בין שתי מלחמות העולם חיו בלושיצה כ-2,900 יהודים, כשלושה רבעים מאוכלוסיית העיר. פרנסתם הייתה ממסחר וממלאכה, בעיקר חייטות, תעשיית נעליים ומסחר בעצים. בעיר פעלו מוסדות סעד וצדקה מסורתיים ובנק יהודי.
עוד פעלו בעיר חצרות חסידים ובית ספר של רשת "בית יעקב". מפלגות ציוניות ותנועות חלוציות, אגודת ישראל (ראו ב"קישורים רלוונטיים"), הבונד והמפלגה הקומוניסטית היו פעילות בה.
ב-1920 פרעו חיילים פולנים ביהודי לושיצה.

הגרמנים כבשו של לושיצה ב-12 בספטמבר 1939. כעבור כשבועיים פינו הגרמנים את העיר, וב-29 בספטמבר נכנס אליה הצבא האדום אך נסוג כעבור ימים ספורים כשהתברר שלושיצה נכללת באזור הכיבוש הגרמני על פי ההסכם הגרמני-סובייטי. עם הצבא האדום עברו לאזור הכיבוש הסובייטי עשרות צעירים יהודים.
עם כיבושה מחדש של לושיצה החלו הגרמנים במעשי ביזה, הטילו על היהודים מגבלות תנועה וצמצמו את אספקת המזון שלהם. ב-29 בנובמבר 1939 ירו הגרמנים למוות בשבעה יהודים בחורשה מחוץ לעיר. בראשית 1940 הורו הגרמנים על הקמתו של יודנרט של 10 חברים, ובראשו הועמד גרשון לוין. היודנרט נצטווה לספק מאות עובדי כפייה יהודים למחנה עבודה בשיידלצה (ע"ע).
במרס 1940 הגיעו ללושיצה 960 יהודים מקליש (Kalisz) (ע"ע), מאלכסנדרוב (Aleksandrov), מלודז' (Lodz) (ע"ע), מפוזנן (Poznan) ומפומרניה. עד סוף 1940 הגיע מספר היהודים בלושיצה ל-4,000 בערך.
הגטו בלושיצה הוקם ככל הנראה בדצמבר 1940. הגטו לא היה סגור, אך היציאה ממנו הותנתה באישור הגרמנים. היודנרט הקים בגטו משטרת סדר יהודית, מערכת שירותים סוציאליים, ואף בית דואר.
בסוף 1941 הגיעו לגטו לושיצה פליטים רבים ובגטו פרצו מגפות. בחורף 1942-1941 דרשו הגרמנים מהיהודים את פרוותיהם והוציאו להורג שישה יהודים ששרפו את פרוותיהם במקום למסרן.
באביב 1942 הגיעו ללושיצה פליטים שנמלטו מעיירות באזור שיושביהן גורשו למחנות המוות. הגרמנים תפסו ורצחו רבים מהם.
במאי 1942 הגיע מספר היהודים בלושיצה לכ-6,000.

ביולי 1942 הטילו הגרמנים על הגטו תשלומים גבוהים. נפוצו שמועות על חיסול קרוב של הגטו, וב-22 באוגוסט 1942 כותר הגטו ואנשי ס"ס ושוטרים אוקראינים גירשו את יושביו לשיידלצה ברגל תוך שהם יורים בנחשלים. כ-1,000 איש נורו בדרך, והאחרים, כ-5,500, גורשו ברכבות משיידלצה למחנה המוות טרבלינקה (Treblinka).
לאחר הגירוש צומצם הגטו, וב"הגטו הקטן" נותרו כ-200 יהודים שהסתתרו בזמן האקציה. עד נובמבר 1942 גדל מספרם ל-300, והם הועסקו באיסוף ובמיון של חפצי הנרצחים. ב-27 בנובמבר 1942 גורשו גם הם לשיידלצה ומשם לטרבלינקה.

▲ראש העמוד