מחנות העקורים בעיני שליח מארץ ישראל:
"ברחוב הצר תמצא תמיד אנשים, לרוב בחורים, המסתובבים ומחפשים משהו. סבורני, שתוכן לחייהם הם מחפשים. בבוקר קמים ואין יודעים לשם מה. היום עובר ובא הלילה, וכך עובר יום וחולף לילה. ואם הסתכלת פעם בעיני בחור כזה וידעת לקרוא בנפשו - הרי תבין שנפשו עוד תועה בימים עברו, הוא זוכר את האתמול ומתגעגע למחר. ההווה הוא מיותר ותפקידו רק לגשור גשר בין החיים שהיו פעם עם אלה שיהיו. הרגשת ארעי מוחשת על כל צעד ושעל. אין יציבות - לא בחומר ולא ברוח. אתמול עוד היו בגיהינום שעלי אדמות, ומחר יהיו בגן-עדן שעלי אדמות - ובין זה לזה ריקנות ואפס-מעש.
המחנה מלא כתובות - כאן עיתון קיר ושם לוח מודעות. פלקטים, דגלים וסיסמאות בלי סוף. לאדם הזר הנכנס לכאן נראים החיים ערים ומלאי תרבות ורוח. אבל בהעמיקך להתבונן, תחרד מן התהום האיומה הנפערת לרגליך. בצלילי המוזיקה, בריקודים ובהווי בתי-הקפה יש משהו מיוחד, מין נימה מבוהלת ועצבנית. הכל נראה באור חריף מדי ונשמע בקול חזק מדי. הכל הוא מעבר למידה האנושית; ואם נשמת את האווירה הזאת, תבין שכאן חיים בני-אדם, שמזמן כבר 'האבן איבערגעלעבט דעם טויט' (בילו את מותם). עיני המחנה עודן ספוגות במראות של סבל השנים, שפתי הלאגרים מחייכות חיוך ציני וקול השארית בוקע: עוד לא אבדנו".
מתוך: חיים אבני, עם יהודים במחנות העקורים, רשמי שליחות 1947-1945, הוצאת חברים, 1981, עמ' 35-32

מזיכרונותיה של מרים רז-זונשיין:
"במחנה [...] חיי חברה ותרבות מאוד עשירים. קיימת שם "מיני" מדינה יהודית ציונית ויש שם קיבוצים מכל תנועות הנוער שהיו קיימות אז. מתנהלים ויכוחים פוליטיים ערניים בין הזרמים השונים, ולפעמים הויכוחים כה סוערים עד שהם מגיעים לידי תגרות ידיים. יש גם תיאטרון יידיש המעלה הרבה הצגות. וכך יש גם לי זכות לחזות בתיאטרון לראשונה בחיי. לא תמיד הצלחתי לרדת לעומקן של ההצגות שראיתי, אך זה לא מפריע לי להיות נוכחת בהן וליהנות מהן. יש הצגות משהו שמעביר אותי למציאות שונה ממציאות היומיום [...].
אני רואה לראשונה אנשים מארץ ישראל - [...] הבחור נקרא ישראל והבחורה יונה. היא מלמדת אותנו שיר עברי, שהיה אז להיט חדש, "ארצנו הקטנטונת", ומתרגמת ליידיש את תוכן המילים. בעיני, שיר זה מכיל את תמצית התיאור של ארץ ישראל כפי שחלמתי אותה, ואינני מפסיקה לשיר אותו ימים רבים".
מתוך: מרים רז-זונשיין, ציפורים בשחור לבן, מורשת ויד ושם, תל אביב, 2002. עמ' 176-177

מדרש תמונה:
במקבץ התצלומים משתקפת פריחת חיי התרבות והקהילה במחנות העקורים. במחנות העקורים הועלו הצגות שעסקו, בין השאר, בטרגדיית הניצולים, בגטאות ובמחנות. כמו כן התקיימו תערוכות שהציגו את יצירות הניצולים, והתקיימו קונצרטים שבהם השתתפו, בין היתר, אסירים לשעבר שניגנו במחנות הנאציים. נוסף על כך יצאו לאור עיתונים רבים ומגוונים שהעלו על הכתב את זיכרונות הניצולים ובהם נידונו נושאים פוליטיים מגוונים, שביטאו דעות של המפלגות השונות ואת האווירה הדמוקרטית במחנות. הניצולים ניסו לשחזר את עולמם שאבד; בין היתר, הם העניקו חשיבות למוזיקה הקלאסית, שאותה ניסו להנחיל לדור הצעיר, שלא נחשף אליה בזמן המלחמה.
על-פי התצלומים וזיכרונותיה של מרים, מה היה תפקידם הייחודי של התרבות ושל חיי הקהילה במחנות העקורים?
השליח הארץ-ישראלי תיאר את הפעילות במחנות כמביט מבחוץ. הוא ראה אותה כפעילות עשירה ורב-תחומית. הוא הסביר שעושר זה מקורו גם בצורך של הניצולים לבטא את עובדת היותם ניצולים המבקשים לחיות במלוא הכוח בכל רגע ורגע.