בין שתי מלחמות העולם חיו במיכוב כ-1,750 יהודים, יותר ממחצית מתושבי העיירה. רובם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה. בעיירה פעלו חברות עזרה וצדקה מסורתיות - "חברה קדישא", "לינת צדק", "הכנסת כלה", קופת גמילות חסדים ועוד.
רוב בני הקהילה המבוגרים היו שומרי מסורת, והצעירים היו פעילים בתנועות נוער ציוניות. בעיירה פעלו סניף של ההסתדרות הציונית ותא קטן של הבונד (ראו ב"קישורים רלוונטיים").
רבים מילדי היהודים למדו במוסדות חינוך מודרניים כגון "חדר מתוקן" ובית ספר ממלכתי עממי.

ב-23 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את מיכוב והחלו חטיפות יהודים לעבודות כפייה, השפלות פומביות ושרפת ספרי תורה.
כעבור זמן מה הוקם במיכוב גטו, ואליו הובאו גם כ-700 מגורשים מליסוביקי (Lysobyki). עקב הצפיפות והרעב התפשטה בגטו מגפת טיפוס. בתחילת 1942 הוקמו בגטו מרפאה ומטבח ציבורי בעזרת ארגון יס"א שנמצא בקרקוב (Krakow) (ע''ע) .

ב-10-6 במאי 1942 גורשו כ-2,500 תושבי הגטו לגטו אופולה (Opole) (ע"ע). יומיים אחר כך גורשו הגברים למחנה המוות סוביבור (Sobibor), וב-8-6 ביוני 1942 גורשו לשם האחרים.

▲ראש העמוד