|
|
משחק הזיקית – סיפורן של הקשריות
מערך שיעור ליום הזיכרון לשואה ולגבורה
מאת בלהה שילה
מיועד לתלמידי החטיבה העליונה
משך הפעילות: שעה וחצי
מבנה השיעור:
רציונל
"יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין-בָּהֶם
כָּל-מאוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּלִים בְּכָל-חָכְמָה, וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע, וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם"
(דניאל פרק א, פסוק ד)
יד ושם
ייחד השנה את נושאו השנתי לילדים ולנוער בתקופת השואה, תקופה שבה ילדים הפכו למבוגרים באופן מואץ ואכזרי. כתפיהם
הרכות היו למשענת עבור בני משפחתם, ולעתים קרובות הם נאלצו להגן על הוריהם ולדאוג לפרנסת המשפחה. תהליך זה בולט
במיוחד בקרב בני הנוער, שבשל גילם הצעיר ויכולת תפיסת המציאות הייחודית כמעט אך ורק להם - תפיסה אשר במובנים
מסוימים היו בה שיקולים שונים מאשר של המבוגרים - הפכו בחלקם להנהגה אלטרנטיבית בציבור היהודי בתקופת השואה.
בשיעור זה אנו מבקשים להתמקד בקבוצה מיוחדת
במינה בקרב בני הנוער, היא קבוצת הקשריות. את תפקיד הקשריות, שהחל כבר בראשית ימי הכיבוש הנאצי והמשיך ביתר
שאת עד לסוף המלחמה, מילאו נערות ונשים צעירות (מגיל 14 ומעלה). התפקיד טמן בחובו סכנת חיים והקרבה יומיומית,
והפך למשמעותי ולבעל ערך רב עבור תנועות הנוער היהודיות שפעלו במחתרת, ובייחוד עבור היהודים המבודדים בגטאות.
מטרות השיעור
תפקיד הקשריות התפתח, שלא במקרה, בקרב תנועות הנוער.
בשיעור זה אנו מבקשים להכיר מעט יותר את עולמן של הקשריות בתקופת השואה. ברצוננו ללמוד על תהליך הפיכתן
למרכיב מרכזי בפעילות של תנועות הנוער בשנים אלה ולמקור מהימן של מידע שהועבר בין הגטאות; לעמוד על התכונות
שנדרשו לתפקיד, על מטרותיו, על מרכיביו השונים ועל משקלו הסגולי בקרב הציבור היהודי ובמאבקו במשטר הנאצי.
העובדה שהקשריות עלו וצמחו מתוך תנועות
הנוער אינה מקרית. יש לכך סיבות מספר, שאותן ראוי להדגיש לאורך השיעור כדי לנסות ולפענח את תפקידן יוצא הדופן:
- לתנועות הנוער הייתה ראיה כלל-ארצית כחלק מהמסורת התנועתית. הן ניהלו מראשית
היווסדן קשר קבוע עם הסניפים השונים. המחויבות והאחריות של חניכיהן היו תנועתיות-כלליות ולא רק אישיות.
- השליחות הייתה חלק מהמסורת התנועתית, ובזמן המלחמה היא הותאמה למציאות ולצרכים המשתנים.
- החינוך לנאמנות מוחלטת חייב את החברים לתנועה ולערכיה.
פעמים רבות בתקופת השואה ההתמסרות והיכולת "ללכת עד הסוף" היו רק לאחר אובדן המשפחה - אז התנועה הפכה לבית.
- האחריות והנאמנות לערכים הן שהובילו ליכולת התאמה של הצעירים למצבים המשתנים,
ולהבנה בהירה יחסית של המציאות הטרגית. הבנה זו הובילה לאחדות ולפעולה משותפת של כמה תנועות כגוף אחד.
- חוסר המחויבות למשפחה והגיל הצעיר של החברים בתנועה הקנה להם חופש
פעולה, חופש תנועה, חשיבה משוחררת וצלולה ויכולת להבין את המציאות באופן ריאלי יותר יחסית לרוב הציבור.
גוף השיעור
"כדי להלך בעיר ולקשר בין חברים המפוזרים, התחיל משחק הזיקית: מהבית היתה יוצאת בבגד עליון ועליו טלאי
[...] וברחוב היתה פושטת את מעילה, והריהי גויה למהדרין".[1]
למורה:
כדי להקל על המורה, חולק השיעור לשני חלקים. בחלק הראשון מופיע הרקע ההיסטורי ללימוד
נושא זה, ואילו לאורכו של החלק השני שזורות תעודות היסטוריות שונות, שמהן ניתן ללמוד על הקשריות ועל תפקידיהן.
בעזרת התעודות ניתן יהיה להתקדם בשיעור תוך הקניית הרקע ההיסטורי המתאים לתלמידים. לצד התעודות ישנן שאלות לדיון.
את התעודות ניתן לקרוא בקול רם בפני הכיתה, או לחלופין לחלק
אותן בין כמה קבוצות דיון, שעליהן תוטל בסוף תהליך הלימוד המשימה לשתף את יתר חברי הכיתה במסקנות שעולות מהן.
נוסף על כך, תמצאו הרחבה ביוגרפית למרבית הקשריות
המוזכרות בשיעור. הרחבה זו מאירה פן נוסף בחיי הקשריות: גילן, מוצאן, הרקע התנועתי שלהן וחייהן האישיים.
ניתן לחלק לתלמידים את הביוגרפיות שלהן ולבקש מהם להרחיב בקול רם על כל קשרית עם הזכרתה במהלך השיעור או
בסיומו. כמו כן, ניתן לבקש מהתלמידים כמשימת סיכום לעיין בספרות המחקר ולמצוא חומר רקע נוסף על חלק מהקשריות.
|
א. פרוץ המלחמה
עם פלישת צבאות גרמניה לפולין באחד בספטמבר 1939 התעוררה בקרב חברי
תנועות
הנוער דילמה כיצד לנהוג במציאות החדשה שנכפתה עליהם. ראשי תנועות הנוער הציוניות ערכו דיונים בהתאם לשינויים
שהתרחשו, בהם רדיפות היהודים והאינטליגנציה הפולנית, עבודות כפייה יזומות וחטיפות גברים יהודים ברחובות.
החלטתם הייתה להישאר לעת עתה במקומם, הם וחניכיהם. אך ככל שהתקדם הצבא הגרמני, גבר חששם והוחלט כי עליהם לעזוב
למזרח, לערים תחת שליטה
סובייטית, כפי שנהגו מנהיגים יהודים רבים אחרים, כדי להמשיך את פעולת התנועה משם. משנודע
שהעיר וילנה תועבר לשליטה ליטאית [2],
החליטו חברי תנועות הנוער לעבור לשם (כ-2000 חברים בסך הכול). עם התקבצות
כל תנועות הנוער הציוניות בוילנה הן התאגדו תחת מסגרת משותפת אחת, היא "הקואורדינציה של תנועות הנוער
החלוציות".[3]
ב. תפקיד הקשריות בשיקום התנועות
הרחבה למורה:
עם פרוץ המלחמה נחשפו היהודים תחת השלטון הגרמני בפולין
לרעב, לסכנת חיים ולמוות. מששמעו ראשי תנועות הנוער שברחו למזרח והתקבצו בוילנה על המתרחש בשטחי הכיבוש הגרמני, הם
התכנסו כדי לדון בצעדים שיש לעשות. המחויבות ההדדית, תחושת האחריות והחינוך לערכים ולאלטרואיזם גרמו למועקה. בחדר
הדיון בוילנה שררה דממה מעיקה, והחברים חשו בחוסר נוחות נוכח המאורעות שעברו על חניכיהם ומשפחתם. בנקודת שבר זו,
מתוך תחושת אחריות עמוקה ביותר, הודיעה
פרומקה פלוטינצקי שהיא חוזרת, למרות הסכנה הברורה שנשקפה לה. ייתכן שרוח
התנועה, הרוח הרומנטית של גיל הנעורים, הדמויות ההיסטוריות שעליהן התחנכה וסיפורי הגבורה הם שהשפיעו על החלטתה.
פרומקה
, שבחרה ברוח ערכי התנועה לשוב לחניכיה שנמצאו במצוקה
תחת השלטון הגרמני על אף הקשיים והסכנה שבדבר, העמידה, מבלי דעת, תפקיד בעל פנים חדשות לחברות תנועות
הנוער הצעירות. היא לא הייתה יחידה, כי אם הראשונה. כמוה היו רבים שסיכנו את חייהם למען מטרה שבה האמינו.
|
פרומקה
פלוטניצקי הייתה חברת תנועות הנוער הראשונה שהחליטה לשוב אל חניכיה
שתחת הכיבוש, וכך הייתה לקשרית הראשונה. בעקבותיה החליטה
טוסיה
אלטמן לחזור, ולאחריהן שבו ראשי תנועה נוספים,
דוגמת מרדכי אנילביץ' ויצחק צוקרמן. על-ידי כך הוקמה התשתית לפעילות תנועות הנוער בפולין הכבושה ולרשת הקשריות.
עוד קודם למלחמה היו ראשי התנועות נוסעים ומבקרים בסניפים הפזורים
ברחבי פולין.[4]
הביקורים היו כלי שגרתי בפעילות תנועות הנוער. היו שליחים שנדדו במשך שבועות בין העיירות. מטרת
שליחותם הייתה מוראלית וחינוכית. הם לא העבירו חומרים או הנחיות באותם מפגשים, אלה הועברו באמצעות הדואר
והטלפון.[5]
עם חזרתה של פרומקה לשטחי הכיבוש היא החלה לשקם מחדש את מרכז
התנועה. משהצטרפו חבריה, החלו לצאת שליחים ושליחות (קשריות) לכל חבלי
הגנרל-גוברנמן, וכך הוקם בורשה מרכז חדש
שמטרתו לחדש את פעילות הסניפים שהתדלדלו בעקבות הכיבוש. למרות הפיצול והניתוק בין שטחי הכיבוש
השונים[6], הצליחו
השליחים להגיע לכל חלקיה של פולין, ובעזרתם ניסו הסניפים לפעול כתנועה אחת במסגרת התנועות שלהן הם השתייכו.
חברי התנועות הפעילו רשת קשריות המבוססת על קשריות ארציות ומקומיות.
הקשריות הראשיות העבירו מידע ועיתוני תנועה למחוזות השונים, ואלה פורסמו באזור על-ידי הקשריות המקומיות. הקשריות
המקומיות נשלחו לעיירות באזורן כדי לשקם את הסניפים, לעורר ולקיים שם פעילות תרבותית ומוראלית. בשעה שתנועות
הנוער קיימו סמינרים עבור החברים תוך קשיים מרובים, היה על הקשריות הארציות להעביר את המשתתפים אל מקום
הכינוס.[7]
גילן של הקשריות הארציות והמקומיות נע בין 14 ל- 31. מוצאן היה מאזורים שונים ברחבי
פולין – מערים גדולות ומעיירות קטנות. הן באו מתנועות נוער שונות, מהתנועות הציוניות כ"השומר הצעיר", "דרור" ו"עקיבא" ועד לתנועות הנוער של הבונד והמפלגה הקומוניסטית.
בין הקשריות הראשיות היו לונקה
קוז'יברודסקי, שפעלה בורשה, וטמה
שניידרמן, שפעלה בורשה, וילנה וביאליסטוק.
ג. תפקיד הקשריות בגטאות
הרחבה למורה:
הקשריות שמרו בשלב זה על המסורות התנועתיות ועל רצף פעילות למרות
הקשיים האובייקטיביים, והן היו אחראיות לשיקומן מחדש של תנועות הנוער שקרסו עם הכיבוש ולפעילות השוטפת בהן.
|
עם הקמת הגטאות ברחבי פולין קיבל תפקיד הקשריות משמעות חדשה. ביתור יהדות פולין הצריך היערכות מחודשת
במאבק על קיום החיים הפיזיים והרוחניים, ותפקיד תנועות הנוער הפך לקריטי – צעירים רבים היו תלויים בהן. נוסף
על הפעילות השגרתית בתוך הגטו, הן הוציאו לאור עיתונים מחתרתיים שבהם הופצו מסרי המחתרת ופורסם מידע על המתרחש
מחוץ לגטו. תנועות הנוער פעלו כגופים כלל- ארציים – הן קיבלו על עצמן להקים קיבוצים וחוות חקלאיות בכל גטו.
ככל שתפקיד השליחים הפך לקריטי ומשמעותי עבור התנועות, כך הלך והצטמצם
מספרם. הגברים כמעט פסקו מתפקיד השליחות בשל
הסכנה[8], והמעטים
שהמשיכו לוו בקשריות. בתקופה זו הקשריות היו
אחראיות להעברת עיתונים וידיעות, חומרי הדרכה (בשל היעדר ספרים בגטו), ולעתים גם חברי תנועה ואנשים אחרים.
בביקורן בגטאות חיפשו הקשריות מקום לחוות חקלאיות ולקיבוצי הכשרה. הן עודדו וארגנו את פעילות התנועה במקום.
ככל שעבר הזמן הפכה הנסיעה ברכבת למסוכנת יותר ויותר, ולבסוף הייתה אסורה על היהודים. המעבר מאזור כיבוש אחד לאחר
דרש רישיון מיוחד, ובדיקות קפדניות נערכו על העוברים. נוסף על כך, בשלב מסוים נאסר השימוש בדואר על היהודים.
ד. מתנועת נוער לתנועת מרי
הרחבה למורה:
מלבד העיסוק בצורכי התנועה ובהעברת חומרים ומידע,
הפך תפקיד הקשריות בשלב זה לקריטי. משנאסר על היהודים לשהות מחוץ לגטו, היו הקשריות היחידות שביקעו את חומת
הבדידות שנגזרה עליהם על-ידי הגרמנים. יש לראות במעשיהן בשלב זה סוג של מרד יחיד בנאצים בפרק זה של המאבק.
תפקידן קיבל בתקופה
זו משקל רב-משמעות עבור הציבור היהודי בכל הגטאות. הן העבירו מידע בין הגטאות השונים על הרצח המכוון ברחבי
פולין. כמו כן, הן היו אחראיות להעברת מידע בין הארגונים השונים שלחמו וכלי נשק ואמצעים אחרים שנדרשו ללחימה.
תפקיד הקשריות מייצג בשלב זה, יותר מכול, את הפיכתן של התנועות מתנועות נוער לתנועות מרי.
|
לאחר פרוץ מבצע ברברוסה, ב-22 ביוני
1941, ועם תחילת הרדיפות והרציחות של יהודים בשטחי ברית-המועצות היו תנועות הנוער הראשונות ליצור קשר ישיר
בין הגטאות שבערים ורשה וּוילנה ובין הגטאות שברחבי ביילרוס. עם קבלת הידיעות על הרצח, דאגו חברי תנועות הנוער
ליידע את חברי התנועות בגטאות השונים על המתרחש,[9]
ולעתים שימשו כאמצעי יחיד לביסוס השמועות ולהבנת המציאות.
בליל האחד בינואר 1942 הוקרא בכינוס תנועות הנוער בגטו
וילנה
כרוז שחיבר
אבא קובנר, מראשי תנועת "השומר הצעיר". בכרוז, שהיה מבוסס על אינטואיציה וראייה יוצאת דופן
של המציאות המתהווה, נאמר כי "כל היוצא משערי הגטו אחת דרכו לפונאר, [..] המרצח משמיד אותנו בשיטתיות, ידו של
התליין תשיג כל אחד" ולכן הכרוז קרא להתנגד: "אנו לא נלך! לא נובל כצאן לטבח. יהודים התנגדו בנשק!". כרוז זה,
ששיקף דעה ותפיסה שהתגבשו בקרב חברי תנועות הנוער בוילנה ובמקומות נוספים, נפוץ בגטאות רבים על-ידי הקשריות.
הקשר האחרון בין ורשה לוילנה היה מעט לפני
"הגירוש
הגדול" [10] מגטו ורשה ביולי 1942
(על-ידי קשרית פולנייה). היו קשריות שהמשיכו לפעול בין וילנה לביאליסטוק עוד כמה חודשים, בהן
חייקה גרוסמן.
מקרה יחיד במינו ויוצא
דופן התרחש בביאליסטוק לאחר חיסול הגטו. שש קשריות, שפעלו כל אחת לבדה בטרם חוסל הגטו בצד הארי, המשיכו
לפעול במשותף עד לשחרור. ביום חיסול הגטו, לאחר שחייקה גרוסמן
וחסיה
בילצקה צפו בתצפית מהצד הארי בהובלת היהודים, חיפשו שתיהן את ארבע הקשריות הנוספות בעיר, בהן
ברוניה
ויניצקה, ומאז פעלו יחדיו כקבוצה. הן יצרו
קשר עם הפרטיזנים שפעלו ביערות [11]
והשיגו עבורם מצפנים, תרופות ומזון, וכן ביצעו שליחויות עבורם. הן יצרו קשרים
עם המחתרת הפולנית ועם גרמנים אנטי-נאציים שסייעו להן רבות, כולל בהעברת תוכניות צבאיות של הכוחות הגרמנים.
ה. סיכום
הקשריות עשו את מעשיהן
משתי סיבות עיקריות: תנועות הנוער שלהן השתייכו, הנאמנוּת להן ולערכיהן, וראיית התנועה כתחליף לבית בהווה
וכמוצא לבית בעתיד, אם וכאשר יהיה. תנועות הנוער, שדגלו בשוויון בין המינים, אפשרו להן לבצע תפקיד משמעותי
ורב-חשיבות; חזותן ה"ארית-סלאבית" נתנה להן את הבסיס לבצע את משימתן. כל אלה הניעו אותן להשתמש בכוחות הנפשיים,
המילוליים והנשיים כדי לעשות את הבלתי אפשרי, תוך שימוש ביכולות המשחק שלהן, בהעמדת הפנים ובניצול כוחן הנשי.
במסגרת התנועה, ששימשה לא אחת כתחליף למשפחה שאבדה, מצאו עצמן הקשריות לא פעם ממלאות תפקיד אימהי כלפי החניכים.
א. פרוץ המלחמה
מתוך ישיבת מרכז "דרור" בשטח הכיבוש במזרח, אוקטובר 1939:
"בישיבת 'המרכז' נמסר על גורל התנועה באזור הכיבוש הגרמני. ידיעות ממוראות המצור:
ורשה הרוסה וחרבה. 150 חברים הגיעו לוורשה מלודז' ומתגוררים בדירת 'הקבוצה'. בימי המצור היו סגורים במרתפים ללא אוכל וללא מים
ומאור. בין התקפה להתקפה – עטו על השלל, להשיג בשר סוסים, דלי מים ומשהו למזון. בנין 'מרכז החלוץ' ברחוב גנשה
(GENSHA) עלה באש. רימון תותח פגע בבנין 'הקבוצה'. אחד החברים נהרג,
סמוך על ידו נפצעה חברה אחרת פצע אנוש. בעודה שותתת בדמה עמלה חברה שלישית להגיש עזרה ראשונה לפצועים.
דומיה מעיקה, יגון קודר עוטף את כל המסובים.
צפה ההצעה שמישהו מחברי
המרכז יחזור לוורשה. מה? לתופת ההיא? הן לא יתכן הדבר? מוטב לעבור ל'סדר היום'. שתיקה עיקשת. פרומקה [פלוטניצקה]
קמה ומציעה את עצמה לשליחות זו. רגע של מועקה אכזרית. הניתן להכריע כאן? פרומקה מודיעה כי לא יזיזוה מהחלטתה.
לפנות ערב יצאה להפרד ממשפחתה. כמה פשטות היתה בהליכתה זו.
– פרומקה, חברה, אחות, גיבורה אלמונית - העוד נתראה באחד
הימים? [12]
|
דיון:
- כבר בשלב זה של המלחמה נראה כי היו לחברי תנועות הנוער
יכולות ומאפיינים שהעניקו להם יתרון מסוים ביחס לשאר האוכלוסייה היהודית. מהם?
- מהי הדילמה שעלתה בפני חברי
תנועת דרור בעקבות השמועות שהגיעו מהשטחים שנכבשו על-ידי הגרמנים? מהי התגובה יוצאת הדופן?
- בהחלטתה התנדבה פרומקה
לשוב אל חניכי התנועה בורשה. מה היו, לדעתכם, המניעים שבגינם יצאה פרומקה לדרך המסוכנת?
ב. תפקיד הקשריות בגטאות
ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, מייסד ומנהל הארכיון המחתרתי בגטו ורשה "עונג שבת":
"19 במאי 1942
[...]
הנערות הגיבורות חייקה, פרומקה והאחרות הן נושא הראוי לעטו של סופר גדול. נערות אמיצות וגיבורות
הנוסעות הלוך ושוב לערים ועיירות בפולין. מצוידות בתעודות אריות כפולניות או אוקראיניות. אחת מהן עונדת
אפילו צלב שאינה נפרדת ממנו, וחשה בגטו בחסרונו. מדי יום ביומו הן נתונות לסכנות הגדולות ביותר. הן סומכות
על מראה פניהן הארי ועל המטפחות העוטפות ראשיהן. הן מקבלות על עצמן את השליחויות הקשות ביותר וממלאות אותן
מבלי להניד עפעף וללא צל של היסוס. יש צורך לנסוע לווילנה, לביאליסטוק, ללבוב, ללובלין, לצ'נסטוחוב, לראדום
ועוד ולהבריח לשם 'סחורות טריפה', כגון פרסומים מחתרתיים, תיעוד, כסף – את הכל הן תעשינה כדבר טבעי ומובן.
צריך להציל חברים מווילנה, מלובלין או מערים אחרות – מקבלות הן על עצמן את השליחות. שום מניעות ומכשולים אינן
עומדים בפניהן. כדי לנסוע אל מחוץ לגנרל גוברנמן, צריך להתוודע אל הממונים הגרמנים על הרכבת, כי לשם רשאים לנסוע
רק בעלי רשיונות מעבר מיוחדים והן עושות אז את הדבר בפשטות, כאילו היה זה מקצוען ומגיעות למקומות שאליהן לא הגיע
אף נציג של מוסד יהודי כלשהו – כגון ווהלין, ליטא. הן הראשונות שהביאו את בשורת הטרגדיה של ווילנה. והראשונות
שהביאו דברי עידוד וסיוע לשארית הפליטה בווילנה. כמה פעמים ראו את המוות עין בעין? כמה פעמים נעצרו, כמה פעמים
נערכו אצלן חיפושים? אבל המזל שיחק להן. שליחי מצווה אינם ניזוקים. באיזה פשטות וענווה הן מדווחות על נסיעותיהן
ברכבות שמהן חוטפים נוצרים, גברים ונשים, לעבודה בגרמניה. האשה היהודיה רשמה דף מפואר בהיסטוריה של מלחמה זו.
החייקות והפרומות יתפסו בהיסטוריה זו מקום ראשון. הנערות הללו אינן יודעות מנוחה מהי. אך זה עתה באו מצ'נסטחוב,
אליה הובילו 'סחורה טריפה', וכבר תוך שעות ספורות יש לנסוע שוב, והן עושות זאת ללא היסוס וללא רגע של
מנוחה". [13]
יצחק צוקרמן, ממנהיגי תנועות הנוער והמרי:
"הבחורות מילאו בתקופה הזאת תפקיד שאין ערוך לו והקרבתן היתה ללא גבול. אין ספק שבלעדיהן לא היה אפשר לקיים את
התנועה ברחבי הכיבוש הגרמני". [14]
|
דיון:
- מה היה, לדעתכם, משמעות תפקיד הקשריות בתקופת הגטאות? מדוע היה כה יוצא דופן בחשיבותו?
ג. מתנועות נוער לתנועת מרי
הקשרית חווקה
פולמן מגטו ורשה:
"במה עסקנו? בקשר בין המרכז
והסניפים, בהעברת עיתונים, בחיפוש דרכים לעלייה, בהעברת תעודות, בהגשת עזרה לחברים במחנות עבודה, בהעברת
חברים ממקום למקום (לסמינרים לפרטיזנקה וכו'), בארגון חוות חקלאיות, בהעברת נשק, בקשר עם המחתרת הפולנית,
בחיפוש מגורים מחוץ לגטו, בהחבאת חברים בצד הארי ועוד ועוד. המקשרות שלנו אשר תחילה עבדו מטעם 'דרור'
עברו אחר-כך, עם הפיכת 'דרור' לארגון לוחם, לפעולה מטעם 'הארגון היהודי הלוחם' וכמעט כולן נפלו על
משמרתן".[15]
|
דיון:
- מה ניתן ללמוד מדברי הקשרית חווקה פולמן? איזה תהליך היא מתארת?
- מהו הערך המוסף של תפקיד הקשריות בתקופה זו?
גוסטה
דרנגר, לוחמת וקשרית מגטו קרקוב, כתבה ב"יומנה של יוסטינה":
"עתה חופשיים היו, נותקו קשריהם האחרונים עם חיי משפחה רגילים... קשה היה לו, לאדם שהצטרף באורח זה למחרת, לאחר
שכל הרגשות כבר מתו בקרבו" [16]
צסיה פרימר ופולה ואשבסקה, קשריות מגטו קרקוב:
"גולֲה
מירֶה והרש באומינגר הם שהנהיגו אותנו... כמו גיבורים אמיתיים ויתרו על כל הקשרים האישיים...
והחלו לארגן את הנוער היהודי... גולה הקסימה את כולנו.... הרגשנו כי עם אנשים כאלה כדאי להלחם
ולמות" [17]
|
דיון:
- על פי דבריה של גוסטה דרנגר, מה היה התנאי שאפשר לאנשי תנועות הנוער להפוך ללוחמים?
- מהי ההבנה שאליה הגיעו חברי תנועות הנוער בטרם בחרו בדרך הלחימה?
- כיצד מתארות צסיה פרימר ופולה אשבסקה את המנהיגה גולה מירה, אחת מראשי המחתרת בגטו קרקוב?
ד. סוף דבר
גוסטה דרנגר, לוחמת וקשרית מגטו קרקוב, כותבת ב"יומנה של יוסטינה":
"ההיסטוריה
לא תסלח לנו על העוון הזה... היכן הסיבה הגדולה שבגללה עלינו להמנע מן התגובה היחידה הראויה לאדם שיש לו כבוד
עצמי? ההיסטוריה תנדה אותנו לנצח. אם נשאר לנו איזה מוצא, אין זה אלא להציל את עצמנו בפני משפטו של
העתיד..." [18]
גולה מירה, קשרית ולוחמת מגטו קרקוב:
"אדע, ממילים לוהטות חזקים יותר הרובים,
מטורי שירים נוקבים עדיפים טורי הגדודים.
אדע, כי קצב הזעם פחות בסבלו אומר
מצלילי תופי מלחמה, מפקודה, חזקה יותר.
והדגל האדום שבקרב – כסופה מעל מתנופף
יקר הוא, אהוב הוא יותר מזה שמושר בלב.
אך מה לעשות במלים, שכמו לקרב נדחקות,
מוטב שתפרוצנה בשיר – אם הן את ליבי מסעירות.
כמו זרועות החובקות רובה – שיהיו לי כל שירי,
שיפרצו בסבלי קדימה – לקרב, לקרב,
אחרי!!!" [19]
|
דיון:
- הקשרית והלוחמת גוסטה דרנגר
נלחמה למען "שלוש שורות בהיסטוריה" - כדי להציל את הכבוד העצמי של העם היהודי. מהי נקודת המוצא שלה?
- לעומת גוסטה דרנגר, מה מבקשת גולה מירה במאבקה בגרמנים? היעזר במידע על קורות חייה של גולה.
[1] זיוה שלו, חייקה, הוצאת מורשת, עמ' 71
[2] במחצית חודש יוני 1940 חזרה וילנה להיות תחת שלטון סובייטי.
[3] יצחק ארד, "תנועות הנוער הציוניות בוילנה במאבק ובפעולות הצלה",
תנועות הנוער ציוניות, משואה, עמ' 202
[4] כדי לשקם את התנועות שסבלו ממשבר בסוף שנות ה-30.
[5] נעמי שימשי, "לונקה וטמה – קשריות מובילות בתנועת דרור בפולין הכבושה",
בתוך: אסתר הרצוג, נשים ומשפחה בשואה, עמ' 129 – 155.
[6] השטחים המסופחים לגרמניה -
ורטגאו, השטחים שתחת השלטון הסובייטי, והגנרל-גוברנמן.
[7] למרות הקושי הגדל, התנועות השונות הצליחו לקיים
סמינרים גם באביב 1942. השתתפו בהם עשרות חברים והם נמשכו שבועות.
[8] על היהודים נאסר לצאת מהגטו, והגברים חששו להיתפס משום היותם נימולים.
[9] בייחוד לאחר כרוז ה-1 בינואר של התנועות בוילנה.
[10] בחודשים יולי עד אוגוסט בשנת 1942 נערך
"הגירוש הגדול" מגטו ורשה, ובו נשלחו כ- 300,000 מיהודי הגטו לטרבלינקה.
[11] בהן מארילה רוז'יצקה, קומוניסטית יהודייה שהצטרפה לקבוצת הקשריות.
היא הגיעה לביאליסטוק מהעיר לודז' והקימה בה את ה"ועד האנטי פשיסטי". ראה: שרה
בנדר, "צעירות יהודיות בביאליסטוק בברית לוחמה עם גרמנים אנטי-נאצים", ילקוט מורשת ס"א, עמ' 75-81
[12] מתוך: בימי השואה, הוצאת ההסתדרות הכללית והקיבוץ המאוחד, עין חרוד,
1940, בתוך: אביהו רונן, "שלוש שורות בהיסטוריה" תנועות הנוער היהודיות בפולין בתקופת השואה,
תכנית לימודים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוצאת משואה, עמ' 29
[13] עמנואל רינגלבלום, יומן ורשימות מתקופת
המלחמה, ישראל גוטמן, יוסף קרמיש, ישראל שחם (עורכים), עמ' 364-365
[14] נעמי שימשי, שם, עמ' 139
[15] חווקה פולמן, "במצפון טהור", מבפנים
י"ב, 1947, עמ' 450, בתוך: שמשי, עמ' 148
[16] גוסטה דוידזון דרנגר, יומנה של יוסטינה, עמ' 80
[17] פליציה קראי, "בנשים בגטו קרקוב", ילקוט מורשת, גיליון
ע"א, עמ' 122
[18] גוסטה דוידזון דרנגר, שם, עמ' 39
[19] גולה מירה, תרגום: פליציה קראי. מתוך: W trzecia rocznice zaglady
getta w Krakówie, Kraków 1946, pp.65 , בתוך: פליציה קראי, שם, עמ' 122
▲ראש העמוד
|
גירסה להדפסה