מתוך זיכרונותיה של רחל בוסתן:
"חליתי בדיפטריה. האנגלים ששחררו את המחנה, עברו עם רופאים מחולה לחולה וטיפלו באלו שהיו להם סיכויים להבריא. רופא כזה נכנס לצריף שלנו. לא יכולתי לדבר או לבכות, אז גררתי את עצמי עד לרגליו של הרופא ומשכתי במכנסיו. הוא הביט בי, בדק אותי, ובאנגלית אמר למלווה שלו שאין מה לעשות איתי ושלא אעבור את הלילה בחיים. אני הבנתי את האנגלית ופני הראו זאת, כי הרופא שאל אם הבנתי, הנדתי את ראשי לאות כן. הוא שלח את המלווה שהביא זריקות, וטופלתי עד שהבראתי.
אנשים מתו אחרי השחרור כמו קודם. אמא חלתה בדיזנטריה קשה [...]. היה בלבול גדול. חברתי מתה בלילה מטיפוס. ירדתי מהדרגש עם עוד נערה אחרת ושכבנו על הארץ. המתה נותרה על הדרגש. בבוקר הוציאו אותה, ואנחנו חזרנו לדרגש".
מתוך: ישראל רינג (עורך), איך שרדו גחלים - עדותם של 40 חברי עין-המפרץ על קורותיהם בשנות השואה, הוצאת מורשת וקיבוץ עין המפרץ, ספטמבר 1995, עמ' 24.

מדרש תמונה:
בתצלום נער ממחנה אושוויץ המובא לבדיקה של ועדה רפואית. הנער, שמתקשה לשבת בשל מצבו הגופני הירוד, נאלץ להישען על האחות שתומכת בו ולהיאחז בה. מולו שלושה רופאים שבודקים אותו, והוא מחייך אליהם למרות מצבו. בזיכרונותיה של רחל בוסתן מתואר מצבה הגופני כנערה, בעת השחרור ממחנה ברגן-בלזן. רחל מתארת כיצד 'גררה עצמה עד רגליו של הרופא ומשכה במכנסיו' בשארית כוחותיה כדי שיטפל בה. עם אלו גורמים, פיזיים ונפשיים, היו צריכים הניצולים להתמודד בתהליך השיקום?