לובלין (Lublin)

עיר נפה ומחוז בפולין
אזור כיבוש נאצי: גנרלגוברנמן (General Gouvernement)
נקודת ציון:
22.34
51.15

בין מלחמות העולם חיו בלובלין כ-40,000 יהודים, שהיוו יותר משליש מאוכלוסיית העיר.
רבים מיהודי לובלין התפרנסו מתעשיית ההלבשה, ההנעלה ומתעשיית המזון, ואחרים – ממגוון ענפי ייצור ובהם תעשיית עץ ובניין, וכן ממסחר לסוגיו. בבעלות היהודים היו גם מפעלי משקאות ומוצרי-טבק.
בלובלין פעלו עשר קופות גמ"ח וכן עשרה בנקים יהודיים ואיגודים מקצועיים יהודיים רבים, שייצגו אלפי פועלים, בעלי מלאכה וסוחרים. בעיר פעלו גם אגודות צדקה וסעד מסורתיות רבות, ביניהן בית יתומים וחברת "הכנסת אורחים" שהפעילה אכסניה. כמו כן פעל בעיר סניף של טא"ז, ובו מרפאות רבות ו-22 רופאים, ובית חולים יהודי ובו 56 מיטות. טא"ז ארגנה לילדי הקהילה קייטנות קיץ, בהן השתתפו עד 1,200 ילדים.
בלובלין פעלו מפלגות ציוניות שונות, הבונד (ראו ב"קישורים רלוונטיים"), אגודת ישראל ותנועות הנוער שלהן, והיו בה גם כמה תאים של המפלגה הפולקיסטית  וכן פעילים יהודים של המפלגה הקומוניסטית, שהוצאה אל מחוץ לחוק. הציונים והבונד הפעילו בעיר ספריות ובהן התקיימו אירועי תרבות מגוונים.
במגוון מוסדות החינוך היהודי נכללו חדרים מסורתיים, בתי מדרש ותלמוד-תורה שהחזיקה הקהילה, וכן בתי ספר של רשתות "תרבות", "יבנה" ו"בית יעקב". "ישיבת חכמי לובלין", שהחלה לפעול ב- 1930, משכה צעירים יהודים מכל רחבי פולין ואף מחוצה לה, שגרו בעת לימודיהם בפנימייה של הישיבה.
בלובלין הופיעו יומונים ושבועונים ביידיש. כן פעלה בעיר להקת תיאטרון יהודית שהציגה מחזות ביידיש.
ב-1919 נהרגו 3 יהודים בלובלין וכ-60 נפצעו, בפרעות שערכו ביהודים מגויסים לצבא הפולני.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, ב-1 בספטמבר 1939, נהרו אל לובלין אלפי יהודים ממערב פולין. במקביל נמלטו רבים מיהודי העיר והאזור מזרחה. ב-18 בספטמבר כבשו הגרמנים את העיר. למחרת עצרו הגרמנים כ-2,000 מבני העיר, בהם יהודים רבים, ואחדים מהם מתו במעצר.
בלובלין, שלא כבמקומות אחרים בפולין, נשארו בעיר כמעט כל חברי ועד הקהילה היהודית. לפיכך המשיך הוועד לפעול גם תחת הכיבוש הגרמני, וסייע לפליטים היהודים ולבני-הקהילה שבתיהם נהרסו בהפצצות. בספטמבר-אוקטובר 1939 הוקמו בעיר בתי-מחסה ראשונים, נפתחו מטבחים ציבוריים והוגשה עזרה כספית ורפואית. ארגוני טא"ז ו"צנטוס" השתתפו בפעולות ועד הקהילה, ומדי פעם סייעו בכסף ה"ג'וינט" וארגון יס"ס בקרקוב.
הגרמנים הטילו על הוועד לספק להם עובדי כפייה ולשלם כופר מעת לעת. כן החרימו מדי פעם פרוות, בגדים, מזון ומתכות יקרות או שימושיות (זהב, כסף, נחושת). בנוסף לכך ציוו הגרמנים למסור להם דירות של יהודים.
בתחילת אוקטובר 1939 הוקם בלובלין משרד ה"ארבייטסאמט"  (Arbeitsamt),משרד העבודה הגרמני, שעסק בגיוס עובדי כפייה. על יהודי לובלין מגיל 14 (אחר-כך מגיל 12) עד 60 ועל יהודיות מגיל 15 הוטלה חובת עבודת-כפייה. לפי אומדן הגרמנים, היו בלובלין בעת זו כ- 28,000 יהודים כשירים לעבודה. מאות מהם גויסו לעבודה במחנה העבודה שהוקם ברחוב ליפובה 7, במחנות עבודה אחרים בלובלין ובסביבותיה, במפעלים ובעבודות חקלאיות.
הגרמנים ייחסו לקהילת לובלין חשיבות רבה ומעמד רם בעולם היהודיבשל ישיבת "ועד ארבע הארצות" בה, במשך כ-200 שנה, ובשל "ישיבת חכמי לובלין", שהכשירה רבנים לכהונה בקהילות רבות ברחבי אירופה.
בשלהי אוקטובר 1939 ירד מספר היהודים בעיר לכ-37,000, עקב מקרי המוות בקרבות ובחורף הקשה, ועקב החטיפות לעבודת כפייה.
ב-23 בנובמבר 1939 סומנו חנויות היהודים במגן דוד, וכעבור כשבוע הן נסגרו ותכולתן הוחרמה.
מ-1 בדצמבר 1939 חויבו היהודים בעיר לענוד סרט זרוע לבן שעליו מגן דוד כחול. יהודים רבים הוכו ברחובות, ורבים שגרו ברחובות מרכזיים פונו מדירותיהם. עד יוני 1940 התרוקן מרכז העיר מיהודים.
עד לסוף 1940 הוטלו גזרות נוספות: נאסר על היהודים לצאת מהעיר ללא אישור, לעסוק במסחר, לפנות לרופאים לא יהודים, להשתמש בתחבורה ציבורית ולבקר במוסדות תרבות.
בסוף 1939 דרשו הגרמנים הקמת יודנרט בלובלין, וב-25 בינואר אישרו את כינונו של יודנרט בן 24 חברים, ש- 19 מהם היו חברים בועד הקהילה לשעבר. ראש הועד הקודם, המהנדס הנריק בקר (Henryk Bekker) מונה כיושב ראש היודנרט וסגנו היה עורך הדין מרק אלטן (Marek Alten). במסגרת היודנרט פעלו מחלקות סיוע שונות, וכן ועדות סיוע לעניים, לשבויי מלחמה יהודיים, לפליטים וליהודים מקומיים שנשלחו למחנות עבודה. היודנרט חידש את פעילותם של בית היתומים, בית הזקנים ובית החולים היהודי. מדי פעם פנה היודנרט לגרמנים והעז להעלות בקשות, תוך סיכון חבריו שחלקם נאסרו ואף הולקו.
בסוף 1939 ובתחילת 1940 הפכה לובלין לתחנת מעבר לאלפי מגורשים מאזורי פולין המערבית שסופחו לרייך, לקראת פיזורם ביישובי מחוז לובלין. אלפי פליטים הגיעו לעיר. בדצמבר 1939 היו בלובלין כ-5,000 פליטים מלודז' Lodz, שיירדז' Sieradz (ע"ע), קליש Kalisz  (ע"ע) וממקומות נוספים ממערב ומרכז פולין, ובראשית 1940 הגיע מספר היהודים בלובלין לכ-40,500. בפברואר 1940 הגיעו לעיר עוד 1,200 מגורשים משטטין Stettin שבגרמניה, אך רובם גורשו מהעיר תוך זמן קצר למקומות יישוב סמוכים.
תנאי התברואה הירודים והחורף הקשה במיוחד הביאו לכך שמדי יום מתו בעיר פליטים אחדים. 2,400 מהפליטים היהודים שוכנו ב- 43 בתי מחסה שפתח ועד העזרה לפליטים שהקימה הנהגת הקהילה, ובעיר הופעלו שלושה מטבחים ציבוריים. בפברואר ומרס 1940 פתח "צנטוס" בעיר 3 מטבחים ציבוריים שסיפקו 2,000 ארוחות חמות לילדים מדי יום. בעיר פעלה גם מרפאה של "טא"ז", בה חוסנו וטופלו בחינם עשרות אלפי יהודים.
בשלהי 1940 או בתחילת 1941 הוקם בעיר שירות סדר יהודי ובו עשרה שוטרים.
כל העת הוסיפו לזרום ללובלין פליטים יהודים מכל רחבי פולין, ובינואר 1941 כבר היה מספר היהודים בעיר כ-43,200, למרות שב-1940 נפטרו בעיר 1,224 יהודים.
אלפים מיהודי העיר עבדו בשלושה מחנות עבודה בלובלין, ובעשרות מחנות עבודה סביב העיר, בהם מחנות שהוקמו בהרוביישוב Hrubieszow,(ע"ע) חלם Chelm, (ע"ע) טישובצה Tyszowce, (ע"ע) בלז'ץ Belzec (ע"ע) ועוד. רבים מיהודי לובלין נספו במחנות אלו.
בנוסף למחנות אלו פעל ברחוב ליפובה Lipowa  7 בלובלין מחנה עבודה נוסף. בראשית 1940 רוכזו במחנה זה, שנוהל על ידי הס.ס., אלפי שבויים יהודים ששירתו בצבא הפולני ונפלו בשבי במהלך המלחמה. מרבית השבויים, שהיו תושבי ה"גנרל גוברנמן", שוחררו כעבור זמן מה לבתיהם, אך כאלף מביניהם, שהיו תושבי איזורי מזרח פולין שסופחו לברית המועצות, נשארו במחנה. הנאצים דרשו מהם לפשוט את מדיהם ולקבל על עצמם את מרותו של היודנרט בלובלין, וכשסירבו לעשות כן ודרשו להכיר בהם כשבויי מלחמה גורשו מרביתם צפונה, רובם נרצחו במהלך הצעדה ורק כמאתיים מהם הצליחו להגיע בחיים לביאלה פודלאסקה Biala Podlaska (ע"ע). החל מסתיו 1940 החלו הגרמנים לרכז במחנה שבויים יהודים נוספים ובראשית 1941 היו במקום יותר מ- 2,500 שבויים יהודים תושבי מזרח פולין.  היודנרט של לובלין הושיט לאסירי המחנה עזרה בתחומים מסוימים, יהודים תושבי העיר עבדו עם אסירי המחנה באופן יומיומי ובין אסירי מחנה ליפובה Lipowa 7 התקיימו גם קשרים חברתיים, אך מחנה ליפובה לא הפך להיות מעולם חלק אינטגרלי מהגטו.
בין ה-10 במרס לסוף חודש אפריל 1941 גורשו מלובלין כ-15,000 יהודים: לשיידישצ'ה Siediszcze (ע"ע) גורשו כ-2,300 יהודים. לסוסנוביצה  (ע"ע)Sosnowice ,  יישוב קטן שהיו בו 412 יהודים , כ-2800. לריובייץ Rejowiec (ע"ע) גורשו 1,250 יהודים וכן לערי שדה נוספות במחוז לובלין. מספר יהודים אף נרצחו בעת גירושים אלו. עד סוף 1941 הוגלו יהודים רבים נוספים מהעיר למקומות יישוב קטנים , חלקם אף תוגמלו כספית על ידי היודנרט שרצה להביא לעזיבתם. מקצתם שבו אחר כך ללובלין.

הגטו בלובלין

ב-24 במרס 1941 הורו הגרמנים על הקמת גטו בשטח הרובע היהודי בלובלין. תוך מספר שבועות פונו כל התושבים הפולנים מהאיזור שיועד לגטו ויהודי העיר התרכזו בו. עם סגירת הגטו ב- 24 באפריל 1941 נמנו במקום על ידי היודנרט 34,149 יהודים. כ- 2,200 נוספים קיבלו מהגרמנים אישור למגורים מחוץ לגטו ובנוסף לכך,  הוסיף להתקיים גם מחנה ליפובה בתחומה של העיר. תנאי התזונה והתברואה בגטו לובלין היו פחות חמורים יחסית לגטאות כמו ורשה ולודז'. על היהודים נאסר לצאת ממנו ללא אישור, אך לפי שעה הוא לא גודר ויושביו המשיכו לנהל קשרים לא מעטים עם העולם החיצוני. התנאים בגטו אפשרו גם הברחת מזון אליו בהיקף גדול יחסית.
בחורף 1941/42  גודר הגטו בגדר תיל ונסגר. בסוף דצמבר דרשו הגרמנים מיהודי לובלין וכל המחוז את כל דברי הפרווה שברשותם, וכן דברי צמר ומסרגות. הצפיפות, הרעב ותנאי הסניטציה הגרועים גרמו להתפרצות מגפה של טיפוס הבהרות. בין יוני 1941 למרץ 1942 ניספו יותר מאלף יהודים כתוצאה ממגפת הטיפוס. לצורך הטיפול בבעיה  הוקמו בגטו שני בתי חולים, שירות תברואה בן 400 איש ויחידת חיטוי וטיהור מכינים בת 200 איש. כן הוקם בגטו בית מחסה לנכים. 
מאות מיהודי הגטו - גברים, נשים וילדים – עבדו בשלושה מחנות עבודה שהוקמו בעיר עד ינואר 1942. מאוחר יותר שימש אחד ממחנות אלו לשם מיון, חיטוי ואריזת חפציהם של היהודים שגורשו למחנות המוות מיידנק, בלז'ץ וסוביבור. רבים מהעובדים במחנות אלו מתו עקב תנאי העבודה, או שנרצחו.
בדצמבר 1941 נשלחו 150 יהודים מגטו לובלין למיידנק, באשמת השתמטות מעבודה. כמעט כולם נספו שם תוך שבועות אחדים.
למרות מקרי המוות הרבים עלה מספר תושבי הגטו עד דצמבר 1941 לכ-36,000 , בגלל המשך הסתננותם לגטו של יהודים מהאזור ואף מאזורים אחרים בפולין.

האקציה הגדולה:
יהודי לובלין היו הראשונים מבין כ- 2 מיליון היהודים שנרצחו במסגרת "מבצע ריינהרד", תחת פיקודו של אודילו גלובוצניק Odilo Globocnik, ובתהליך רציחתם ניסו הגרמנים לראשונה שיטות פעולה חדשות לקידום הרצח ההמוני.
במסגרת הכנותיהם לגירוש גידרו הגרמנים את הגטו בפברואר 1942, והעבירו ככל הנראה לתחומו את היהודים שהורשו עד אז להתגורר ברחבי העיר. בחודש זה הגטו חולק על ידם לשניים – גטו A, בו רוכזו מרבית יהודי העיר שיועדו לגירוש וגטו B, שיועד לעובדי מוסדות ומפעלים גרמניים ולבעלי אישורים מיוחדים. בין הגטאות הפרידה גדר תיל והמעבר נעשה דרך שער אחד ובאישור מיוחד. היודנרט ומוסדות הקהילה הנוספים מוקמו בגטו B, בו שררו תנאים טובים יותר.
ב-4 במרס 1942 נרצחו 11 יהודים שנתפסו בצד הארי של לובלין ללא רשיון.
בליל ה- 16-17 במרץ 1942 הודיעו קציני הס.ס. הרמן הפלה (Hermann Höfle), סגנו של גלובוצניק והאחראי לארגון הגירושים במבצע ריינהארד, והרמן וורטהוף Hermann) Worthoff) האחראי על השילוחים מהעיר לובלין לראשי היודנרט שהחל מה- 17 במרץ יגורשו מהגטו מדי יום 1,400 יהודים לעבודה במזרח. באותו הלילה כותר הגטו על ידי אנשי ס"ס ואוקראינים ולמחרת החלו הגירושים ממנו למחנה המוות בלז'ץ, שיהודי לובלין היו ראשוני הנרצחים בו. לא ברור כיצד הבינו יהודי לובלין את מהותו של הגירוש, שממדיו ואופיו היו אז חסרי תקדים, אך גם אם השמועות על המתרחש בבלזץ לא הגיעו למרביתם, הניעו אותם אופיו האלים של הגירוש וידיעתם על התנאים הקשים ששררו במחנה העבודה לנסות להתחמק מהגירושים ורבים מהם ניסו למצוא מקום מסתור. ואולם, הגרמנים סרקו את הגטו ביסודיות, בית אחר בית ורצחו במקום כל מי שמצאו.
ב- 31 במרץ, לאחר הפסקה בת יומיים בגירוש, שבו הגרמנים לגטו וגירשו בין השאר את מרבית אנשי היודנרט, ובכללם את יושב הראש בקר וכן עשרות שוטרים יהודים ובני משפחותיהם. תחת הנרצחים מינו הגרמנים כבר באותו יום יודנרט חדש, בן 12 חברים, שבראשו הועמד ד"ר מרק אלטן (Marek Alten). 3 מחברי היודנרט החדש נרצחו ב- 7 באפריל.
סך הכל גורשו מגטו לובלין  לבלז'ץ בין ה-17 במרץ ל-14 באפריל 1942 כ- 30,000 יהודים, ועוד למעלה מ- 2,000 מתושבי הגטו נרצחו בלובלין ובסביבתה על-ידי אנשי ס"ס ושוטרים גרמנים ואוקראינים. 80–100 ילדי בית היתומים נרצחו מחוץ לעיר, ו-70 זקנים נרצחו במיטותיהם בבית המחסה בגטו. גם החולים והחלשים נרצחו במקום.

הגטו במיידן טטרסקי  Majdan Tatarski

ב-14 באפריל 1942 הודיע קצין הס"ס ד"ר הארי שטורם Dr. Harry Sturm, סגנו של וורטהוף, ליודנרט על הפסקת הגירושים לבלז'ץ, ועל החלטת הגרמנים להעביר מיד את היהודים שנותרו בגטו לובלין לגטו חדש בפרבר מיידן טטרסקי Majdan Tatarski שבאיזור תעשייה שבפאתי העיר, מרחק כ- 2 קילומטר ממיידנק.  כ- 7,000- 8,000 היהודים שנותרו בגטו, כמחציתם ללא תיעוד חוקי, הועברו למיידן טטרסקי עד ל- 20 באפריל -  חלקם שוכנו בצריפים והאחרים נותרו תחת כיפת השמיים. בבוקר ה- 20 באפריל הוקף אתר הגטו החדש באוקראינים ואנשי ס.ס. ונערכה בדיקה של הנוכחים בו. כ- 3,300 יהודים קיבלו תעודות חדשות והשאר – כ- 4,000 יהודים ללא תיעוד חוקי -  גורשו למיידנק. רוב המגורשים נרצחו כבר למחרת ביער Krepiec והנותרים, כמה מאות צעירים, הוחזרו למיידנק.
בסוף אפריל 1942 נותרו בגטו מיידן טטרסקי כ-3,300 יהודים, אך עד אוגוסט עלה מספרם ליותר מ-4,400 עקב הסתננותם של יהודים נוספים למקום. תושבי הגטו הועסקו בעבודה בלובלין או בגטו עצמו.
האיש החזק בין תושבי הגטו בשלב זה היה הספר ואיש העולם התחתון היהודי שמאי גראייר, (Shama Grajer), שהיה מקורב לגרמנים. 
ב-2 בספטמבר 1942 כותר הגטו. כ-500 נשים, ילדים וזקנים נרצחו ביער Krepiec, ועוד כ-500 נשלחו לעבודות במיידנק ובסביבתו.
ב-25 באוקטובר 1942 גורשו למיידנק 1,000 יהודים מהגטו ונרצחו שם.
ב-9 בנובמבר 1942 חוסל גטו מיידן טטרסקי. כל יושביו, 2,350 במספר, הובלו בריצה למיידנק, ושם נרצחו כל החולים, הזקנים והילדים. הצעירים נלקחו לעבודות. ראש היודנרט, מרק אלטן, ומפקד שירות הסדר היהודי, מונייק גולדפרב (Moniek Goldfarb) וכן שמאי גראייר נורו למוות אישית על ידי שטורם ווורטהוף. מיד לאחר ה-9 בנובמבר פתחו הגרמנים בסריקות אחר יהודים שהסתתרו בשטח הגטו, וכל מסתתר שנתפס, נרצח במקום. כמה עשרות יהודים הושארו בשטח הגטו לשם איסוף ומיון חפצי המגורשים. לאחר תום העבודה, גורשו גם הם למיידנק ונרצחו שם.

חיסול מחנות העבודה בלובלין ובסביבתה

לאחר חיסול הגטו במיידן טטרסקי נותרו בלובלין מספר מחנות עבודה בגדלים שונים, מבתי מלאכה זעירים ועד בית הסוהר שבמצודת לובלין, בו הועסקו כ-300 יהודים, ובנוסף לכך מחנה השבויים ברחוב ליפובה. במאי 1943 חיסלו הגרמנים את רוב המחנות הקטנים וגרשו את היהודים שעבדו בהם למיידנק. רק יחידים הצליחו להימלט.
ב-3 בנובמבר 1943 נרצחו במיידנק מרבית השרידים מגטו לובלין וממחנה ליפובה 7  כחלק ממבצע שכונה "חג הקציר" Aktion Erntenfest (Operation Harvest Festival) לחיסול שרידי יהודי מחוז לובלין.
חלק לא מבוטל מאסירי ליפובה 7 הצליחו לברוח ליערות והפכו לגרעין הפרטיזנים היהודים באיזור.
בין ה-19 ל-22 ביולי 1944, בימים האחרונים לפני שחרור לובלין על ידי הסובייטים, רצחו הגרמנים במיידנק ובכלא המצודה בלובלין 1,600 איש, בהם יהודים רבים.