"היה זה היום העצוב ביותר בחיי" - ימי השחרור הראשונים
בסוף מלחמת העולם השנייה, בשנים 1944-1945,
שחררו חיילים סובייטים, בריטים ואמריקנים (בעלות הברית) את השרידים של יהודי אירופה
ממחנות עבודה, ביניהם ילדים, ממחנות ריכוז וממחנות השמדה. בשבועות הראשונים של השחרור
סבלו הניצולים מתת-תזונה קשה וממחלות, מצבם הנפשי היה קשה וירוד. לאלפים רבים הגיע
השחרור מאוחר מדי, והם מתו מתחלואה, מאפיסת כוחות, מחולשה ולעתים גם מאכילת יתר.
מספר הילדים באירופה כולה קודם השואה היה כ-1.5 מיליון.
בתום המלחמה נותרו פחות מ-150,000 ילדים בלבד, מתוכם כ-40,000 יתומים עד גיל 17.
בין הילדים היו ילדים ששרדו את המחנות בפולין (בשחרור מחנה ברגן-בלזן, לדוגמה, היו
500 ילדים), ילדים שחזרו מברית-המועצות ("הרפטריאציה")
וילדים שהסתתרו בבתי נוצרים
או במנזרים. ילדי המחנות היו במצב הקשה ביותר מכל הבחינות – פיזית ונפשית, הם התקשו
להבחין בין טוב לרע ואיבדו את אמונם בזולת. ילדי הרפטריאציה חוו נדידה קשה, וחלקם סבלו
מרעב. לא תמיד ידעו היכן נמצאים הילדים שהוריהם מסרו אותם למסתור. רבים מהם התנגדו
לעזיבת המסגרת החדשה שבה התאקלמו. ילדי ההפקר היו מעטים, שרדו לבדם את המלחמה בזכות
תבונתם ועורמתם, והפכו לעצמאיים ולבעלי יכולת עמידה יוצאת דופן בלחצים פיזיים ונפשיים.
"היה זה היום העצוב ביותר בחיי"
יצחק (אנטק צוקרמן) יציאת פולין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בית לוחמי הגיטאות, 1988, בתוך:
לחזור
ולחיות. שארית הפליטה: משחרור עד שיקום, בית התפוצות, בית לוחמי הגיטאות, יד ושם, 1995, עמ' 16-13.
