|
חזרה לדף הבית - חינוך
|
מקומה של השואה במשפטי
נירנברג
2. המקום שיש לייחד לשואה בכתב האישום
בחודשים שקדמו לפתיחת המשפט ותוך גיבוש
כתב האישום נפגש נציג של הקונגרס היהודי העולמי ושל ארגונים יהודיים נוספים עם
רוברט ג'קסון, מי שהתעתד להיות
התובע האמריקני הראשי במשפטי נירנברג, ואמר לו:
|
"בקשתנו
לתת מקום מיוחד לעניינם של היהודים אינה נובעת כלל וכלל ממניעים של נקמה...
אבדותינו הנוראות אינן ניתנות לפיצוי. מה שמעסיק אותנו הוא גילוי הפשעים נגד העם
היהודי לפני בית המשפט הגבוה שידון בפשעי הציר (הפשיסטי), כדי שהעולם יידע שפשעים
אלה לא נותרו ללא עונש. הדבר ישמש כהרתעה נגד החזרה על פשעים אלה בעתיד."
(שלמה
אהרונסון, "ישראל קסטנר, OSS,
ו'תיאוריית ראש החץ' בנירנברג", בתוך: דניאל גוטווין ומנחם מאוטנר [עורכים],
משפט והיסטוריה, מרכז זלמן שז"ר, ירושלים תשנ"ט, עמ' 315-314) |
מה מטרתו של המשפט לפי דברים אלו?
כיצד נציג הקונגרס היהודי העולמי מנמק את בקשתו
לתת במשפט מקום ייחודי לשואה?
הנימוק
הוא אופיים של הפשעים שנעשו ביהודים בשואה - מכיוון שהפשעים ייחודיים במידת
אכזריותם, יש לעסוק בהם עיסוק נפרד, וזאת כאמור כדי למנוע הישנות פשעים כאלו.
ג'קסון
השיב:
|
"...הכוונה
היא למשפט צבאי אחד, שיעסוק בכל הקשר הנאצי נגד העולם, ובו צריך שיהיה מקום לטענה
היהודית ..."
(שם, עמ'
316) |
לבקשתו
של נציג הקונגרס היהודי שניצולי השואה ייצגו במשפט את קרבנות השואה ואת ניצולי
השואה גם יחד ענה ג'קסון:
|
"קבוצות אחרות
עשויות לתבוע מעמד כזה, והדבר יסבך את העניינים."
(שם,
עמ' 317) |
מדוע
לא קיבל ג'קסון את עמדתו של הקונגרס היהודי?
ג'קסון
לא קיבל את עמדתו של הקונגרס היהודי הן בשל עמדתו השונה באשר למטרת המשפט (מטרתו של
ג'קסון הייתה להרשיע בפשעים כלליים של תכנון המלחמה וניהולה ולא בפשעים מסוימים) הן
בשל החשש שקבוצות אחרות באוכלוסייה יתבעו לייחד סעיפים נפרדים לפשעים שנעשו בהן -
הדבר יסבך ויסרבל את המשפט.
עיינו בתקציר ההיסטורי על מקומה של השואה במשפט ובעדות המובאת אחריו:
השמדת היהודים לא
הוגדרה במשפט נירנברג פשע פלילי נפרד. היא נידונה במשפט בעיקר בסעיף "פשעים נגד
האנושות", אך עניינים יהודיים הועלו גם בסעיפי האישום האחרים.
מבחינה משפטית,
פגיעה באזרחיה של מדינה כלשהי נחשבת ל"ענייניה הפנימיים" של המדינה, ומדינות זרות
אינן רשאיות לדון בפשעים שנעשו באזרחי מדינה אחרת. מכיוון שקרבנותיהם היהודים של
הנאצים לא היו אזרחיהן של בעלות הברית בעת המלחמה, לא יכלו בעלות הברית להעמיד את
הנאצים לדין על רצח היהודים.
מבחינה עקרונית,
בבסיס ההחלטה שלא לדון דיון נפרד במדיניותם של הנאצים כלפי היהודים עמדה התפיסה
שפשעים אלו היו עבור הנאצים חלק מתכנית רחבה יותר שכוונה גם נגד עמים אחרים, ולא
מטרה בפני עצמה שמקורה באידאולוגיה אנטי-יהודית.
להחלטה שלא לדון בהשמדת היהודים בסעיף נפרד היו גם מניעים פוליטיים: במאבק שניטש
במלחמה הקרה בין מדינות המזרח לבין מדינות המערב, היה למערב עניין להציג את המשטר
הנאצי כמשטר רשע שאיים על המערב כולו. עיסוק נפרד בפגיעה ביהודים בזמן המלחמה היה
מצריך התייחסות גם לבעיית האנטישמיות - בעיה זו הייתה קיימת גם במדינות המערב,
ולכן היה הדבר מקשה על הצגת המלחמה כמאבק בין "כוחות הטוב"' לבין "כוחות הרשע".
עם זאת חשיבות מקומן
של רדיפות היהודים בתביעה האמריקנית במשפט הובהרה כבר בנאום הפתיחה, בקטע שייחד
התובע הראשי רוברט ג'קסון לנושא זה. ג'קסון דיבר בנאומו על ייחודיותם של "הפשעים
נגד היהודים" מבחינת מידת אכזריותם והיקפם והציג את ההחלטה הנחושה להשמיד את
היהודים כנושא היחיד שאיחד סביבו את המנהיגות הנאצית כולה וזכה בתמיכה גורפת של
הגורמים השונים בה. |
ארנסט
מיכל הוא ניצול אושוויץ. שבעה חודשים לאחר שברח מצעדת מוות היה לכתב המסקר את משפטי
נירנברג עבור סוכנות ידיעות גרמנית. מיכל היה ניצול השואה היחיד שסיקר את המשפטים.
וכך אמר על המשפטים:
"פעמים רבות, באותן
שעות קשות במחנה, דבקה בי האמונה שיבוא יום בו האחראים על פשעי המשטר הזה יעמדו
לדין. זה נתן לי את הכוח להמשיך ולהתקיים. היום הגיע היום הזה."
(ארנסט
מיכל, כתב סוכנות הידיעות DANA
ולשעבר אסיר מספר 104955, נירנברג, 9 בינואר 1946) |
על פי התקציר שקראתם, האם
לדעתכם עמד המשפט בציפיותיו של ארנסט מיכל?
לדף הבא
▲ראש העמוד |
|
