בין שתי מלחמות העולם חיו בטרנוגרוד כ-2,500 יהודים, כמחצית מאוכלוסיית העיר. הם התפרנסו ממסחר זעיר, בעיקר במוצרי חקלאות, וממלאכה, בעיקר בענף ההלבשה. קהילת טרנוגרוד קיימה מוסדות סעד וצדקה מסורתיים, ובעיר פעל גם בנק יהודי. עוד פעלו בה מפלגות ותנועות נוער ציוניות, וכן אגודת ישראל  (ראו ב"קישורים רלוונטיים"), והתקיימו בה בעיקר מוסדות חינוך מסורתיים ואורתודוקסיים.

ב-15 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את טרנוגרוד. יהודים רבים הוכו ואחד נהרג. על יהודי העיר נאסר לצאת מבתיהם לאחר שש בערב, והוטל עליהם לשלם כופר גבוה.
כשבוע לאחר הכיבוש נסוגו הגרמנים, והסובייטים נכנסו לעיר אך לאחר ארבעה ימים נסוגו למזרח פולין, אל מעבר לקו הגבול שנקבע בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, והגרמנים שבו לעיר. עם הסובייטים נעו מזרחה צעירים יהודים רבים מהעיר.
בדצמבר 1939 הגיעו לטרנוגרוד 371 פליטים מלודז' (Lodz) (ע"ע), מוולוצלווק (Wloclawek) (ע"ע) ומקליש (Kalisz) (ע"ע). בתחילת 1940 הוקם בטרנוגרוד יודנרט. בראשו עמד העסקן הרש בלוטמן, ורוב חבריו היו עסקני ציבור לפני המלחמה. היודנרט נדרש לגייס עובדי כפייה. בתחילת 1940 נשלחו קבוצות צעירים יהודים מטרנוגרוד למחנה העבודה בבלז'ץ (Belzec) והועסקו בבניית מחנה ההשמדה.
במרס 1941 הגיעו 200 פליטים מבילגוראי (Bilgoraj) (ע''ע). היודנרט הקים למען הפליטים מטבח ציבורי ועד יוני 1941 נעזר בתמיכה כספית שהעביר ארגון יס"א.
ביוני 1941 ישבו בטרנוגרוד 2,730 יהודים, 600 היו פועלים. במאי 1942 הוקם בטרנוגרוד גטו, ואליו הועברו גם יהודי לוקובה (Lukowa), בישצ'ה (Biszcza) וכפרים אחרים. בקיץ 1942 הגיע מספר התושבים בגטו ליותר מ-3,000, ומהתנאים הקשים בו מתו המונים.
זמן מה לאחר הקמת הגטו החליפו הגרמנים את חברי היודנרט. ראש היודנרט השני היה סיני גראואר.

ב-9 באוגוסט 1942 גורשו 800 יהודים מגטו טרנוגרוד למחנה המוות בלז'ץ. בין המגורשים היה ראש היודנרט.
ב-2 בנובמבר 1942 חוסל גטו טרנוגרוד: 2,500 היהודים שנותרו בגטו הוצעדו לבילגוראי ולמחרת גורשו משם לבלז'ץ. כ-50 חולים וקשישים נרצחו בבית העלמין היהודי בטרנוגרוד.
צעירים מעטים מטרנוגרוד ברחו ליערות והצטרפו לפרטיזנים או מצאו מקומות מסתור אצל איכרים.

▲ראש העמוד