"ואנחנו
היהודים - אף אחד לא חיכה לנו" - לאן?
משוחררים מעריצות הנאצים וחופשיים לשוב לביתם, גילו רבים מהניצולים
שמשפחותיהם נרצחו ואין להם עוד בית שיוכלו לשוב אליו. ניסיונם של הניצולים
לשוב אל המקומות שחיו בהם ערב המלחמה לא תמיד עלה יפה. היחס של התושבים המקומיים
אל הניצולים, בעיקר במזרח אירופה, היה פעמים רבות אנטישמי, והם ראו בהם אורחים
בלתי רצויים. גם במערב אירופה, שם יכלו הניצולים למצוא את בתיהם עומדים על תִלם
בדרך כלל, הם התאכזבו לעתים קרובות מיחסם של שכניהם ושל הגופים הביורוקרטיים
שטיפלו בעניינם. בסופו של דבר היה עליהם לגשש את דרכם לחיים בכוחות עצמם.
בתום המלחמה הסתובבו ילדים רבים ללא בית. הם
נאלצו לדאוג למזון, למקום לינה וללבוש. מדריכי תנועות הנוער מקרב שארית הפליטה היו
הראשונים שהחלו לאסוף ילדים לקבוצות בפולין, בהונגריה וברומניה ל"קיבוצי ילדים",
ומשם עזבו במרוכז וחיפשו אחר בית. בסופו של דבר הוקמו מאות בתי ילדים לילדים
מגיל שנה עד גיל 17, רובם על אדמת גרמניה שתחת הכיבוש האמריקני. מטרתם הייתה
לשקם את הילדים ולהעניק להם מקלט וחינוך לקראת חייהם החדשים. לא כל הילדים היו
יתומים או נטושים. חלקם נמסרו על-ידי משפחתם בשל הקשיים שהתלוו לנדודים. אל בתי
הילדים הגיעו ילדים גם באמצעות "הבריחה". הילדים שהו שם כמה חודשים עד שנים אחדות.
"ואנחנו היהודים - אף אחד לא חיכה לנו"
יוסף קליינמן, ארכיון יד ושם, O.3 V.T/131
