"הוא זוכר את האתמול ומתגעגע למחר" –
הרחבה:
סיפור מחנות העקורים
מתוך עדותו של אלעזר אדלר:
"... העניין הזה של שיקום שארית הפליטה, הרצון של היהודים לחיות - זה לא יאומן. אנשים התחתנו; היו לוקחים צריף אחד ומחלקים אותו לעשרה חדרים קטנים לעשרה זוגות. יצר החיים גבר על הכל - אף-על-פי-כן ולמרות הכל אני חי, ואפילו חיית חיים אינטנסיביים. כשאני משקיף היום על שלוש השנים בגרמניה - אני נדהם. לקחנו ילדים ועשינו מהם בני-אדם, הוצאנו לאור עיתון; הפחנו רוח בעצמות האלה. החשבון הגדול עם השואה...? למי היה ראש לזה... ידעת את המציאות, ידעת שאין לך משפחה, שאתה בודד, שאתה צריך לעשות. היית עסוק בעשייה.
אני זוכר שהייתי אומר לצעירים: שכחה זה דבר גדול. אדם יכול לשכוח, מפני שאילו לא היה יכול לשכוח לא היה יכול לבנות חיים חדשים. אחרי חורבן כזה - לבנות חיים חדשים, להתחתן, להביא ילדים לעולם? בתוך השכחה יכולת ליצור חיים חדשים... איכשהו, יצר החיים היה כל-כך חזק שהוא החזיק אותנו בחיים, אחרת הרי היו התאבדויות. אבל זה לא הכל. בעיקר אני רואה היום, שמה שהציל אותנו - היה המאבק על ארץ-ישראל. המאבק על ארץ-ישראל הביא אותנו לידי ההכרה שזה המאמץ העיקרי שצריך לעשות. המאבק על ארץ-ישראל פירושו היה לקחת צעירים ולתת להם חינוך ציוני, ללמד אותם עברית, לשלוח אותם להעפלה, להעביר אנשים במסלולי הבריחה. היינו אז בשלב של עשייה. העשייה הזאת נתנה טעם לחיינו... היא החזיקה אותנו בחיים".
מתוך עדותו של אלעזר אדלר, ארכיון יד ושם, 03/5426, עמ' 41-42
לאחר המלחמה הוקמו מחנות עקורים
על-ידי בעלות הברית על אדמת גרמניה, אוסטריה ואיטליה. המחנות הוקמו עבור עקורים
יהודים ועקורים אחרים, ביניהם פולנים, ליטאים ואוקראינים. נוצר מצב שבו לעתים חיו
באותו מחנה ניצולים ומי שרדפו אחריהם זה לא מכבר. חלק מן המחנות שימשו כמחנות
ריכוז תחת הכיבוש הנאצי, ועקורים רבים מצאו עצמם באותם מחנות שבהם היו אסירים.
החיים במחנות העקורים היו בתנאים קשים ובצפיפות רבה, ללא פרטיות ואינטימיות,
ולא פעם לוו בחוסר מעש ובתחושת ריקנות. יחד עם זאת, חיי העקורים הם פרק מרשים
במסכת תחייתו של העם היהודי כיחידים וכקהילה. הניסיון לשקם את הריסות החורבן
האישי, המשפחתי והחברתי התבטא בצורך להקים משפחות חדשות, ברצון ללמוד ולרכוש
מקצוע וביצירת קהילות בתוך המחנות שבהן התקיימו חיי תרבות, חברה, פוליטיקה ודת.
נוסף על כך, האידיאולוגיה הציונית והשאיפה למצוא בית חדש בארץ ישראל העניקו לניצולים תקווה וכוח להיאבק למען בית משלהם. בתמיכת יהדות העולם הם הצליחו
לעורר דעת קהל שתמכה בהקלת חוקי ההגירה הנוקשים ובפתיחת שערי ארץ ישראל. מחנות
העקורים פורקו בהדרגה, ואחרוני העקורים עזבו את מחנות העקורים בשנת 1957. על-פי
המשוער, עברו במחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה כ-300,000 יהודים עד שנת 1950.
בקיץ 1947 נמצאו בגרמניה (בעיקר באזור האמריקני)
24,000 ילדים, מתוכם 3,800 בבתי ילדים, רובם יתומים ו"בודדים" (שהוריהם טרם נמצאו).
ניתן לחלק את הילדים לשתי קבוצות: הילדים ששרדו
את המלחמה והילדים שנולדו לאחר המלחמה. הילודה הרבה שינתה את פני מחנות העקורים.
היה זה תמריץ לשינוי תנאי החיים שהביא ליוזמות ולאלתורים כדי לשפר את תנאי המגורים
ולשוות לחדרים מראה ביתי. השכול ואיבוד הקרובים הביאו ליצירת משפחות אלטרנטיביות,
והשכנות והמדריכות מילאו את מקומן של הדודות והסבתות. הילדים הפכו למוקד חיי החברה
והקהילה במחנות העקורים, וסביבם הוקמו מוסדות ומערכות חינוך. תוך זמן קצר הוקמו
גני ילדים, בתי ספר יסודיים, תלמודי תורה, בתי ספר לבנות, ישיבות וגימנסיות.
"הוא זוכר את האתמול ומתגעגע למחר"
מתוך: חיים אבני, עם יהודים במחנות העקורים, רשמי שליחות 1947-1945, הוצאת חברים, 1981, עמ' 35-32
