שירו של דוד וולפה, משורר יידי, באחד משיריו הנדירים בעברית
בתוך אחד מגיליונות של העיתון "ניצוץ", שיצא במחנה העקורים:
צו, אחי, צו
קדימה קדימה!
הגשר נשרף -
דם יזע ודמע

שבר על שבר
רב הוא הפרץ
מאחור - הקבר
לפנים הארץ.

מולדת - לעם
תקום לעולם
צו הוא הדם
בניין - הנקם
מתוך: דוד וולפה , בתוך: זאב מנקוביץ, בין זכרון לתקווה - ניצולי השואה בגרמניה הכבושה, יד ושם, ירושלים, עמ' 97

מתוך דברי ד"ר זלמן גרינברג בוועידת נציגי הניצולים היהודים בגרמניה אשר התכנסה בסן-אוטיליין ב-25 ביולי 1945:
"אנחנו קרבנות תמימים, אנחנו הומתנו על מזבחו של אי-צדק היסטורי [...] כי במשך הדורות לא היתה לנו הזדמנות להתבסס על אדמה [...] משלנו. הלהבה העולה של גופותינו הנשרפים תאיר את העולם באור חדש שיאפשר למנהיגי האומות הגדולות לראות את סבלו של עם בלי בית ותיתן לו לחזור לביתו העתיק. צוואה זו מקפלת בתוכה את המשמעות ההיסטורית היחידה של הקטסטרופה הנוראה והאכזרית ביותר בתולדות האדם".
מתוך: זאב מנקוביץ, בין זכרון לתקווה - ניצולי השואה בגרמניה הכבושה, יד ושם, ירושלים, עמ' 64

מדרש תמונה:
התצלומים מספרים על דרכי מאבקם האקטיביות של העקורים, מאבק פנימי שנוהל בתוך מחנות העקורים עצמם ומטרתו הייתה לשפר את תנאי חייהם; ומאבק חיצוני - מול בעלות הברית והעולם כולו, שהתרכז בניסיון להשיג פתרון הולם לבעיית הארעיות ולרצון למצוא בית לאומי. על-פי נאומו של ד"ר זלמן גרינברג, מהי הסיבה העיקרית המצדיקה הענקת בית, חלקת מולדת, לעם היהודי? דוד וולפה מציג בשירו גישה אחרת. מהי גישתו?