"הוא זוכר את האתמול ומתגעגע למחר" –
הרחבה:
סיפור מחנות העקורים
לאחר המלחמה הוקמו מחנות עקורים
על-ידי בעלות הברית על אדמת גרמניה, אוסטריה ואיטליה. המחנות הוקמו עבור עקורים
יהודים ועקורים אחרים, ביניהם פולנים, ליטאים ואוקראינים. נוצר מצב שבו לעתים חיו
באותו מחנה ניצולים ומי שרדפו אחריהם זה לא מכבר. חלק מן המחנות שימשו כמחנות
ריכוז תחת הכיבוש הנאצי, ועקורים רבים מצאו עצמם באותם מחנות שבהם היו אסירים.
החיים במחנות העקורים היו בתנאים קשים ובצפיפות רבה, ללא פרטיות ואינטימיות,
ולא פעם לוו בחוסר מעש ובתחושת ריקנות. יחד עם זאת, חיי העקורים הם פרק מרשים
במסכת תחייתו של העם היהודי כיחידים וכקהילה. הניסיון לשקם את הריסות החורבן
האישי, המשפחתי והחברתי התבטא בצורך להקים משפחות חדשות, ברצון ללמוד ולרכוש
מקצוע וביצירת קהילות בתוך המחנות שבהן התקיימו חיי תרבות, חברה, פוליטיקה ודת.
נוסף על כך, האידיאולוגיה הציונית והשאיפה למצוא בית חדש בארץ ישראל העניקו לניצולים תקווה וכוח להיאבק למען בית משלהם. בתמיכת יהדות העולם הם הצליחו
לעורר דעת קהל שתמכה בהקלת חוקי ההגירה הנוקשים ובפתיחת שערי ארץ ישראל. מחנות
העקורים פורקו בהדרגה, ואחרוני העקורים עזבו את מחנות העקורים בשנת 1957. על-פי
המשוער, עברו במחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה כ-300,000 יהודים עד שנת 1950.
בקיץ 1947 נמצאו בגרמניה (בעיקר באזור האמריקני)
24,000 ילדים, מתוכם 3,800 בבתי ילדים, רובם יתומים ו"בודדים" (שהוריהם טרם נמצאו).
ניתן לחלק את הילדים לשתי קבוצות: הילדים ששרדו
את המלחמה והילדים שנולדו לאחר המלחמה. הילודה הרבה שינתה את פני מחנות העקורים.
היה זה תמריץ לשינוי תנאי החיים שהביא ליוזמות ולאלתורים כדי לשפר את תנאי המגורים
ולשוות לחדרים מראה ביתי. השכול ואיבוד הקרובים הביאו ליצירת משפחות אלטרנטיביות,
והשכנות והמדריכות מילאו את מקומן של הדודות והסבתות. הילדים הפכו למוקד חיי החברה
והקהילה במחנות העקורים, וסביבם הוקמו מוסדות ומערכות חינוך. תוך זמן קצר הוקמו
גני ילדים, בתי ספר יסודיים, תלמודי תורה, בתי ספר לבנות, ישיבות וגימנסיות.
"הוא זוכר את האתמול ומתגעגע למחר"
מתוך: חיים אבני, עם יהודים במחנות העקורים, רשמי שליחות 1947-1945, הוצאת חברים, 1981, עמ' 35-32
