עדותה של רחל נובוגרוצקי:
"אנחנו היינו הראשונים שהחליטו לעזוב. המטרה – ללכת ברגל לארץ ישראל. [...] לאחר זמן מה, עברנו לאוסטריה, וינה. בגדים יפים לא היו לנו. הלכנו עם סמרטוטים, כמו קבצנים. [...] הגענו לגרמניה, פוקינג. [...] לא גרו בבתים מאבן אלא בצריפים.. שם היו כבר קיבוצים קיימים ואנחנו הצטרפנו אל אחד מהם. [...] לא היו לי כמעט חברים. האנשים שהיו במחנה היו מסוג אחר. הם עברו מחנות וזה עשה אותם, מבחינה נפשית, קצת אחרת. הם היו יותר קצרי רוח וחסרי סבלנות. [...]
ישעיהו, שהיה חייל בצבא הפולני, הגיע לאחר המלחמה ללודז'. גם שם היו פוגרומים ביהודים ולכן גם הוא הגיע לגרמניה, לפוקינג [...]. נפגשנו בפוקינג. יהודה [גיסי] הכיר אותו מלפני המלחמה. ובקיבוץ היינו כולם ביחד. רציתי להתחתן. היה לי חשוב שיהיה דתי, שידע ללמוד, שיהיה אפשר לדבר איתו – הוא היה היחיד שהתאים. החלטה לא פשוטה אחרי המלחמה. אני זוכרת שישבתי לבד ביער, מתחת לעצים, רשמתי את השם שלו בחול וחשבתי על אבא שלי. ידעתי שאם אבא היה רואה אותו (בעיקר לומד גמרא) הוא היה מרוצה. ידעתי שישעיהו מתאים למשפחה שלי.
התחתנו בשנת 1946, בחורף. היה גשם זלעפות. בכינו והשמים בכו איתנו. חתונה בלי משפחה. באותו יום התחתנו שני זוגות; טובה ויוסף זילברברג ואנחנו. לחופה, הובילו אותנו פנינה [אחותי] ויהודה [גיסי].
מיד אחרי החתונה רצינו לעלות לארץ-ישראל, עוד לפני קום המדינה, אבל זה לקח זמן. אחרי החתונה נסענו לרייכנהאל. שם היו בלוקים של מחנה צבאי והתנאים היו יותר טובים. היה מטבח כללי ובישלנו שם הרבה. לשם הגיעו שליחים מארץ-ישראל, דיברו עברית, לא הבנו כמעט כלום [...] היינו מתאספים בעיקר בשבתות ושרים שירי ארץ-ישראל ושירי מחנות.
אחר-כך הגיע החורף, נכנסתי להריון ולא יכולנו לברוח. ילדתי בבית החולים בעיר באד רייכנהאל שנמצאת ליד המחנה. קראנו לילד על שם שני הסבים שלו – חיים מנחם. חיים – על שם אבי ומנחם על שם אביו של ישעיהו.
בשנה הראשונה גידלתי אותו לבד. לא היתה לי משפחה, האחים שלי עזבו חצי שנה לפני שנולד. אפילו לא היה לי עם מי לדבר, לא היו אנשים מפולין, רק אנשים מהונגריה. הם לא ידעו יידיש ואני לא הבנתי אף מילה בעברית. קרובי משפחה של ישעיהו שגרו בארצות-הברית שלחו חבילה של בגדים בשביל התינוק. אך למרות התנאים הלא נורמליים, גידלתי אותו עם המון התרגשות".
מתוך: מגמתי 18, הוצאת יד ושם, עמ' 14-16

מדרש תמונה:
לפניכם תצלומים ועדות המספרים על הקמת המשפחות החדשות במחנות העקורים.
על-פי העדות ועל-פי התמונה (שימו לב לעיטור על העוגות), מה מייחד חתונות אלה?
רחל מדברת על הקושי שלה להינשא ללא תמיכת בני משפחתה. כיצד היא מנסה להתגבר על קושי זה? באיזו מורכבות נתקלו נשים שילדו לאחר המלחמה, על-פי עדותה של רחל?
בתצלום הנוסף הורים עם עגלות תינוקות במאבקם לפתרון בעיית העלייה לארץ. התצלום מספר על הילודה הגבוהה במחנות, ומעיד על הצורך המיידי של העקורים בבית משלהם. בעיית העקורים הוחמרה בעקבות הילודה הגבוהה, ששברה שיאים עולמיים. "למרות התנאים הלא נורמליים", כפי שמעידה רחל, בחרו רבים מהניצולים ללדת ילדים. מה הייתה, לדעתכם, משמעות הדבר עבורם?