משפט נירנברג יועד לעשיית דין בדרג הבכיר של המנהיגות הנאצית. בנאום הפתיחה למשפט
אמר התובע הראשי רוברט ג'קסון: "ברצוננו להבהיר שאין בכוונתנו להאשים את העם הגרמני
כולו". החלטה זו, הסביר ג'קסון בהמשך, נבעה מכך שרוב העם הגרמני לא היה מזוהה עם
מעשיהם של הנאצים, ואף התנגד להם.
עשרים וארבעה הנאשמים במשפט, גרמנים ואוסטרים, הוגדרו אנשים שהיו פעילים "כמנהיגים,
מארגנים, מסיתים או מסייעים" בביצוע הפשעים שהוגדרו במשפט. בפועל הובאו לדין עשרים
ושניים נאשמים בלבד - אחד הנאשמים (רוברט ליי) התאבד, ונאשם אחר (גוסטב קרופ) חלה.
מרטין בורמן נשפט שלא בפניו אחרי שנמלט מפני בעלות הברית והסתתר בזהות בדויה.
בנאשמים היו הרמן גרינג - המפקד העליון של חיל האוויר והמופקד על תכנית ארבע השנים
(תכנית ההתחמשות לקראת המלחמה), השני בחשיבותו בהייררכיה הנאצית אחרי היטלר; ארנסט
קלטנברונר – ראש "המשרד הראשי לביטחון הרייך" וראש משטרת הביטחון והאס-דה,
ובתוקף תפקידו המפקח על מחנות הריכוז; ואלברט שפר, שר החימוש
והייצור הצבאי וידידו הקרוב של היטלר.
לאחר הבאתם לדין של ראשי
ההנהגה הנאצית נערכו בנירנברג מ-25 באוקטובר 1946 עד 13 באפריל 1949עוד אחד עשר משפטים
של בעלי תפקידים בדרגים נמוכים יותר במפלגה הנאצית. ב-177 הנאשמים שהועמדו לדין
במשפטים אלו היו רופאים נאצים, מפקדים של
יחידות האיינזצגרופן
*,
ראשי התעשייה וראשי הממסד המשפטי הגרמני.
יש לציין כי שיקולי ההעמדה לדין בסדרת המשפטים שבאה בעקבות
המשפט הראשון בנירנברג לא נבעו מהכרעות עקרוניות משפטיות ומוסריות בלבד אלא הושפעו
מאוד מגורמים מעשיים-פוליטיים הקשורים לסדר העולמי החדש לאחר המלחמה.
המלחמה הקרה, ראשיתה בסוף מלחמת העולם השנייה, והיא הניעה את
הגוש המערבי בראשות ארצות הברית לחתור לשיקומה של גרמניה כדי לצרפה למאזן הכוחות
מול הגוש המזרחי בראשות ברית המועצות. שיקומה של גרמניה נעשה במחיר צמצום ניכר של
מדיניות הדה-נאציפיקציה (טיהור החברה, התרבות, הכלכלה והפוליטיקה מעמדות ההשפעה של
אנשי המשטר הנאצי) שהייתה אחת המטרות העיקריות של המעצמות המנצחות ושעליה הסכימו
לאחר המלחמה.
בעקבות כך אנשים שפעלו במהלך המלחמה בשירות המפלגה הנאצית לא
הועמדו לדין לאחר המלחמה או קיבלו חנינה זמן קצר לאחריה, ואף שולבו מחדש במנגנוני
הממשל שהוקם בגרמניה לאחר המלחמה. דוגמה: גוסטב קרופ היה אמור להישפט במשפט
נירנברג הראשון
ושוחרר מחמת מחלתו. כעבור שנתיים הוא נידון בבית דין
צבאי אמריקני למאסר של שתים עשרה שנה ולהחרמת כל רכושו בגין סעיפי אישום חמורים
מאוד, אך לאחר ארבע שנים קיבל חנינה, רכושו הוחזר לו, ובהמשך הוא אף הוחזר לתפקיד
מנהל מפעלי התעשייה שבראשם עמד בזמן המלחמה.
|
