"ואנחנו היהודים - אף אחד לא חיכה לנו" - לאן?
משוחררים מעריצות הנאצים וחופשיים לשוב
לביתם, גילו רבים מהניצולים שמשפחותיהם
נרצחו ואין להם עוד בית שיוכלו לשוב אליו.
ניסיונם של הניצולים לשוב אל המקומות שחיו
בהם ערב המלחמה לא תמיד עלה יפה. היחס של
התושבים המקומיים אל הניצולים, בעיקר
במזרח אירופה, היה פעמים רבות אנטישמי,
והם ראו בהם אורחים בלתי רצויים. גם במערב
אירופה, שם יכלו הניצולים למצוא את בתיהם
עומדים על תִלם בדרך כלל, התאכזבו רבים
מיחס שכניהם ומיחסם של גופים ביורוקרטיים
שטיפלו בעניינם. בסופו של דבר היה עליהם
לגשש את דרכם בכוחות עצמם.
רבים מהניצולים פנו, מיד כשמצבם הגופני
אפשר זאת, בחזרה לבתיהם. ניסיונם של
הניצולים לשוב לביתם הביא עמו לעתים
קרובות מפח נפש ותסכול. השיבה הביתה הייתה
ממושכת ומסובכת. באירופה ההרוסה שרר כאוס
כללי. בדרכים חסרו אמצעי תחבורה בסיסיים
וסדירים, והאלימות שלטה בחלק מהן. משהגיעו
הניצולים למחוז חפצם, נאלצו להתחיל
להתמודד עם האמת. בדרך כלל לא חיכה להם
איש. במקרים אחרים הסתובב עוד בן משפחה
בין החורבות. גם כאשר חזרו בני זוג ומצאו
זה את זה - ילד התאחד עם הורה, אח עם
אחותו - היו אלה מקרים יוצאי דופן, ומיעוט
הניצולים היה בו כדי להדגיש את גודל
האבדה, את סופיות האסון. בזמן שהאוכלוסייה
המקומית ניסתה לשקם את עצמה וספרה את
המתים, ספרו היהודים את החיים.
"ואנחנו היהודים - אף אחד לא חיכה לנו"
יוסף קליינמן, ארכיון יד ושם, O.3 V.T/131
