בין שתי מלחמות העולם חיו בלוקוב כ-6,200 יהודים, כמחצית מתושבי העיר. הם התפרנסו ממלאכה וממסחר, בעיקר בענפי הביגוד, בעיבוד עורות, בנגרות ובתברואה.
רבים מיהודי לוקוב היו פעילים במפלגת הבונד (ראו ב"קישורים רלוונטיים") ובמפלגה הקומוניסטית, במפלגות הציוניות ובאגודת ישראל. יהודי לוקוב קיימו פעילות תרבותית ענפה - חוגים, ספרייה גדולה, ארגון ספורט וקורסים להכשרה מקצועית. בעיר יצאו לאור עיתונים יהודיים. פעלו בה גם מוסדות הקהילה המסורתיים - ארגוני צדקה וסעד, בית יתומים ובית זקנים - וכן שני בנקים יהודיים.
ב-1920 פרעו חיילים פולנים ותושבים מקומיים ביהודים ו-13 יהודים נרצחו.

ב-19 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את לוקוב. עשרות יהודים נרצחו, ובתיהם של רבים נשרפו. כעבור ימים אחדים פינו הגרמנים את העיר, ובמקומם באו הסובייטים אך נסוגו לאחר ימים ספורים. כ-500 יהודים מלוקוב התלוו לסובייטים. הגרמנים שבו לעיר כמעט מיד, רצחו 70 יהודים בעיר והחלו בביזה ובחטיפת יהודים לעבודות כפייה.
בתחילת 1940 חויבו יהודי לוקוב לענוד סרטי זרוע עם מגן דוד. חובת הגיוס לעבודת כפייה הוטלה על שלושה רבעים מיהודי לוקוב – כל היהודים בני 12 עד 60. חלק מהם עבדו בעיר ובמחנות עבודה סמוכים, וחלק מהם הועברו למחנות מרוחקים יותר באזור לובלין. מאוקטובר ועד דצמבר 1939 גורשו ללוקוב יהודים מהעיירות סובלקי (Suwalki), נשיילסק וסרוצק (Serock), וב-1940 הועברו אליה גם יהודים ממלאווה (Mlawa) (ע''ע) ומסביבותיה. מספר היהודים בעיר הגיע ל-7,500 נפשות בערך. בלוקוב הוקם יודנרט, ובראשו עמד יושב ראש הקהילה לשעבר משה אהרון ויינטראוב. הוקמו גם יחידת שירות סדר יהודי - שלמה פרנגלר היה מפקדה - ויחידת סניטרים.
ביולי 1940 הוקם בלוקוב גטו פתוח על פי הוראתו של מפקד הס"ד ברדזין (Radzyń) (ע"ע) פישר (Fischer). בדצמבר 1941 ציווה פישר על יהודי לוקוב למסור לגרמנים את פרוותיהם, ויהודים שהסתירו פרוות הוצאו להורג. במחצית הראשונה של 1942 גורשו ללוקוב כ-2,000 יהודים מסלובקיה (Slovakia), וכן יהודים מאדמוב (Adamów) (ע"ע), מאסטנין ומשצ'יבוש.
במאי 1942 הגיע מספר תושבי הגטו ל-10,000. מעשי הרצח נמשכו, וביוני 1942 נלקחו 42 יהודים מהגטו ונרצחו מחוץ לעיר באשמות שונות. בספטמבר 1942 נסגר הגטו.

ב-5 באוקטובר 1942 כותר הגטו באנשי ס"ד ובשוטרים גרמנים ואוקראינים, וכ-5,000 יהודים גורשו לאחר סלקצייה למחנה המוות טרבלינקה (Treblinka). כ-2,000 יהודים אחרים נרצחו מחוץ לעיר. ב-7 וב-8 בנובמבר 1942 גורשו לטרבלינקה 4,000-3,000 יהודים, ועוד כ-200 נרצחו בבית הקברות היהודי. לפני הגירושים לקח רקמן, מנהל חברת הבנייה הגרמנית שפעלה באזור, את חפצי הערך של המגורשים.
בסוף 1942 נותרו בלוקוב מאות יהודים באופן חוקי ויותר מ-1,000 יהודים שחמקו מהגירושים או שהגיעו משיידלצה (Siedlce) (ע"ע). הגרמנים הפסיקו את אספקת המזון לגטו, ובשל הרעב פרצו בגטו מגפות טיפוס.
בסוף 1942 או בתחילת 1943 התארגנה בגטו מחתרת של כ-15 חברים בראשות משה וישני, חייל לשעבר בצבא פולין. לגטו הגיעה מקשרת מהארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בצ'נסטוכובה (Częstochowa) (ע"ע), חברת תנועת הנוער "גורדוניה" (Gordonia) איטה דיאמנט. הקבוצה נמלטה מהגטו והצטרפה לקבוצות פרטיזנים באזור.
ב-2 במאי 1943 שרפו הגרמנים את בתי הגטו, רצחו ביריות את מקצת יהודי הגטו בבית הקברות היהודי וגירשו את האחרים לטרבלינקה. באקצייה הזאת נרצחו כ-1,500 יהודים, בהם 250 עובדים מהמפעל של רקמן שהסגיר את עובדיו לגסטאפו. רק יהודים מעטים הצליחו להימלט ליערות.

▲ראש העמוד