מזיכרונותיה של אוה שלוס:
"כמאה וחמישים גברים ונשים התאספו בכיכר המרכזית. היינו קבוצה עלובה, רובנו לבושים בבגדי אסירים מפוספסים - כולנו עם ראש מגולח – מקובצים יחד ולהוטים לצאת מאושוויץ. כמה משאיות נכנסו בקול רועם לכיכר. חיילים רוסים הורידו את המדפים ואנו עזרנו איש לרעהו לעלות לחלק האחורי של המשאיות. רותי'ה וקיי ישבו אתנו על הקרשים, והמתינו יחד אתנו שיסיעו אותנו חזרה אל תחנת הרכבת הידועה לשמצה. שוב ראינו את קרונות הבקר ממתינים למשא האנושי, אך הפעם שמרו עלינו הרוסים. סוף סוף היינו בדרכנו אל החופש.
מוטי ואני עלינו לרכבת מלוות בקולות צחוק ושירה. האווירה היתה כה שונה ממסע הרכבת האחרון שלנו. בתוך המהומה וההמולה שמסביב סידרנו לעצמנו מיטה קטנה, פרשנו מתחתינו כסת אחת והתכסינו בשנייה, נכונות לנסיעה ארוכה. במרכז הקרון עמד תנור עשוי ברזל שבער ללא הפסק וסיפק לנו חום ומקום בישול. לא היו עוד דליים מצחינים בפינת הקרון. הפעם, כך הודיעו לנו, תעצור הרכבת בהפסקות קבועות מראש. אט אט יצאה הרכבת מהמקום האיום ביותר עלי אדמות. מקו החזית הקדמית נסענו לאורך פולין המשוחררת. במשך היום ישבנו כולנו בשקט מסביב לתנור, כל אחד שקוע במחשבותיו שלו, ולא העזנו לקוות ליותר מאשר תחושת חברותא שלווה וביטחון יחסי. כששקשקו גלגלי הרכבת ועברו דרך אזור כפרי, הטרידו אותנו מחשבות על העתיד. המלחמה עדיין לא נסתיימה. אך מעטים בינינו היו מסוגלים להסתדר בכוחות עצמם, ותהינו מה מתכננים בעבורנו הרוסים".
מתוך: אוה שלוס, ילדות אחרת - מסע החיים של אוה, יד ושם, ירושלים 2000

מתוך עדותה של פלורה מרדר:
"הרגע שיצאתי מהמחנה היה הכי חזק והכי קשה, כי אמנם הייתי כבר נערה, אבל בסך-הכל הייתי ילדה, ואני יוצאת לבד, ללא כתף, ו... לאן? למי? בפעם הראשונה אחרי שנתיים פרצתי בבכי ובכיתי בכי אמיתי, בכי של שמחה וכאב, אבל יותר כאב מפני שאת ילדה ואת לבד!".
מתוך: פלורה מרדר, הייתי שם בגיל נכדי, הוצאה עצמית

מדרש תמונה:
בתצלום ניצולות לאחר השחרור במחנה ברגן-בלזן. משמאל אסירה משוחררת הלבושה בשק שבו פתחים לראש ולזרועות. בפניה מוצגת שמלה. שתי העדויות מתארות את ההתארגנות לקראת 'הדרך אל החופש'. אוה ופלורה מתארות את החשש מפני הבדידות והקשיים שצפן העתיד, בד בבד עם רגשות השמחה והציפייה 'ליותר מאשר תחושת חברותא, שלווה וביטחון יחסי'. מה, לדעתכם, היה הקושי הגדול ביותר שממנו חששו אוה ופלורה?