בין שתי מלחמות העולם חיו בטומשוב לובלסקי כ-5,600 יהודים והיו יותר ממחצית מתושבי העיר. הם התפרנסו ממסחר וממלאכה זעירה, בעיקר בענפי ההלבשה ובמפעל ליציקת מתכת, והקימו איגודים מקצועיים לסיוע הדדי. בעיר פעלו אגודות צדקה וסעד שהסתייעו בתמיכת ארגונים וקהילות מחוץ לעיר, וכן קופת גמילות חסדים ובנק יהודי. טומשוב לובלסקי הייתה מרכז חסידי חשוב ומקום מושב לאדמו"רים, ראשי חצרות חסידיות שונות. בעיר פעלו גם מפלגות ציוניות ותנועות חלוציות, וכן אגודת ישראל (ראו ב"קישורים רלוונטיים") והבונד. יצאו בה לאור שבועון ביידיש, ופעלו בה איגודי תרבות יהודים שונים.

הגרמנים כבשו את העיר ב-13 בספטמבר ומיד החלו לחטוף יהודים לעבודות כפייה. שישה יהודים נרצחו. ב-20 בספטמבר נסוגו הגרמנים, והסובייטים נכנסו לעיר. כעבור שבוע נסוגו הסובייטים אל מעבר לקו הגבול שנקבע בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ועמם עברו את הגבול למזרח פולין כ-2,000 מיהודי העיר, ובהם הרב האדמו"ר אריה לייבוש רובין. בטומשוב לובלסקי נותרו כ-3,500 יהודים.
מששבו הגרמנים התחדשו הרדיפות. בדצמבר 1939 נרצחו כמה יהודים. בסוף 1939 הצטוו יהודי העיר לענוד טלאי צהוב על בגדיהם וסרט זרוע שעליו מגן דוד.
זמן מה אחרי הכיבוש מינו הגרמנים יודנרט, ובראשו הועמד יהושע פישלזון. היודנרט נצטווה לגייס יהודים בני 50-12 לעבודות כפייה ולשלם תשלומי כופר גבוהים. היודנרט פתח מטבח ציבורי.
במועד לא ידוע הוקם בשני רחובות בעיר גטו פתוח. באביב 1942 הוציא הגסטאפו את פישלזון ואת משפחתו להורג על שסירב למסור לגרמנים רשימות יהודים לגירוש.

במרס 1942 גירשו הגרמנים את כל היהודים בני 32 ומעלה למחנה המוות בלז'ץ (Belzec). ב-22 במאי 1942 נעשה עוד גירוש, וב-27 באוקטובר גירשו אנשי גסטפו ופולנים את אחרוני היהודים בגטו לבלז'ץ.
היו שהצליחו להימלט ליערות, אך את רובם תפסו פולנים משתפי פעולה והסגירו אותם לגרמנים. כמה צעירים יהודים הצליחו לארגן פעולות התנגדות. צעירים שנמלטו באקציה של מאי 1942 הקימו יחידה לוחמת ביערות ואף השיגו מעט נשק. אחד מהם, מנדל הלר, נפל בקרב, ושניים מחבריו, שמעון גולדשטיין ומאיר קלכמכר, נרצחו בידי פולנים אנשטימיים.
רוב יהודי טומשוב לובלסקי שנמלטו בסתיו 1939 לאזור הכיבוש של ברית המועצות בפולין ומשם לרוסיה שרדו.

▲ראש העמוד