרמניים לדיכוי האוכלוסייה הכבושה בעקביות ובהחלטיות כפי שעשו בפ'. למרות זאת היתה ההתנגדות נפוצה. יותר מ-300 קבוצות פוליטיות וצבאיות שונות הוקמו במחתרת, ההתנגדות באה לידי ביטוי בהגנה עצמית אישית וציבורית גם יחד וכן בהתנגדות להוראות שלטונות הכיבוש. היא כללה חבלה ספונטנית ומאורגנת בכלכלה, שכונתה חבלה זעירה, ושהשפיעה באורח ממשי על חיזוק ההכרה הפטריוטית, חבלות, בעיקר בקווי תחבורה, מודיעין צבאי מאורגן היטב, יחידות פרטיזנים, מרידות (מרד ורשה הפולני), עיתונות מחתרת שהקיפה כ-1,500 כתבים, ומערכת חינוך תיכון וגבוה במחתרת.
שני זרמים פוליטיים עיקריים בלטו במחתרת: האחד היה *ארמיה קריובה והדלגטורה של ממשלת פ' בגולה (שהוקמה בעקבות הסכם בין ארבע מפלגות). הזרם ההוא היה קשור בממשלת פ' בגולה ובמצע שלה, ופעיל בכול השטחים של מדינת פ' שלפני המלחמה; השני, *גורדיה לודובה ויורשתה ארמיה לודובה (Armia Ludowa), והמועצה הארצית הלאומית      (Krajowa Rada Narodowa; KRN), הוקם בידי הקומוניסטים, שמ-1942 היו חברים במפלגת הפועלים הפולנית (PPR), ומ-1943 היה באופוזיציה לזרם הראשון. מלבד הזרמים הללו היו קבוצות מקורבות למחנה הפוליטי שהיה בשלטון בפ' לפני המלחמה, וכן ארגונים לאומניים קיצוניים, ביניהם בלטו ה*'כוחות החמושים הלאמיים' שהיו בעלי נטיות אנטישמיות.
תנועת ההתנגדות הפולנית היתה מכוונת תחילה נגד הכובש, דבר שלא היה חדש בתולדות פ'. בתקופת השמדת היהודים וגירוש הפולנים מאיזור זמושץ' (נובמבר 1942 – אוגוסט 1943), כאשר התעורר החשש, בעיקר במחנה השמאל, שהבאים בתור להשמדה יהיו הפולנים, הפכה ההתנגדות למאבק על הזכות לחיים, על הישרדות. לקראת סוף הכיבוש עשתה תנועת ההתנגדות הקשורה בממשלת פ' בגולה מאמצים להציג את המוסדות המחתרתיים כשלטון רשמי, ואת הצבא שהוקם במחתרת ככוחות חמושים סדירים.
תנועת ההתנגדות היתה תופעה נפוצה למדי בשטחים הכבושים באירופה בידי הגרמנים. בפ' הצטיינה התנועה בהקמת מעין מדינה במחתרת, שתיאמה במידה מסויימת את פעילות האוכלוסייה. התנועה סבלה אבידות קשות במאבק היומיומי, ובין השאר נפלו סטפן *רובצקי, מפקד הארמיה קריובה, ויאן פיאקלקיביץ, הדלגט של ממשלת פ' בגולה.
לא תמיד היתה לתנועת ההתנגדות האפשרות, ולעיתים, כגון לגבי הארמיה קריובה, לא היה לה הרצון הנחוש לסייע בהיקף רחב לאוכלוסייה הנתונה בסכנה, וזאת מתוך הקו שאימצה להימנע ממרד בטרם עת ולעסוק בהכנות לעימות המכריע לקראת סוף הכיבוש.

הסיכוייים לשחרור הארץ
העדר בדיקה יסודית ב-1943 של המדיניות לתקופה האחרונה של המלחמה, העדר יחסים דיפלומטיים עם ברית-המועצות, שהיחס אליה היה או כאל ידידה של בעלות-ברית או כאל אוייב שני במעלה לאוייב הנאצי, הביאו בהכרח לידי מדיניות של יצירת עובדות מוגמרות, והביטוי לכך היה מיבצע 'סערה' ומרד ורשה הפולני (1 באוגוסט – 2 באוקטובר 1944) שמטרתו היתה להחיש את סילוקו של הכובש הנאצי, ולהעמיד את הצבאות הסובייטים המתקרבים בפני עובדה מוגמרת של קיום מוסדות מינהל מחתרתיים המתפקדים כשלטון.
ב-22 ביולי 1944 הוקם בלובלין ה'וועד הפולני לשחרור לאומי' בראשות אדורד אוסובקה-מורבסקי ובהשתתפות הכוחות הפוליטיים הקשורים ב'איגוד הפטריוטים הפולנים' (Zwiazek Patriotow Polskich) בברית-המועצות והמועצה הלאומית הארצית (Krajowa Rada Narodowa). הם צידדו בהסכם עם ברית-המועצות ובהסדרת העניינים השנויים במחלוקת ביניהם, וחתרו לשינויים חברתיים כלכליים ומדיניים. בשעת שחרור הארץ לא היו הכוחות הללו רוב, ואף היו מיעוט ברור.
וינסטן צ'רצ'יל האיץ בממשלת פ' בלונדון להגיע להסכם עם ממשלת ברית-המועצות. הוא קיווה שסטניסלב *מיקוליצ'יק יהיה ראש-הממשלה בממשלה החדשה וחברי הממשלה הגולה בלונדון יהיו בה רוב. ואולם, שני ביקוריו של מיקוליצ'יק במוסקווה, באוגוסט ובאוקטובר 1944, לא הניבו תוצאות חיוביות ברוח זו. מיקוליצ'יק צידד בכול זאת בהקמת קואליציה עם כוחות השמאל בפ'. ואולם, נוכח ההתנגדות של חברי ממשלתו נאלץ להתפטר. זמן קצר לאחר התפטרותו הפך ה'וועד הפולני לשחרור לאומי' בפ' לממשלה זמנית, וב-28 ביוני 1945, אחרי משא-ומתן ממושך לממש את החלטות שלושת המעצמות הגדולות בוועידת ילטה, הוקמה ממשלת איחוד לאומי בהשתתפות נציגי הזרם הליברלי הבורגני בגולה, וסטניסלב מיקולויצ'יק היה בה סגן ראש-הממשלה.

חלקם של הצבאות הפולניים בקרבות לצד בעלות-הברית
הצבאות הפולניים הוקמו במערב אירופה ובברית-המועצות. הראשונים לחמו בנורווגיה, בצרפת, באפריקה הצפונית ובאיטליה, נטלו חלק בנחיתה לנורמנדי ואחר-כך לגרמניה הצפונית, חיל האוויר השתתף בקרב על בריטניה. בברית-המועצות נכנסה הדיוויזיה הפולנית הראשונה למלחמה ב-1943, ועד 1945 הוקמו שתי ארמיות והן לחמו לצד הצבא האדום והשתתפו במערכה על ברלין. ב-1945 היו בצבא הפולני העממי (Ludowe Wojski Polskie) 400,000 איש, ובחזיתות אחרות (מערבית וצפונית) לחמו עוד 200,000 פולנים.

סיום המלחמה
פ' סיימה את המלחמה שהחלה ב-1939 במסגרת קואליציה גדולה, אך מפולגת, שכללה 57 ארצות וקרוב ל-4/5 מאוכלוסיית העולם. לסיום המלחמה בפ' היו השלכות מסובכות במיוחד ולעיתים גם טרגיות, והסיבה לכך איננה רק הופעתם של כוחות מהפכניים שהיו נכונים ליטול לידיהם את השלטון על הארץ, אלא גם במצב הגיאוגרפי שגרם חיפוש פתרונות שיבטיחו את המזרח מפני עוד 'פרץ למזרח' (Drang Nach Osten) של הגרמנים בעתיד.
אובדן שטחים במזרח לטובת ברית-המועצות הקטין את שטחה של פ' מלפני המלחמה ב-184,000 קמ"ר. מצד שני, בעקבות ההחלטות שנתקבלו בוועידת פוטסדם ביולי-אוגוסט 1945 בדבר קו הגבול לאורך הנהרות אודר-נייסה, שאמורות היו לקבל אישור רשמי בוועידת שלום, סופחו לפ' במערב אדמות ששטחן 105,000 קמ"ר, ושטחה של פ' הגיע ל-313,000 קמ"ר, כלומר, ב-79,000 קמ"ר פחות משטחה לפני המלחמה. כתוצאה מהשמדת היהודים בידי הגרמנים, גירוש הגרמנים בידי שלטונות פ' על-פי החלטות ועידת פוטסדם וכן חילופי אוכלוסין עם ברית-המועצות (רפטריאציה), הפכה פ' למדינה הומוגנית מבחינה לאומית, דבר המבדיל אותה באורח מהותי מצביונה לפני המלחמה.
פ' סיימה את המלחמה כאחת מ-11 הארצות שכבשו הגרמנים, ואולם, היא סבלה יותר מכולן מהרס מערכות החברה והכלכלה, ומבחינת האבידות בנפש ניתן להשוותה לברית-המועצות וליוגוסלויה בלבד.

היהודים בפולין
יהודי פולין עד 1918
נראה שראשוני היהודים בפ' הגיעו לשם במאה העשירית. הם באו משלושה כיוונים: מהמערב – מגרמניה ומבוהמיה; מדרום – ב'דרך הענבר' מקיסרות ביזנטיון, וממזרח – מן השטח שממזרח לרומניה. הרדיפות בגרמניה במאות ה-13-14 הגבירו את זרם היהודים שהיגרו לפ', הם הביאו עמם את הניב הלשוני שלימים היה לשפת יידיש נוסח יהודי פ'. מצויות ידיעות מהמאה ה-13 על ישיבת קבע של יהודים בחלקי המערב של המדינה הפולנית, ונמצאו שם גם מטבעות מאותה תקופה ובהן כתובות עבריות.
הבסיס המשפטי למעמד היהודים בפ' השותת על כתב קיום (פריווילגיה) של הנסיך בולסלאב ה'חסיד' מקאליש משנת 1264. כתב הזכויות מנוסח בעיקר לפי דגם פריווילגיות שניתן ליהודים בארצות מערב אירופה, ורואה ביהודים קטגוריה של 'עבדי אוצר המלך' (Servi Camerae) הנמצאים בחסות השליט, והפוגע בהם פוגע באוצר המלך. כתב הקיום, המלמד על מרחב ניכר של פעילות כלכלית המותרת ליהודים, וכן על זכות לקיים את פולחנם, התפשט לחלקים אחרים של המדינה, ואומץ, בשינויים, בידי מלכי פ'. מאז סוף המאה ה-15, עקב תהליך היחלשות בכוחו של מוסד המלוכה והתעצמות מעמד האצילים, הופיעו עוד גורמים שהשפיעו על זכויות היהודים ומצבם – רבי האצילים, הכנסייה והעירונים. הכנסייה הטיפה נגד היהודים, אסרה את ישיבתם בערים שברשותה ותבעה להחזיקם רק במעמד של נחיתות ושפל. אף-על-פי שבפ' לא הונהגו 'אות הקלון' והגטו, הרי בתקופות מסויימות, כגון בשלהי המאה ה-15, היו עלילות ופרעות לא מעטות על רקע דתי. העירונים הנוצרים, שרבים מהם היו ממוצא גרמני, הצרו לרוב את צעדי היהודים, חסמו בפניהם אגודות ותחומי פעילות כלכלית ורבות מערי המלך השיגו רשות מיוחדת למנוע התיישבות יהודים בתחומן (De non Tolerandis Judaeis). כך, למשל, גורשו היהודים בשנת 1527 מהעיר ורשה. טוב יותר היה מצב היהודים ברבות מן הערבים ה'פרטיות', שבהן גילו האצילים סובלנות כלפי היהודים והגנו עליהם. זמן מה היתה הישיבה בליטה אסורה ליהודים, אך אף פעם לא גורשו היהודים מרחבי המדינה כולה.
תחילה עסקו יהודים בפ' באשראי, בחכירה, במסחר ויחידים אף בחקלאות. בשלהי ימי-הביניים, עם התרכזות יהודים רבים במחוזות המזרחיים שבהם היו האצילים הפולנים יסוד שליט ואדנותי בקרב אוכלוסייה אתנית ודתית שונה, התרבו בקרב היהודים חוכרים, מוזגים, פונדקאים, סוחרים ובעלי-מלאכה. בדרך-כלל היו היהודים יסוד עירוני, אך רבים בקרבם היו יושבי כפר שמילאו תפקיד של מתווכים, חוכרים מטעם האצילים ובעלי פונדקים, ויהודים היו גורם חשוב בסחר הבין-לאומי של פ' ובסחר הפנים. רבים מעניי העם שנדחקו מענפי המסחר והרוכלות פנו לסוגי מלאכה שונים.
מאז המאה ה-16 חל גידול מהיר במספר היהודים. לפי המשוער ישבו במאה ה-15 בפולין ובליטה 20,000 – 30,000 יהודים, בסוף המאה ה-16 ישבו כ-200,000 ב-190 קהילות ברחבי פ' וליטה, וב-1648 הגיע כמשוער מספרם ל-300,000. הגידול בא מריבוי טבעי גבוה ומהגירה מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כיה עקב הסובלנות היחסית ומיגוון עיסוקי הכלכלה שהיו פתוחים ליהודים.
כבארצות הפזורה האחרות היתה הקהילה המבנה הבסיסי של החיים הפנימיים של היהודים. במרכזה של הקהילה בית-הכנסת, בית-הקברות, רב ודיין, אורחות חיים נפרדים, לימוד תורה והנהגה שבראשה בעלי רכוש ואנשי תורה. ההנהגה הקהילתית של הערים הגדולות היתה גם הנהגה לקהילות קטנות יותר שבסביבתן, ומן המסגרות הללו התגבשה המסגרת האוטונומית המדריכה בחיי יהודי פ', 'ועד ארבע הארצות' (פ' גדול, פ' קטן, רייסן וליטה). השלטון תמך בקיומו של מוסד מאחד זה שהתארגן ב-1580 ושבאמצעותו ניתן לגבות את המס הגולל מיהודי פ'. אך מבחינתם של היהודים היו הוועדים, שהתכנסו בעיקר בירידים בלובלין וביארוסלב (Jaroslaw), גם הנהגה פנימית המופקדת על בעיות היהודים וסדרי חייהם. מאז המאה ה-16 עלה גם מעמדה של פ' כמרכז של תורה ודעת, ופעלו בה אחדים מגדולי הפוסקים והחכמים ששמם יצא לתהילה בעולם היהודי, כגון ר' שלמה לוריא (המהרש"ל), ראש ישיבת לובלין, ר' מאיר בן גדליה (המהר"ם), ר' משה איסרלש (הרמ"א) מקרקוב ורבים אחרים. יהדות פ' היתה אפוא לרוב מניין ולרוב בניין של יהדות אשכנז.
גזירות ת"ח ות"ט (1648-1649), מרידת הקוזקים ברשותו של חמילניצקי ואחריהן הפלישות והמלחמות שפקדו את פ', היו נקודות מפנה בקורותיהם של היהודים ובקורותיה של פ' בכלל. יהודים סבלו מהניגודים ומהשנאה שנצטברה בליבות האוקראינים נגד האדונים הפולנים, והיהודים היו בעיניהם עושי דברם של שליטי פולין. בתקופות של אי-שקט והעדר יציבות נפגעו היהודים גם מרדיפות הפולניים (בעיקר בעת פלישת השוודים) ומהעוינות הגוברת כלפי בני דתות אחרות. אין יודעים בדיוק כמה קורבנות נפלו בפרעות במזרח ובגלי המלחמות שפקדו את פ'. יש גורסים כי מדובר ברבבות שנספו או שיצאו את פ', והנדידה היתה בכיוון הפוך מבעבר: ממזרח למערב. מאז שלהי המאה ה-17 הורע מאוד מצב היהודים בעקבות החורבן, השפל הכלכלי והתרופפות השלטון שפקדו את המדינה. פעילות היהודים בכלכלה צומצמה עד מאוד, ומצבם הכללי הורע כתוצאה מן הקנאות הדתית שגברה ומריבוי עלילות, ופשטה איבה עממית ליהודים. ב-1764 בוטל 'ועד ארבע הארצות' והשלטונות החמירו את שיטת גביית המיסים מהיהודים. על אף כול זאת גדל מספר היהודים ב'ערים הפרטיות' של האצולה ובשטחי המזרח שבאו בשלטון הפולנים, ובהם התיישבו אז יהודים. ב-1775 היה מספר יהודי פ'-ליטה 750,000.
ערב שקיעתה של המדינה הפולנית וסדרת החלוקות של פ' בין שכנותיה (רוסיה, פרוסיה ואוסטריה) בסוף המאה ה-18, נעשו נסיונות להתגבר על המבנה הפיאודלי הרעוע של המדינה ועל האנרכיה השלטונית השוררת בה. בתוכניות לרפורמה הוצעו גם הצעות לתיקון מצב היהודים. ואולם, הנסיונות ההם לא עלו יפה. לפני החלוקה השלישית שיתף מנהיג ההתקוממות טדיאוש קושצ'יושקו את היהודים במרד נגד הכובש הזר, ובשורות הלוחמים נמצאו יהודים ואף הוקם גדוד יהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ'.
ואולם, עד המרד שפרץ ב-1863 במלכות פ' שבשלטון רוסיה, לא היו החוגים הלאומיים הדומיננטיים בחברה פולנית נכונים להיענות למגמות האמנציפציה שהסתמנו במערב. בימי התסיסה הפטריוטית הפולנית בשנים 1861-1862 וכן בעת ה'מרד של ינואר' 1863-1864 בלטה ההתקרבות בין יהודים לפולנים. יהודים נטלו חלק פעיל בהתפרצות הפטריוטית, שבה נתגלתה נכונות לתמורות חברתיות ממשיות, אך המרד הסתיים בתבוסה מכאיבה ובאכזבה מהסיכוי לשחרר את האץ בכוח הנשק. השוויון החלקי שיהודים השיגו בא דווקא מידי הכובשים, בגליציה מידי אוסטריה ולבסוף גם בפ' הקונגרסאית מידי הרוסים. הזרם הפוזיטיוויסטי שהתעורר בפ' לאחר תקופה של חשבון-נפש חתר ל'עבודה אורגנית', כלומר, לריכוז המאמץ הלאומי בענייני פנים, שעיקרם הישגים בכלכלה, השכלה וקידום הרבדים הנחשלים באוכלוסייה. יהודים נכללו בהצעות לתיקונים, אך בדומה לארצות אחרות נדרשו גם יהודי פ' לוותר על נכסיהם התרבותיים ועל צביונם החברתי הנפרד ולסגל לעצמם תרבות ומנהגים של החברה הסובבת, דבר שנחשב בעיני המתקנים ליציאה מחשכת ימי-הביניים לנאורות של הזמן החדש. למגמות הללו היה הד בקרב שכבה דקה של עשירים יהודים ובעלי השכלה בקרבם. הרובד ההוא ניסה לחולל תמורה מרחיק-לכת בקרב היהודים, אך תוצאות התנועה ההיא היו זעומות ביחס. בתוך דור או שניים נטשו את יהדותן רבות מן המשפחות היהודיות המיוחסות והעשירות, שמילאו תפקיד בפיתוח כלכלי קפיטליסטי בפ' וכמה מבניהן הצטיינו בתחומי מדע ותרבות מגוונים, ורישומן ניכר במפעלים פילאנתרופיים חשובים ובתזוזה שחוללו כמחדירי התרבות המודרנית לחברה היהודים וכנציגי היהודים כלפי חוץ. אך המוני היהודים נשארו נאמנים למסורותיהם. מה שנראה בעיני משקיפים מן החוץ כהיצמדות לתורת חיים ולמורשת אנכרוניסטית מתה, הצטייר בצורה שונה אצל היהודים, שבמאה ה-18 נאבקו עם השבתאות והפראנקיזם, ומשלהי אותה המאה ובמאה ה-19 היו נתונים במחלוקת שבין החסידות הבעש"טית, תנועת המתנגדים וההשכלה, והזרמים שנבעו מן הכיוונים הרעיוניים והרוחניים הללו.
אחרת היתה זירת ההתנגדות החיצונית. הקפיטליזם שחדר לפ' והתבסס בה וכניסת האצולה השוקעת והאינטליגנציה המתרבה לחיי העיר וליוזמה בתחומי התעשייה והמסחר, הציבה את היהודי כמתחרה, והפיצול המעמדי לפי הקווים החדשים העלה תנועות פוליטיות חדשות, שמאל לגווניו – מזה, ולאומיות – מזה. הלאומיות החדשה חפפה מבחינה כרונולוגית, ובמידה רבה גם מבחינה תוכנית, את האנטישמיות הפוליטית החדישה במערב ובמרכז אירופה. בראשית המאה ה-20 הכריז המנהיג הבולט של הזרם ההוא, רומאן דמובסקי, כי הוא שולל תנועת התבוללות של המוני היהודים, מכיוון שיהודים הם גוף שונה וזר, וחדירת יהודים רבים לתוך האומה הפולנית עלולה לעוות את האופי הפולני המקורי. מחמת עימות פוליטי בין יהודים ובין התנועה הלאומית הפולנית במערכת בחירות ל'דומה' (הפרלמנט ברוסיה הצארית) הרביעית, ערב מלחמת-העולם הראשונה, הכריז דמובסקי חרם כלכלי על היהודים ופתח במסע אנטישמי מקיף. בין הטענות הרווחות נגד היהודים היו בידולם וכן מספרם הרב על אדמת פ', שגדל עוד יותר עקב זרימת יהודים משטחי רוסיה, יהודים המכונים 'ליטוואקים', שנמלטו מגזירות 'תחום המושב' והמחדירים, לדעת פולנים, רוסיפיקציה תרבותית ורעיונות פוליטיים יהודיים-לאומיים לציבור היהודי היושב בפ'. מספר היהודים גדל למרות הגירה רבת ממדים מכול חלקי פ' למערב, בייחוד לארצות-הברית. במקביל לתמורה בקרב הפולנים חלו שינויים עמוקים גם בציבור היהודי. בצד טיפוח ההשכלה ולשון יידיש ועברית בלבושה המודרני, התגבשה הזהות היהודית הלאומית בדמות הציונות, והאוטונומיה התרבותית היהודים, שלובה בתפיסה הסוציאליסטית הנפרדת, של ה*'בונד'.

1939-1918
בפ' העצמאית שבין שתי מלחמות-העולם נפתח פרק חדש בחיי היהודים וביחסים בין הפולנים ובין היהודים. חידושה של עצמאות פ' בשנים 1918-1920 לווה בפרעות ביהודים במאות ערים ועיירות. כבר בשלב ההתחדשות המדינית של פ' הופיעו מוקדי מתיחות, וכנראה שהחשוב בהם היה החוזה לשמירת זכויות המיעוטים האתניים והדתיים במדינה, שעליו נאלצו לחתום פ' ומדינות אחרות במזרח אירופה ודרום מזרחה בלחצם של ראשי המדינות המנצחות במלחמת-העולם. אפשר להצביע על שתי בעיות יסוד שהדריכו בין שתי המלחמות את הפולנים ביחסם אל היהודים ושקבעו לא במעט את מצב היהודים וסיכויים לעתיד במדינה הפולנית. עם תקומת המדינה הפולנית התברר, כי מספר היהודים בפ', שמקודם היו בבחינת מיעוטים במדינות רב-לאומיות, הגיע לכ-10% מכלל תושבי המדינה, ומשקלם רב הרבה יותר בשל שיעורם הגבוה של היהודים בעריה המרכזיות של פ', שבהן הגיע ל-30% ויותר. הגורם השני שהפולנים הרבו לעסוק בו הוא מעמד המפתח, כביכול, של היהודים בכלכלת פ', דבר שלדעת פולנים רבים חייב חתירה לפולניזציה של המשק ושל הערים והעיירות במדינה. בשנותיה הראשונות של פ' העצמאית שלטו בה ממשלות שבהן היו הלאומיים הדמוקרטיים ('אנדקים') ושותפיהם רוב קובע או גורם בעל משקל. הממשלות הללו ביקשו להגביל את חלקם של היהודים בענפי הכלכלה השונים ובמקצועות החופשיים וחסמו למעשה בפני היהודים את הדרך לעבודה במנגנון המדינה. הכוחות הפוליטיים היהודים, ובייחוד הציונים בהנהגתו של יצחק *גרינבוים, ניסו להגן על האינטרסים של היהודים על-ידי התחברות עם מיעוטים לאומיים אחרים, כגון האוקראינים והגרמנים, לגוש של מיעוטים, והדבר נחשב בעיני פולנים רבים לחוסר לויאליות.
ב-1926 תפס המרשל יוזף פילסודסקי את השלטון בכוח הצבא. פילסודסקי לא גילה נטיות אנטי-יהודיות ונמנע משימוש באנטישמיות כנשק מדיני וחברתי-כלכלי. בראשית שלטון פילסודסקי ניתנו הבטחות לשיפור מצבם של היהודים. רק מעט נעשה בפועל, אך הורגשה הטבה באווירה הציבורית ביחס ליהודים. ואולם, המשבר הכלכלי בעולם שפגע קשה בפ', שיטות הממשל האותוריטריות שדחקו את הדמוקרטיה, ויותר מכול מותו של פילסודסקי ב-1935, גררו תמורה רדיקלית במצב.
יורשיו של פילסודסקי ראו בעצם החזקת השלטון את העיקר, והתנועה הפוליטית החדשה שיסדו הידקה את הקשרים עם גרמניה הנאצית, לעיתים מתוך גילוי עיוורון פוליטי, ואימצה קו אנטי-יהודי מוצהר כדרך לליכוד פנימי. במציאות שנוצרה הוקיעה אומנם הממשלה אלימות ברוטלית כלפי המיעוט היהודי, אך נתנה את ברכתה לחרם כלכלי אנטי-יהודי, וקבעה כי זירוז יציאת יהודים מפ' וצמצום מספרם במדינה הם יעדים בעלי קדימה גבוהה במדיניות הממשלה. הגורמים הלאומניים והפרו-פשיסטיים לא הסתפקו בעמדה זו, שהיתה בעיניהם הססנית ומתונה מדי, והקיצונים שביניהם ניסו בשיטות של אלימות ופרעות יזומות בעיירות ובערים לאלץ את היהודים להגר. אפשר לקבוע באופן כללי כי במחצית השנייה של שנות ה-30 זכה לתמיכה רחבה בקרב האוכלוסייה הרעיון של שלילת זכות מהיהודים לשבת בפ', או למיצער מחלק ניכר מהם. הלחץ ההוא ודחיקת רגלי היהודים במדינה, המלווים בתוכניות נפל כגון התוכנית היזומה בידי הממשלה להגירת היהודים למדגסקר, גדלו בעת שסיכויי ההגירה ויעדי הגירה ריאליים היו חסומים ליהודים. לצד גופים אנטי-יהודיים ומדיניות אנטי-יהודית היו חוגים פוליטיים רחבים מקרב הסוציאליסטים והליברלים, שיצאו בפומבי נגד האנטישמיות והזדהו עם היהודים במאבקם לזכויותיהם ובמיבצעים להגנה עצמית.
על הציבור היהודי בפ' עבר תהליך של התרוששות ואובדן האחיזה הרופפת בכלכלה שהיתה עד אז בידיהם. השפל לא היה אך ורק תוצאה של המדיניות האנטי-יהודית, ואפשר שהיא גם לא היתה הגורם העיקרי לו, אלא שיקף את השבר ואת הדלות הכללית במדינה. בתחומי החינוך, התרבות והפעילות הקהילתית והפוליטית נהנו היהודים ממידה רבה של חירות, ולפרקים גם מעידוד ותמיכה של המדינה. כתוצאה משיתוקם של החיים היהודיים בברית-המועצות וניתוק הקיבוץ היהודי שם מיהודי העולם, נעשו יהודי פ' למוקד המרכזי של יהדות העולם בתחומי הפעילות הלאומית הפוליטית והחברתית התרבותית. באותה תקופה הצטיינו יהודי פ', על אף מצבם הכלכלי הירוד, בדביקות בערכי מסורת – מכאן, ובמסירות ובאקטיוויות תוססת בתחומי הפעילות הרעיונית והלאומית – מכאן. פעילות רב גונית זאת מצאה את ביטוייה ביוזמות עצמיות בהגנה על קיום יהודי בפ' ובארגון ציוני נמרץ וחותר לעלייה לארץ-ישראל, בעיקר בחוגי הנוער. החומרה או הטרגיות במצבם של יהודי פולין נעוצה בכך, שערב המלחמה היו יוזמותיהם ומאמציהם נידונים לכישלון במציאות הפוליטית נוכח הפיצול והסכסוך ששררו באירופה, ושבמידה רבה נשאו אופי אנטי-יהודי קיצוני.

מלחמת-העולם השנייה
במערכה צבאית מהירה ומהממת שנפתחה ב-1 בספטמבר 1939 ושארכה פחות מחודש ימים נכבשה פ'. על הארץ הכבושה עבר גל של פרעות ורציחות בידי ה*אינזצגרופן שליוו את כוחות הגרמנים ופעלו גם בימי הממשל הצבאי שהתקיים כחודשיים. בפעולות האיינזצגרופן נפגעו פולניים ויהודים כאחד, אך כבר במכה הראשונה ההיא באו לידי ביטוי הזעם וחוסר הריסון כלפי היהודים.
פ' בגבולותיה שבין שתי מלחמות-העולם לא נכבשה כולה בידי הגרמנים. בהסכמים הסודיים שנבעו מחוזה *ריבנטרופ-מולוטוב הוקצו לברית-המועצות מחוזות המזרח של פ', המיושבים בחלק ניכר אוקראינים, בילורוסים וליטאים, ששטחם היה קצת יותר ממחצית שטחה של פ' העצמאית אך מספר תושביהם היה רק כשליש מכלל תושבי פ', וב-17 בספטמבר 1939 נכנסו לשם כוחות סובייטיים.
פ' שבידי הגרמנים חולקה לשני חלקים: א. שטח גדול סופח לרייך הגרמני. איזור זה השתרע על כ-90,000 קמ"ר, וכלל שטחים שהיו בידי גרמניה עד מלחמת-העולם הראשונה, ועוד שטחים שלא היו אז בידי גרמניה, ובכללם לודז', העיר השנייה בגודלה בארץ; ב. החלק השני, שהוא איזור מרכז פ', היה בפקודת היטלר מיום 26 באוקטובר 1939 ל'גנרלגוברנמן של השטחים הפולניים התפוסים' (Generalgouvernement für die besetzten polnischen Gebiete ), ואחר-כך קוצר לגנרלגוברנמן (ג"ג). שטחו של הג"ג היה כרבע שטחה של פ' העצמאית ואוכלוסייתו כשליש מכלל תושבי המדינה הפולנית העצמאית. הג"ג נחשב לחבל ארץ מיושב פולנים אתניים בלבד, והוא חולק לארבעה מחוזות (דיסטריקטים): קרקוב, ורשה, רדום ולובלין. אחרי פלישת הגרמנים לברית-המועצות וכיבוש שאר חלקי המדינה הפולנית בידיהם צורף מחוז לבוב לג"ג, ושטחו היה אז יותר משליש שטחו הכללי של הג"ג. כתוצאה מהכיבושים בשטחי ברית-המועצות בקיץ 1941 נכללו שטחי בילורוסיה, אוקראינה וליטה בשתי יחידות מינהל שהקימו הגרמנים *'נציבות הרייך אוסטלנד' ו*'נציבות הרייך אוקראינה', ואילו מחוז ביאליסטוק היה ליחידה נפרדת (בצירק ביאליסטוק). למושל הג"ג מונה ד"ר הנס *פרנק, לבירת הג"ג נקבעה קרקוב, ולא ורשה, והמינהל בדרגים הבכירים והבינוניים הורכב מפקידים גרמנים, רובם נאצים מושבעים שהובאו מגרמניה, או מגרמנים שנמנו עם המיעוט הגרמני בפ'. לא אחת הסתמנו חיכוכים וניגודים בין רשויות המינהל באזורים השונים ובין זרועות המשטרה והס"ס שהיו כפופות להינריך *הימלר. גם באשר ליהודים היתה יריבות בין הגופים בשאלה למי תהיה שליטה מוחלטת על היהודים ורכושם, ואולם, לא נתגלעו בין היריבים חילוקי-דעות של ממש באשר לקו האידאולוגי והפוליטי והאמצעים כלפיהם.
בפרוץ המלחמה ישבו בפ' כ-3,300,000 יהודים. על-פי החלוקה לתחומי הכיבוש בין גרמניה ובין ברית-המועצות בספטמבר 1939 נכללו בשטח שלקחו הגרמנים (האיזור המסופח והג"ג) כ-2,100,000 יהודים, ובתחום הסובייטי כ-1,200,000 יהודים. ואולם, מאז תחילת ספטמבר עד ינואר-פברואר 1940 נמשכה תנועת הנמלטים שעברו משטח הכיבוש הגרמני מזרחה לצד הסובייטי, ויש מעריכים שמספר היהודים הנמלטים היה כ-300,000. רובם גברים צעירים, אך בחלקם שבו הנמלטים מזרחה לבתיהם שבמערב לאחר שהות קצרה בשטחי הסובייטים, משום שמאסו בחיי פליטים או משום שביקשו לחזור למשפחותיהם שנשארו במקומותיהן. תנועות ומעבר יהודים בתוך השטח הגרמני אירעו בשל בריחת המוני יהודים ממקומות רבים נוכח התקדמות הגרמנים בעת מערכת ספטמבר, ואחרי-כן בגלל רדיפות הכובש וגירוש כפוי ממחוזות צפוניים-מערביים שסופחו לרייך. סביר להניח כי לאחר השינויים הללו ועד לפלישת הגרמנים לברית-המועצות ביוני 1941 היו בשטח הכיבוש הגרמני כ-1,800,000 –2,000,000 יהודים, מהם כ-1,500,000 בג"ג.
בימי העימות בין גרמניה לפולין שקדם לפרוץ המלחמה ושארץ ממרס עד סוף אוגוסט 1939 הרבה היטלר להטיח דברים קשים כלפי פ', וקבע כי 'אין לחוס על הפולנים'. לעומת זאת, מאז נאומו בינואר 1939, שבו 'ניבא' את חיסול יהדות אירופה אם תקרה מלחמה, לא עסק היטלר ביהודי פ' ולא התווה קו פעולה נפרד כלפיהם. היהודים לא ידעו על הצפוי להם. לא היה ברור אם המדיניות האנטי-יהודית הנהוגה ברייך נגד כול הציבור היהודי, שעיקריה מכוונים להוציאם ממערכות החיים של גרמניה ולהביא לידי הגירתם, תועתק לשטחי פ' הכבושה, ובייחוד לשטח שהוא מעין מובלעת פולנית בתחום הכיבוש הגרמני. מכול מקום ליהודי פ' לא היתה השהות שהיתה ליהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה עד לפרוץ המלחמה, להגר לארצות החופשיות. עם תחילת המלחמה נחסמו נתיבי היציאה המעטים, ומאז חודשי קיץ 1940 נאסר על יהודי פ' להגר לארצות חוץ. האיסור ההוא הופעל בשטחי פ' כשנה ורבע לפני שהופעל בגרמניה (אוקטובר 1941), ואחד מהגורמים שצויינו כסיבה להפעלתו בפ' היה הרצון לשמור על סיכויי היציאה המעטים בשביל יהודי הרייך. בסך-הכול הצליחו לצאת מפ' באורח חוקי רק כ-2,000-3,000 יהודים, בעיקר בעלי אמצעים כספיים או בעלי קשרים טובים.
ההנחיות הראשונות במדיניות ביחס ליהודים נקבעו ב'איגרת בזק' של רינהרד *הידריך מיום 21 בספטמבר, כלומר, לקראת סוף המערכה בפ'. לראשי האיינזצגרופן, ההנחיות הללו גובשו בשיחות שהתקיימו, כנראה, בשיתופו של היטלר ובדיון שקיים היידריך עם עוזריו, ולפיהן מורכבת המדיניות והיחס ליהודים בארץ הכיבוש משני שלבים, שלב אופרטיווי מיידי ושלב לטווח רחוק, המוגדר כ'מטרה סופית' (Endziel) שתוכנו לא הובהר, אך נאמר כי עצם קיומו חייב להישמר בסוד כמוס, והצעדים הננקטים באופן מיידי הם מעין הכנה לקראתו. לגבי השלב האופרטיווי המיידי נתבע לעשות פעולות אלו:
לחתור לגירושם של היהודים ממחוזות צפון-מערב לעבר השטח שיהיה לג"ג וכן לריכוזם של היהודים בערים הגדולות בקרבת צומתי רכבות;
 להקים 'מועצת זקנים (Ältestenräte) או יודנרטים בתוך יישובי היהודים, ויש להרכיבן ככול האפשר 'מאישים סמכותיים ומרבנים' שנותרו בהם, ועליהם יהיה 'להוציא לפועל במדוייק, ולפי לוח זמנים, את כול ההוראות שניתנו ושיינתנו'. על היודנרטים יש להטיל מיד עריכת מיפקד של היהודים במקומותיהם, עשיית סידורים לקליטת מגורשים ממקומות גירוש וממקומות קטנים שמהם יסולקו היהודים;
בעת הגירושים והפינויים נדרשו המוציאים את התוכנית לפועל להתחשב באינטרסים הכלכליים, ובייחוד בצורכי הצבא, ולהשאיר לפי שעה יהודים חיוניים מן הבחינות הללו.
ההוראות של היידריך שהועברו לראש האיינזצגרופן לא כובדו כולן ובמלואן בידי המינהל האזרחי שתפס את מקום האיינזצגרופן בשטחי הכיבוש. אומנם, חלק ניכר מן היהודים במחוזות צפון-מערב (דנציג, פרוסיה המערבית, וה*ורטלנד) שיועדו להיות ראשונים לסילוק, גורשו לג"ג (רק חלק מיהודי לודז' ומאיזור לודז' נכללו בגל הגירושים ההוא), אך יהודים שישבו בזגלמביה וב*שלזיה העלית המזרחית, כ-100,000 נפש, כלל לא גורשו, וזמן רב היו תנאי חייהם טובים בהרבה מתנאי החיים של יהודים בשאר חלקי ארץ הכיבוש.
ב-25 באוקטובר הודיע היטלר רשמית על ביטול הממשל הצבאי והקמת הג"ג, הועמד בראש הג"ג כאמור ד"ר הנס פרנק, מוותיקי הצמרת הנאצית, ולבירת הג"ג נקבעה קרקוב ולא ורשה. השלטון שהוקם בג"ג הודרך מברלין והמינהל בפועל רוכז בידי הגרמנים. פרנק פתח את פעילותו כמושל בסדרת צווים אנטי-יהודיים. בסוף סתיו 1939 יצאו הוראות המחייבות בין השאר יהודים מגיל עשר לשאת על שרוול בגדם העליון סרט לבן עם מגן-דוד כחול, אוסרות העתקת מקום מגורים של יהודי בלי רשות, ומטילות על היהודים חובת עבודת כפייה. כבר בעיצומה של המערכה בפ' הוטלה חוברת סימון החנויות והעסקים היהודים בבעלות יהודית במגן-דוד, ובינואר 1940 נאסר על היהודים לנוע ברכבות בלי רשות מיוחדת. כול הצווים הללו, המכוונים להשפיל את היהודים, להגביל את תנועתם החופשית ברחבי הג"ג ולהפריד בינם ובין האוכלוסייה סביבם, מצביעים על משטר דיכוי חריף בהרבה מאותו שהופעל עד אז ברייך הגרמני ובפרוטקטורט של *בוהמיה ומורביה.
מתחילת הכיבוש התנהל המסע האנטי-יהודי לא רק במישור של צווים ואיסורים רשמיים. תוצאות חמורות לא פחות, ולפעמים חמורות פי כמה, נבעו מחטיפות של יהודים ברחובות בידי גרמנים במדים לעבודות זמניות שונות, מהתעללות ביהודים ובעיקר ביהודים לבושי לבוש דתי-מסורתי ובעלי זקנים, וכן מנטילת סחורה מחנויותיהם של יהודים ומבתיהם בלי תמורה, מהחרמת דירות של יהודים וכולי.

הקמת היודנרטים
ב-28 בנובמבר 1939 פירסם הנס פרנק הוראה נפרדת משלו בדבר חובת כינון היודנרטים בג'ג. בהוראתו של פרנק מדובר על כך שאת היודנרט יבחרו חברי הקהילה היהודית, דבר שכמעט בשום מקום לא נעשה; במהרה קמו היודנרטים או מועצות היהודים בכול אזורי הכיבוש הגרמני בפולין.
היודנרט היה המכשיר המרכזי שבאמצעותו פעלו השלטונות הגרמניים בקרב היהודים. ברם, רוב חברי היודנרטים, שלעיתים מילאו את תפקידם בעל כורחם, וכן ראשי היודנרטים, האמינו שיעלה בידם לייצג את האינטרסים של בני קהילתם ולהגן עליהם בנסיבות הקיימות. לא לראשונה בתולדות עם ישראל הוטל על יהודים לייצג את בני-בריתם בפני רשויות עוינות, ואף-על-פי-כן בעבר הצליחו לעיתים באי-כוח היהודים בתפקיד כפוי טובה זה להקהות את רוע הגזירות של הנוגש, וכנראה שלכך ציפו גם הפעם. היודנרט היה המוסד היחיד שהותר לו להופיע בשם הפרט והכלל היהודי הנפגע, ובעצם לא היה ליהודים שום צינור אחר שיקשר ביניהם ובין השלטונות במציאות שבה היה היהודי משולל מעמד אזרחי וחוקי כלשהו. היודנרטים פעלו כול אחד בנפרד במסגרת קהילתו, ולא היתה מסגרת גג מאחדת או מתאמת ביניהם. רק בזגלמביה ובשלזיה העלית המזרחית, ובמידה מוגבלת יותר ב*רדום, היה יודנרט אזורי שפיקח על היודנרטים המקומיים בקהילות או בגטאות המקומיים. ראשי היודנרטים וחברי היודנרטים נמנו בחלקם עם עסקני הציבור וחברי הנהלת הקהילות בפ'. באופן כללי ניתן לסווג את ראשי היודנרטים, שבידיהם התרכזה סמכות רבה, לשני סוגים: בגטאות אחדים, כגון ורשה (אדם *צ'רניקוב), *קרקוב (מרק *ביברשטין), לבוב (ד"ר יוסף פרנס), השתדלו ראשי היודנרטים לנהל את ענייני קהילותיהם לפי הדגם המקובל בעבר. כמובן שהדבר לא עלה בידיהם. הן בגלל אופי התביעות וההוראות שהעבירו אליהם הגרמנים והן בגלל היקף התפקידים שהיה מוטל עליהם, שכלל, בייחוד אחרי הקמת הגטאות, גם תפקידים שהם כרגיל בסמכותן של רשויות עירוניות ממלכתיות (דיור, עבודה, בריאות, שירותים סניטריים), משימות שהקהילות היהודיות המסורתיות מעולם לא עסקו בהן. היודנרטים גם היו חייבים להקים *משטרה יהודית, תחום שהיה רחוק מיהודים וזר להם, והמשטרה ההיא עתידה היתה במרבית המקומות למלא תפקיד עגום בעת הגירושים.
לעומת היודנרטים שביקשו לשמור ככול האפשר על דפוס חיים יהודיים פנימיים כבעבר ולקיים רק את הוראות הגרמנים שנכפו עליהם ושלא ניתן לעוקפן, היה סוג אחר של יודנרטים, וליתר דיוק של ראשי יודנרטים, שגרס שעליו לגלות יוזמה ולחפש דרכים להקלת המצב, ובשלב מאוחר יותר לנסות להציל את היהודים או את חלקם על-ידי הדברות עם השלטונות הגרמניים. לרוב עורר הדבר מאמץ להביא את הגרמנים לכלל הכרה, כי עבודת היהודים חיונית לגרמניה.
הבולטים בקרב ראשי היודנרטים הללו היו מרדכי חיים *רומקובסקי בלודז', משה *מרין בזגלמביה, ובשטחי המזרח יעקב *גנס בוילנה ואפרים *ברש בביאליסטוק. בהדרגה סילקו הגרמנים את ראשי היודנרטים שסירבו למלא אחרי הגזירות הפוגעות קשה בציבור היהודי. התפקיד שמילאו כמה מראשי היודנרטים בסלקציות ובחיסולם הסופי של הגטאות עודנו עניין לוויכוח עז ואף להוקעה. אותם ראשי יודנרטים נטלו לעצמם את הסמכות לקבוע מי יחיה ומי ימות, וקיוו שעל-ידי הקרבת חלק מהיהודים יצילו את האחרים.
עבודת כפייה, הפקעות רכוש והתרוששות
את קורות היהודים בפ' בשלטון הכיבוש הגרמני אפשר לחלק בחלוקה חדה לשני שלבים כרונולוגיים. השלב הראשון נמשך מאז תום המערכה בספטמבר 1939 עד אמצע 1941, והשלב השני החל באמצע 1941, בראשית מסע רצח ההמונים עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות וכיבוש שטחי המזרח. בג"ג ובשטחים המסופחים לרייך נמשך השלב הראשון עד החודשים הראשונים של תחילת שנת 1942, ובחלקים של זגלמביה ושלזיה חל המעבר משלב לשלב בחצי השני של 1942.
מאז שנקבע שלטון מינהלי בחבלי הכיבוש השונים נחתו על היהודים גזירות וצווים, שבחלקם נועדו להשפילם ולבודדם מהסביבה ובחלקם לנשלם מחיי הכלכלה, לגזול את רכושם ולעשותם לציבור המותר רק בעבודת פרק בלי תמורה כלשהי או בתמורה שאינה מספקת תזונה מינימלית.
כבר בימים הראשונים של הכיבוש החלו חטיפות יהודים ברחובות הערים לעבודות מזדמנות כגון סחיבת משאות, שירותים בקסרקטינים צבאיים ופינוי רחובות מחורבות שנערמו בימי הפצצות. חטיפות יהודים ויהודיות וכן התעללויות שקורבנותיהם היו בראש ובראשונה יהודים מזוקנים, לבושים בגדים היורדים על-פי מידותיהם, שיתקו במידה רבה את חיי היהודים שמחוץ לבית. בלית ברירה נאלצו היודנרטים בערים הגדולות להציע מכסת עובדים קבועה לרשות הגרמנים אם הדבר יביא לידי הפסקת החטיפות ברחובות. כך הונח יסוד להקמת פלוגות עבודה יהודיות שלא שולם להן שכר עבודתן, ומימונן רבץ על קופת הקהילות.
כבר בימי הממשל הצבאי, בספטמבר 1939, החל תהליך ההחרמה והחיסול של מפעלים ועסקי מסחר של יהודים ופולנים בשטחים המסופחים, ואת הרכוש נטל לידיו בעיקר משרד שפעל מטעם *'תכנית ארבע השנים' של הרמן *גרינג, *לשכת הנאמנות הראשית לרכוש יהודי, מזרח. בינואר פורסמה בג"ג הוראה מחייבת למסור לאפוטרופסות של גרמנים כול עסק שבעליו אינם שוהים במקום או המתנהל באורח לא יעיל, והנימוק של אי-יעילות היה עילה לחיסול כול המפעלים ועסקי המסחר היהודיים הגדולים יותר. בשנים 1939-1942 הוחרמו מידי היהודים כ-112,000 עסקי מסחר וחנויות וכ-115,000 עסקי מלאכה. בידי היהודים נשארו רק חנויות קמעוניות, לרוב חנויות מכולת קטנות ובתי-מלאכה זעירים. היהודים הורשו למשוך מחשבונותיהם בבנקים ומהכספות שבבעלותם לא יותר מ-250 זלוטי בשבוע, והותר להם להחזיק ברשותם הפרטית לא יותר מ-2,000 זלוטי במזומן (בינואר 1940 היה ערכו של דולר בשוק השחור 100 זלוטי). משמעות התקנות הללו היתה מניעת פעילות כלכלית של יהודים. במרוצת הזמן הונהגו הקלות בתחום החזקת מזומנים, אך כול העת חששו יהודים מגילוי סכומי כסף בידיהם. בינואר 1940 חוייבו היהודים לרשום את רכושם במשרדי הרשויות המקומיות. נוסף להחרמת מפעלים, עסקי מסחר ומלאכה, מקרקעין ובתים, התנהלה החרמה של סחורות ודברי ערך מבתים וממחסנים. יהודים שהחביאו סחורות היו צפויים להלשנות ולגזילת רכושם. במסע השוד נטלו חלק גרמנים במדים ובלי מדים, עם סמכויות פורמליות ובלעדיהן. גם יהודים חסרי רכוש מן הסוגים האמורים לא היו חסינים מגזל, כי מדירות רבות בערים שונות נלקחו רהיטים, פסנתרים, ספרים, דברי ערך ואמנות, והופקעו דירות רבות.
רובם המכריע של המפרנסים בקרב יהודי פ', שהיו מועסקים כעובדים שכירים – פועלים, עובדים במסחר, פקידים, מורים, מרבית בעלי המקצועות החופשיים –נותרו בלי עבודה והכנסה חליפית כלשהי. הם התקיימו בדוחק ממכירת חפצים ומהחסכונות שבידיהם שהומרו במזון. למן החודשים הראשונים ידעו פליטים ועניים מרודים טעמו של רעב. ביום הקמת הג"ג ב-26 באוקטובר 1939 פורסמה הוראת פרנק, שהוצאתה לפועל, הופקדה בידי פרידריך וילהלם *קריגר, ראש הס"ס והמשטרה בג"ג, בדבר חובת עבודת כפייה החלה על כול הגברים היהודים בגיל העבודה. על סמך ההוראה ההיא החל שילוח יהודים למחנות עבודה. תחילה נמצאו מתנדבים רבים למחנות הללו, בהנחה שהעובדים בעבודה גופנית יקבלו מזון לשובע ותנאי קיום חיוניים. כאשר התברר המצב המחריד במחנות פסקה כליל ההתנדבות, והגיוס היה כפוי. בתחילת שנת 1941 היו כ-200 מחנות עבודה ליהודים, ואת המחנות עברו עשרות אלפי יהודים. במחנות הועסקו היהודים בוויסות נהרות, בסלילת כבישים, בביצורים, בבניין ובחקלאות. תנאי המזון, הדיור, הסניטציה והבריאות החמורים גרמו התשת כוחות, מגיפות ותמותת המונים במחנות הללו.

הקמת הגטאות
שלא כיודנרטים, שהוקמו בתוך זמן קצר ובעקבות הוראה מרכזית, היתה הגטואיזציה, כלומר, כליאת היהודים בגטאות, תהליך ממושך שהושפע במידה רבה מהכרעותיהם של השלטונות המקומיים. הגטאות הסגורים והמנותקים, שבהם היה מעין שלטון יהודי פנימי ומשק ושירותים נפרדים, הונהגו רק בארצות הכיבוש הנאצי במזרח אירופה – בשטחי פ' הכבושים, בארצות הבלטיות ובמקומות אחרים בברית-המועצות. כבר באוקטובר 1939 הוקם הגטו הראשון ב*פיוטרקוב טריבונלסקי, אך רוב הזמן הוא היה גטו פתוח. הגטו הגדול הראשון בלודז' נסגר במאי 1940, בשנים 1940-1941 הוקמו הגטאות בג"ג (בורשה בנובמבר 1940, בלובלין ובקרקוב במרס 1941), בזגלמביה רק ב-1942-1943, כלומר, בשלב השמדת ההמונים, ואילו בשטחים שנכבשו מידי הסובייטים ב-1941, הוקמו בדרך-כלל הגטאות זמן קצר אחרי הכיבוש. גם בדרך ניתוק הגטאות, נעילתם והשמירה עליה היו הבדלים ניכרים ממקום למקום. הגטו בלודז' היה סגור באופן הרמטי, מנותק לחלוטין מבחוץ והונהג בו מטבע נפרד שהיה חסר ערך מחוץ לתחום הגטו.
הגטו בורשה גם הוא היה סגור ומוקף חומה, אך החדירה אליו והיציאה ממנו, ובעיקר הברחת מזון וסחורות, לא פסקה כול עת קיומו. לעומת זאת היה במקומות רבים, בעיקר במקומות קטנים יותר, גטו פתוח או גטו שאיפשרו ליהודים לצאת ממנו לשעות קצובות כדי להצטייד במזון.כך, למשל, היה הגטו בפביניצה (Pabianice, Pabjanice) שערב פרוץ המלחמה ישבו בה כ-9,000 יהודים ובפברואר 1940 הוקם בה גטו מן הראשונים בערי פ', והוא היה סגור ולא מגודר. הגטאות הוקמו בשכונות הצפופות והמוזנחות ביותר בתוך הערים. בערים מסויימות (רדום, טומושוב מזוביצקי [Tomaszow Mazowiecki] ועוד) הוקם הגטו בשניים או בשלושה רבעים נפרדים. הגטו בורשה היה מוקף חומה שאורכה 18 ק"מ, גטאות מסויימים היו מוקפים גדרות עץ או גדר תיל, והיו גם גטאות פתוחים, שרק שלט הצביע על המקום שבו מתחיל הגטו. גם השמירה על הגטאות היתה שונה ממקום למקום. בשערי הגטו בורשה ניצבו שוטרים גרמנים, פולנים ויהודים, לאורך גדרות הגטו בלודז' שמרו השוטרים הגרמנים בחוץ והשוטרים היהודים בפנים, ואילו במקומות קטנים היו שוטר גרמני אחד או כמה שוטרים כוח השמירה המפריד בין הגטו בין החוץ. היציאה מגטו סגור נענשה מקומות מסויימים ובתקופות מסויימות בעונש מוות. בלודז' ירו בכול אדם שניסה להתקרב לגדר הגטו ונחשד בניסיון לעבור לצד ה'ארי', ואילו בורשה הוצאו למן סתיו 1941 להורג יהודים, ובהם נשים וילדים, שנמצאו בצד הפולני של העיר. ב-15 באוקטובר 1941 הורה המושל הכללי פרנק להטיל עונש מוות על היוצאים את הגטאות בלי רשות. בנובמבר 1941 הטיל מושל מחוז רדום, ארנסט קונט, עונש מוות על יהודים היוצאים מהגטאות ועל פולנים המעניקים להם מחסה. השלטונות הגרמניים נתלו באמתלות שונות המחייבות הקמת הגטאות. בין שאר הסיבות צויין הצורך למנוע מיהודים לעסוק בספסרות ובהפצת ידיעות תבוסתניות בקרב האוכלוסייה, ונטען כי היהודים הם מקור למחלות מידבקות ונושאי סכנת מגיפות.
מכול המניעים הללו רק לגורם המחלות והמגיפות הצפויות ומתפשטות ייחסו הגרמנים משקל ממשי והוא חייב נקיטת אמצעים. ברור כי הגטאות נועדו להיות אמצעי רדיקלי לבידוד היהודים וליצירת מחיצה ביניהם ובין סביבתם. כאמור, המגיפה והמחלות היו בלי ספק איום ממשי בתנאים שבהם היו היהודים שרויים, אך הגברת הצפיפות, הרעב והמחסור, וכן תנאי התברואה הירודים בשכונות מוזנחות שבהן הוקמו הגטאות, יכלו אך להמריץ את פרוץ המגיפות, וספק אם הסגר היה יכול לחסום פרוץ מחלות ומגיפות החוצה. סביר להניח כי הקמת הגטאות היתה בראש ובראשונה עוד צעד בדינמיקה המסלימה ומחמירה בהתמדה של המדיניות האנטי-יהודית. הגטאות הראשונים היו מעין דגם, או צעד קיצוני שהשלטונות במקומות שונים ביקשו להעתיקו. הגטו בלודז' הוקם תחילה בריכוז יהודי זמני, שנידון להגליה בתוך חודשים מועטים, אך למעשה היה הגטו שהתקיים זמן רב יותר מכול גטו אחר בפ'. ואולם, שיטת הקמתו של גטו לודז' ומבנהו היו לדגם לגטאות אחרים.
לקראת שלב ה'פתרון הסופי', החיסול הפיסי של כול היהודים והמוגדרים כיהודים לפי העקרונות הגזעניים הנאציים, הושלמה סגירת יהודים בגטאות שהיתה מלווה בחיסול יישובים יהודיים כפריים ואורבניים זעירים ויושביהם היהודים גורשו למקומות אחרים.
מידת ההסגר והניתוק של הגטו וכן ממדיו, כלומר, מספר היושבים בו, קבעו בעיקר את התנאים ומצב האוכלוסייה. קשה ביותר היה המצב בשני הגטאות המאוכלסים ביותר, ורשה ולודז', שבתקופת השיא בשנים 1940-1941 נכלאו בהם כ-600,000 נפש. יוזף *גבלס כינה ביומנו את הגטאות 'ארגז מתים' (Todeskiste). בשלב השיא הגיע מספר המועסקים בגטו ורשה לכ-60,000. הרוב עבד בתעשייה, בבתי-מלאכה ובעבודות ייצור ביתיות. המשכורת הזעומה לא הספיקה לתזונה הכרחית ולא מנעה רעב, אך איפשרה קיום בתנאי מצוקה חמורים. הגטו היה מחולק לשלושה רבדים: חלק קטן, 3%-5% מהתושבים, עשו עסקים בגטו, כגון הברחת מזון בלתי חוקית, או שעלה בידם לשמור על רכושם בעבר או על חלקו, והם לא סבלו חרפת רעב. שאר תושבי הגטו נמנו עם שני חלקים עיקריים, שווים פחות או יותר בגודלם: כ-200,000 נפש סבלו מרעב אך הרעב לא מנע מהם להתקיים זמנית, וכ-200,000 נפש היו שרויים במחסור וברעב חמורים ובמעין מצב של גסיסה, לא היה זה מצב סטטי, אלא תהליך של הידרדרות. מדי חודש מתו מהרובד של הדלות המוחלטת אלפים, אך הצטרפו לשורותיו אלפים אחרים מקרב בני הרובד שמעליו. הסובלים והאבודים כמעט כליל בגטו היו עשרות אלפים, (בתקופת קיומו הוכנסו ונכנסו לגטו ורשה פליטים רבים, וב-1941 נאמד מספרם ב-130,000) וכן שכירים ואנשי אינטליגנציה שחיו ממשכורת חודשית, ולא היה להם רכוש או מקצוע שאפשר היה לנצלו בגטו. בשנה וחצי האחרונים לקיומו של גטו לודז' עבדו בו יותר מ-90% מיושביו, אך עבודתם במפעלים למען הגרמנים לא מנעה רעב רב ממדים. השכר שקיבלו העובדים וכמויות המזון שסופקו לגטו ואיכותו לא היה בהם די כדי לגבור על הרעב הקטלני. לפי מקור פולני חולק ב-1941 המזון הרשמי, לפי כרטיסי מזון, לקבוצות אתניות השונות לפי המפתח הזה: גרמנים – 2,613 קלוריות ליום, פולנים – 669, יהודים – 184. בגטו ורשה הועבר 80% מהמזון שנצרך בדרך ההברחה. היו גם ערים קטנות שבהן גרמו הניתוק והמחסור במזון תמותה בקנה-מידה גדול, אך במרבית המקומות הקטנים יותר לא היתה, כאמור, הפרדה מוחלטת בין חלקי האוכלוסייה השונים, והיהודים המשיכו לעבוד ולסחור עם האוכלוסייה הסובבת אותם.
גם המחלות המידבקות והמגיפות גרמו באופן ישיר או החישו את מותם של הרעבים והתשושים, בורשה טיפוס הבהרות ובלודז' השחפת. בשני הגטאות הגדולים הללו מתו בשנת 1941 54,616 נפש (43,238 בורשה ו-11,378 בלודז'), כלומר, 90 נפשות מכול 1,000 נפש בורשה ו-76 מכול 1,000 בלודז'. ב-1942 הגיעה התמותה ל-140 ל-1,000 בורשה ו-160 בלודז'.
הדבר מעורר את השאלה האם התכוונו השלטונות הגרמניים להכחיד את האוכלוסייה היהודית בתוך זמן קצוב, והאם תיכננו חיסול ביולוגי של האוכלוסייה היהודית באמצעות הגטאות. לא פעם הניחו חוקרים יהודים כי הגטאות היו אמצעי להשמדתם של היהודים מבלי להפעיל אמצעי רצח ישירים, כ'דרך להכחדה בלי דם'. על-סמך הנתונים הגרמניים שבידינו קשה מאוד להשיב על-כך בוודאות, ולהגיע למסקנה חד-משמעית. בתזכיר שעיבדו בנובמבר 1939 וטצל והכט, המומחים הנאצים במשרד למדיניות גזענית, מדובר על מדיניות של חידוד הניגודים ההדדיים שבין הפולנים ובין היהודים, מבלי שהועלתה מגמה להכחדה פיסית של היהודים. במרס 1940 אמר פרנק עצמו בהתייחסו ליהודים ש'אין לנו עניין להנהיג [בג"ג] תחיקה גזעית לטובת הפולנים. אין לנו אינטרס בכך להפסיק את נישואי תערובת ויחסי מין בין יהודים לפולנים'. רק ביולי 1940 הוגדר המונח 'יהודי' בג"ג לפי מתכונת חקי *נירנברג. אומנם, באוגוסט 1942 הצהיר פרנק שעל ה'עובדה שאנו דנים למוות ברעב 1,200,000 יהודים אין צורך להרבות דברים. זה דבר ברור, ואם לא ימותו היהודים ברעב יהיה צורך להחיש פרסום עוד צווים אנטי-יהודיים, ונקווה שכך יהיה'. ואולם, הדברים שנאמרו באוגוסט 1942 הושמעו בעיצומו של ה'פתרון הסופי', ואילו בנובמבר 1941 מסר פרנק, בהרצאה באוניברסיטת ברלין, על יהודים שגילה בג"ג, עובדים ובעלי מקצועות, העשויים לסייע לתעשייה הגרמנית. ליהודים ההם הוא מבקש לאפשר לעבוד, וליהודים הנותרים 'צריך לקבוע הסדר מתאים'. פעמים אחדות ביקשו גרמנים בעמדות בכירות להגדיל את מנות המזון ליהודים עובדים. הפקידות הגרמנית בלודז', והממונה עליה, ובכללם אף ארתור *גריזר מושל ה*ורטלנד שסופחה לגרמניה ושבה נכללה לודז', שבתחילת הכיבוש חתרו לסילוקם המהיר והמוחלט של היהודים מהעיר, גילו בהדרגה עניין בגטו, בעבודה ובייצור בתוכו, ולא רצו לוותר על התועלת שמפיקים ממנו ולמוסרו לס"ס.
לפיכך קשה לקבוע שהיתה מדיניות עקבית לחיסול היהודים בדרך הגטואיזציה. מתקבל על הדעת שאת השלטונות המקומיים הגרמניים לא הטרידה כלל התמותה הרבה בקרב היהודים, במיוחד יהודים שלא היו מועסקים בעבודה למענם, אך אין הוכחה כי היתה תוכנית ערוכה ומפורשת להביא לידי היעלמות פיסית של היהודים כבר בשלב הגטאות, כלומר, בשנים 1940-1941. מכול מקום, ברור שאת ההחלטות המכריעות בדבר גורל היהודים קבעו הדרגים הבכירים בברלין.