"העולם אחרי אושוויץ" - מסעו של ניצול בדרכו חזרה לחיים
מערך שיעור
 

להדפסת המערך לחצו כאן.

מיועד לחטיבה עליונה

רציונל:

כשישים שנה חלפו מסיום השואה ומלחמת העולם השנייה. על פי רוב, נדחקת שאלת התמודדותם של ניצולי השואה עם חייהם לאחר סיום המלחמה, לטובת עיסוק בשנות המלחמה עצמה. אנו מאמינים שלימוד שלם של השואה לא יכול להתמקד רק בשנים שבהן התרחשה. במסגרת ההתמקדות בדמות האדם היהודי לפני השואה, במהלכה ואחריה, יש לסיפורם של ניצולי השואה מקום חיוני ומיוחד.

מטרה:

לעורר את התלמידים לחשיבה על סוגיות חברתיות וערכיות החורגות גם מתחום העיסוק ההיסטורי בשואה.

מהלך השיעור:

א. פתיחה : התמודדות ניצולי השואה עם חייהם לאחר סיום המלחמה כסוגייה ייחודית וחשובה.
ב. משימת חקר : העמקה במקורות מגוונים המספרים סיפור אישי וכללי כאחד של ניצולי השואה במהלך המלחמה ולאחריה.
ג. סיכום : על משמעות התמודדותם של ניצולי השואה לאחר סיום המלחמה עם כאב השחרור והחזרה לחיים.
ד. הצעות להמשך פעילות כיתתית.

למורה - נקודות למחשבה לפני קיום הפעילות:

1. בפעילות זו אנו מתמקדים בפרק השחרור. מה חשיבות העיסוק דווקא בפרק השחרור? האנשים ששרדו את השואה, נמצאו בסיומה במצב קשה, הן מבחינה פיסית הן מבחינה נפשית (על פי ההערכה מתו כ-20,000 אסירים יהודים בגרמניה בשבועות הראשונים שלאחר השחרור). הם איבדו את כל מה שהיה מוכר להם בעבר: משפחה, בית, תרבות, חברים. העולם אליו יצאו עם סיום המלחמה היה עולם של בדידות, עולם של מאבק על החיים, על הזהות, על בנִיה מחדש של האמון בבני אדם ויצירה של ערך חדש לחיים. העיסוק בנושא זה מעלה שאלות חינוכיות ואנושיות בעלות חשיבות ראשונה במעלה.
   מהי משמעות המסע שעברו ניצולי השואה בדרכם חזרה לחיים עבורנו?

2. לימוד השואה מאתגר תלמידים, אנשי חינוך ומחקר מתחומים ומדיסיפלינות שונות. שוב ושוב במשך שנים רבות אנו מנסים ללמוד ולהבין מה היה "שם". אנטק צוקרמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה, דיבר בעדות משנות ה-90 על "תהום פסיכולוגית" הפעורה בין ניצולי השואה לבין מי שלא היה שם. הוא הטיח בפני בני הארץ כי לעולם לא יוכלו להבין את ניצולי השואה עד הסוף. חשוב שנזכור נקודה זו בדיון החינוכי שאנו מנהלים עם תלמידינו: ישנם תחומים, שגם אם נעמיק ונחקור בהם עוד ועוד, לא נוכל להבינם. אנו מסכימים שאנו מוגבלים ביכולת להבין את הדברים כפי שהבין אותם אנטק צוקרמן למשל, אבל כאנשי חינוך, אנו חשים מחויבות לנסות ולהתמודד עם הנושא בכלים שלנו - כלים שמקורם בדיסציפלינות מגוונות (ספרות, סוציולוגיה, תיאולוגיה ועוד). בדרך זו אנו - שלא היינו "שם" - מנסים ללַמד על ה"שם" בכדי שלא יישכח. למחויבות ולרצון לזכור מתווסף הניסיון להבין, וההבנה היא זו היוצרת אמפתיה.

3. היום, במרחק זמן של עשרות שנים מסיום המלחמה, אנו עדים לכך  שמרבית ניצולי השואה עברו תהליך של שיקום אישי, והשתלבו בכל תחומי החברה הישראלית. רוב ניצולי השואה הקימו משפחות, רכשו מקצוע והשכלה, ומספר משמעותי מהם אף הגיעו לעמדות מפתח בחברה הישראלית. אולם אם היינו חוזרים במסע בזמן אל יום השחרור, ומנסים לשער מה יעלה בגורל שארית הפליטה, ייתכן מאוד שהתסריט שהיינו מציירים היה שונה. כפי שאבא קובנר אומר: "לא היה מופלא מדעתי, אילו אותו ציבור היה הופך לחבר שודדים וגנבים ורוצחים, ואז אולי הם היו גם הכי הומאניים והכי צודקים שיכולים להיות בעולם".
   הכוח שהם גילו אינו מובן מאליו, ולכן אסור לנו לקבלו ככזה. אנו מאמינים שכדי להבין לעומק את ייחודו ומופלאותו של תהליך שיקום זה, אסור לנו לדלג על השלבים הראשונים שעברו ניצולי השואה לאחר השחרור. אם נבין את נקודת הפתיחה הקשה ממנה יצא הניצול לאחר המלחמה, את האבדן והייאוש אתם התמודד, השיקום יהפוך למשמעותי אף יותר.

4. הדיון בשארית הפליטה עוסק בשני תהליכים המלווים ברגשות: ריקנות המלווה ביאוש ואבדן גדול מחד וכוחות לשיקום מופלא מאידך. חשוב מאוד להבהיר את היחס בין שני תהליכים אלו. אין ביניהם הפרדה דיכוטומית. לנו כצופים מבחוץ קל הרבה יותר לראות את השיקום, והוא אכן קיים, והוא אכן מופלא. אולם יחד אתו הכאב והתחושות הקשות ממשיכים ללוות את ניצולי השואה. אלה גם אלה שוכנים בד בבד באותם אנשים. העולם החדש שבנו, אמנם ממלא חללים ריקים בנשמתם של הניצולים, אולם הוא לא בא במקום העולם הקודם שאבד להם וממשיך להיות נוכח. היטיב לבטא זאת דב פרייברג, ניצול מחנה ההשמדה סוביבור:
   "בן אדם לא מסוגל כל הזמן לבכות. חוץ מזה שנגמר לו הבכי, יום בהיר אחד הוא מפסיק לבכות, ולא יכול כל הזמן להיות בדיכאון, אם הוא חי. זאת אומרת, יש מצבים במחנה השמדה, מטרים ספורים מתאי הגזים, אנשים יושבים ומספרים בדיחות וצוחקים. אז אין מה לדבר שאחרי המלחמה אני, ההפך, ניסיתי, אפשר להגיד, הרבה לבלות. מה זאת אומרת לבלות? זאת אומרת הרבה לשתות, לאכול. אז ברור שמה שקורה במקרה זה שלפעמים תוך כדי שאתה צוחק ומשתולל, עובר לך כחוט השערה, מהר מאד איזושהי תמונה קטנה. כמו מה? אתה רואה תמונה מסוביבור. זה מספיק. אתה רואה נשים ערומות הולכות לתאי הגזים... [הפסקה ארוכה], שמוציא אותך משיווי משקל. אבל אם תשאל חברים שלי, ידוע שאני בחור שמח, אני שמח ואני יודע לשַמֵח. אבל אולי ההפך, אולי הרצון לצחוק ולשמוח זו מין הגנה נגד הדיכאון. אני חושב שלא הייתי יכול לחיות בלי זה. אם לא הייתי היום יכול לצחוק – לא הייתי מסוגל לחיות".   

הערה מתודית
המערך מציע בסיס לעבודה. אנו מפרטים נקודות מרכזיות ושאלות מהותיות שחשוב להעלות לדיון בכיתה. כל מורה, בהתאם להיכרותו עם הכיתה, ימצא את דרכו המתודית דרך ניתוח העדויות ודיאלוג עם הכיתה, כדי להגיע לנקודות המרכזיות של הדיון.

להרחבה בנושא שארית הפליטה: - לתקליטור של לחזור ולחיות, לחצו כאן.
                                               - לערכה של לחזור ולחיות, לחצו כאן.

מידע ומקורות נוספים על ניצולי השואה תוכלו למצוא במאגר המידע אודות השואה.

לטקס בנושא "כאב השחרור והחזרה לחיים", לחצו כאן.
לכתבה מהעיתון המקוון באותו נושא, לחצו כאן.

מהלך השיעור

עם סיום המלחמה בשנת 1945 התברר גודל האובדן: כשליש מבני העם היהודי - שישה מיליון – נספו*. באירופה נמצאו כ-200,000 יהודים ניצולי מחנות, מתוכם כ-50,000 ניצולים בגרמניה ובמטהאוזן שבאוסטריה. אל הגרעין הראשוני הצטרפו מאוחר יותר יהודים נוספים:

א. יהודים שניצלו על אדמת מזרח אירופה המשוחררת – פרטיזנים, לוחמי גטאות וילדים מוסתרים.
ב. הרפטריאנטים – פליטים יהודים מפולין, שעברו את תקופת המלחמה על אדמת ברית המועצות.
ג. פליטים יהודים מארצות נוספות – צ'כוסלובקיה, הונגריה ורומניה – שהצטרפו למחנות העקורים בעיקר ב-1947.

בפעילות שלפניכם, נתמקד בשאלה מה עלה בגורלם של היהודים ששרדו -  ניצולי השואה -  לאחר סיום המלחמה.

• מדוע לדעתכם יש חשיבות לעיסוק בנושא זה, למרות שהוא מתמקד בתקופה שלאחר השואה?
• עם מה לדעתך נאלצו ניצולי השואה להתמודד לאחר השחרור?

למורה: כדאי לכוון את התלמידים להשיב על השאלות באמצעות ידע כללי שיש זה מכבר ברשותם: היכרותם עם עדויות של ניצולי שואה, סיפורים ששמעו מקרובי משפחה, סרטים שראו ביום השואה, ספרים וכיוצא באלה. 

*דוגמא לגודל האובדן בכמה מהמדינות: בפולין טרם השואה היו 3,325,000 יהודים ונרצחו 3,000,000. בבריה"מ טרם השואה היו 3,020,000 יהודים ונרצחו 995,000. בהונגריה טרם השואה היו 825,000 יהודים ונרצחו 565,000. בהולנד טרם השואה היו 140,000 יהודים ונרצחו 102,150. ביוון טרם השואה היו 77,000 יהודים ונרצחו 58,885.

ב. משימת חקר

לחלק זה של הפעילות שני פרקים מרכזיים:
פרק ראשון: "דע מהיכן באת" – תחנות חיים לפני ובתקופת השואה
פרק שני: "ובזאת לא הסתיים הסיפור" – תחנות חיים בתקופה שלאחר השואה.
התחנות השונות ישלבו עבורנו את המציאות ההיסטורית עם סיפורם האישי של ניצולי השואה.

      1) "דע מהיכן באת"

הכיתה תחולק לקבוצות קטנות. כל קבוצה תקבל:

• ביוגרפיה קצרה של ניצול שואה
• קטע עדות של ניצול שואה על רגעי השחרור
• שאלון לרישום ניצולי השואה (להורדת השאלון - לחצו כאן . כיצד עובדים עם השאלון לרישום ניצולי השואה: דוגמא למילוי השאלון).

עזרים: פלקט, דבק, טושים.

*המקורות לפעילות זו מצויים בהמשך מערך השיעור.

קראו תחילה את קטע הביוגרפיה שלפניכם ונסו למלא בעזרתו את הפרטים בשאלון לרישום ניצולי השואה. אם יש לכם גישה לאינטרנט, בררו פרטים נוספים על המידע המוזכר בשאלון (מקום מגורים לפני המלחמה, גטאות, מחנות, ארגוני מחתרת וכדומה) באמצעות מאגר המידע "אודות השואה" באתר יד ושם.
לסיום חלק זה של הפעילות, קראו את קטע העדות של ניצול השואה. קטעי העדות מביאים בפנינו את רגעי השחרור, כפי שנתפסו על ידי הניצולים, ופותחים בפנינו צוהר לתחושותיהם ולהחלטות שנדרשו לעשות.
את קטע הביוגרפיה, קטע העדות והשאלון שמילאתם, הדביקו על הפלקט.

שימו לב: לעיתים קרובות, לא תוכלו למלא את השאלון לרישום ניצולי שואה במלואו. על-מנת "למלא את החללים" בחייו של הניצול, אנו ממליצים לקרוא את הספר המצורף לקטע העדות ולהיעזר במידע רלוונטי המופיע באתר האינטרנט של יד ושם.

למורה:
השאלון לרישום ניצולי השואה: "תחנות חיים" במסעם של ניצולי השואה
בפעילות זו נתמקד במסע שעברו ניצולי השואה: החל בחייהם לפני המלחמה, דרך חייהם בתקופת השואה וכלה בנסיבות השחרור והחיים שלאחר המלחמה. לשם כך נעשה שימוש בשאלון לרישום ניצולי השואה. השאלון מופץ על ידי יד ושם החל משנת 1998. כ-20,000 שאלונים מלאים כאלה מצויים בידינו כיום. בשאלון ממלא ניצול השואה (או אדם אחר שהכיר אותו, במידה והניצול נפטר זה מכבר) מידע על תחנות שונות בחייו, ביניהן, מקום הלידה; שמות הוריו; מקום המגורים של המשפחה לפני המלחמה; גטאות, מחנות, מקומות מסתור או מקומות אחרים בהם שהה בתקופת המלחמה ונסיבות שחרורו.

השאלון מאפשר לנו לעקוב אחר "תחנות החיים" במסעם של ניצולי השואה. היכרותנו עם עברם הקשה של הניצולים, עם תחנות שונות שנאלצו לעבור במהלך שנות המלחמה – מראה לנו שעתידם של הניצולים וחייהם לאחר סיום המלחמה לא היו רק בבחינת "אינרציה" ושכלל אין לראות בהם מובן מאליו. מלבד זאת, "תחנות החיים" מקפלות בתוכן משמעות שפורצת את גבולות השואה: משמעות לחיינו אנו. אין ספק שתחנות החיים בתקופת המלחמה סדקו את נפשם של הניצולים, ושלתחנות שעתידים הניצולים לעבור לאחר המלחמה חילחלו ללא הרף הזיכרונות, אך עצם העובדה שאנו מוצאים עשייה וניסיונות אמיצים של יצירה ושל בנייה מחדש -  יש בה עוצמה ותקווה עבורנו. על רקע ההיכרות עם העבר, אנו למדים הרבה פעמים איזו משמעות יש לחיים בהווה.

   2) "ובזאת לא הסתיים הסיפור"

כל קבוצה תקבל:

• הרחבה היסטורית
• קטע עדות של ניצול שואה על התקופה שלאחר המלחמה

עזרים: פלקט, דבק, טושים.

*המקורות לפעילות זו מצויים בהמשך מערך השיעור.

במסגרת הפרק השני של הפעילות, תדון כל קבוצה בפרק אחר מימי השחרור. כל פרק כולל הרחבה היסטורית על תקופה מסויימת מיום השחרור ואילך, ועדות של ניצול שואה.
קראו את המקורות שלפניכם ודונו בשאלות המנחות. לסיום הדביקו את קטעי המקורות וכיתבו את תשובותיכם על גבי הפלקט.

למורה:
בפרק הראשון הכרנו כמה מהתחנות שעברו ניצולי השואה לפני ובתקופת המלחמה. בפרק השני של הפעילות נעבור לבחון אלו תחנות הם נדרשו לעבור עם סיום המלחמה. ניווכח שהמסע הארוך שהחלו הניצולים בתקופת המלחמה, לא הסתיים עם השחרור. הם נאלצו לחוות תחנות מפרכות נוספות. לאור ההיכרות עם תחנות אלו, נשאל כיצד הצליחו רבים מניצולי השואה למצוא משמעות חדשה לחייהם ואיזו משמעות יש לכך עבורנו.
להמשך המסע יש ערך רב עבורנו כחלק מהחברה הישראלית, כבני אדם:

• בחזרתם לחיים של הניצולים מתגלמים ערכים הומניים - כלל-אנושיים (הבחירות שעשו חלק מהניצולים למשל בשאלת הנקמה: המשמעות החדשה שייחסו לנקמה; הבחירה שלא לחיות חיים המונעים על ידי שנאה, התמרמרות ועוד) עוצמה ותקווה.

• "דע מהיכן באת ולאן אתה הולך" – אי אפשר להבין את ההווה ללא ידיעת העבר. כדי להבין את המשמעות של החזרה לחיים, עלינו להכיר את עומק התהום והאפֵלה מהם שבו הניצולים. התהליך של החזרה לחיים מלווה ללא הרף בזיכרונות כואבים. הניצולים מספרים על הרצון לחזור לחיים נורמליים, בעוד הם מוצאים עצמם נשאבים בחזרה ל"חור שחור", לאושוויץ (כמשל). לכן, התוודעות למנגנון של בנייה מחדש פירושה גם התוודעות לזיכרונות קשים מהעולם הישן שממשיכים ללוות את החיים בהווה.
  היכרות עם המשך המסע שלאחר המלחמה מעוררת תחושות של הערכה נוכח כוחם האדיר של החיים (אם כי חשוב לזכור ולציין שבעבור חלק מהניצולים, הטראומה של השואה גברה על היכולת ליצור חיים חדשים. תחושות האבדן, הייאוש והריקנות לא הותירו מקום לדבר) ולהחלטתם המודעת של הניצולים להמשיך בחיים על אף ולמרות הכל. הרבה מהיכולות של הניצולים, שאנו כחברה מכילים בתוכנו, מצויים דווקא בתחנות שבהמשך המסע, לאחר סיום המלחמה.

• העובדה שהניצולים חיים בתוכנו עשויה לתעתע: אנו מאזינים לעדויותיהם ונדמה שאנו מכירים אותם ואת מכלול החוויות שעברו בתקופת המלחמה. למעשה, לניצולים יש זמן מוגבל בלבד במהלך מסירת העדות, והם כמובן אינם יכולים לספר על כל התחנות שעברו בתקופת המלחמה. לכן בד"כ הם בוחרים לספר על החוויות הקשות והטראומטיות ביותר ולהותיר חוויות רבות אחרות מאחור. העבודה עם השאלון לרישום ניצולי שואה מוכיחה כמה מעט אנו יודעים על התחנות הרבות שנאלצו הניצולים לעבור, ומעודדת אותנו לערוך היכרות מעמיקה יותר עם הסיפורים האישיים של הניצולים. 

• לעיתים קרובות אנו משתמשים בביטוי "מִשוֹאָה לתְקוּמָה" בצורה פשטנית. בפעילות זו אנו מנסים להתוודע לשלבים הקשים והמתישים שנאלצו הניצולים לעבור, ומבקשים להכיר את התחנות השונות במסע האישי לעבר ה"תקומה". 

בחלקה האחרון של הפעילות, יתכנסו התלמידים לדיון במליאה. 
המורה יאסוף את הפלקטים שיצרה כל קבוצה, ויציגם על גבי קיר או לוח, בהתאם לסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות (תחילה הפלקטים המציגים את התחנות של תקופת המלחמה, ובהמשך אלו המציגים את התחנות שלאחר השחרור). הפלקטים מאפשרים להבחין הן באבני דרך משמעותיות קולקטיביות, הן בתחנות אישיות של ניצולי השואה. באופן זה יוכלו הקבוצות השונות לקבל מבט רחב יותר על התהליך הכולל שעברו ניצולי השואה במהלך המלחמה ולאחריה. ראיית התחנות ברצף עשויה לחדד את ההבנה לכך שזהו מסע ארוך ומורכב, שיש הסבורים שלא הסתיים עד ימינו אנו.
נציג מכל קבוצה יציג בקצרה בפני הכיתה את התובנות שעלו בעקבות הדיון בקבוצתו.
לסיכום הפעילות יחולקו לתלמידים שאלונים לרישום ניצולי שואה. הם יתבקשו לסייע במילוי השאלונים בקרב בני משפחתם ו/או בקרב הקהילה (בתי אבות וכו') ולשלוח אל היכל השמות שביד ושם.

ד. הצעות להמשך פעילות כיתתית

אנו רואים בפעילות חינוכית מתמשכת חשיבות רבה: היכרות הדרגתית עם הנושא מאפשרת למידה מעמיקה ועיבוד של החומר. בהתאם לכך אנו מעודדים קיום פרוייקטים חינוכיים בעקבות הפעילות בכיתה:

•  מפגש הורים-תלמידים (או תלמידים בלבד) עם ניצול שואה. במפגש יושם דגש על התקופה שלאחר המלחמה

• יצירת סרט וידאו קצר ובו ראיון עם ניצול שואה בדגש על התקופה שלאחר המלחמה

• צפייה משותפת בקלטת הוידאו "לחזור ולחיות" המספרת את סיפורם של הניצולים עמם נפגשו התלמידים במהלך הפעילות בכיתה. הסרט מורכב, רגיש ונוגע בנושאים רבים. בכדי למקד את תשומת לב הצופים, מומלץ להציג טרם הצפייה שאלות ולדון עליהן עם סיום הסרט. להלן הצעה למספר שאלות:

1.  הראיון עם הניצולים נערך בבתיהם, כשהם יושבים בכורסאות. ברקע נראים פרחים באגרטל, קערת פירות, תמונות של ילדים ונכדים. מדוע, לדעתכם, בחר הבמאי לצלם את הראיון בבתיהם של הניצולים? איזה מסר מנסה הבמאי להעביר על ידי הניגוד שנוצר בין דבריו של המרואיין לבין התמונה המוקרנת על המסך? (על המסך נראה בעת ובעונה אחת את העבר, ההווה והעתיד. הניגוד בין מה שרואים לבין מה ששומעים מחדד את המסר).
2. כל אחד מהמרואיינים משתף אותנו, הצופים, בלבטים ובמחשבות שעברו עליו עם בוא השחרור. מה היתה תגובתם הראשונה של כל אחד מהם ברגע השחרור? אלו דילמות מעלה הסרט? (לחיות נגד הערכים שעליהם התחנכו – לרמות, לגנוב, לא להתחשב; רגשות אשם מול יצר החיים; לנסות לשוב לבתיהם, להגר לארץ אחרת או לעלות לא"י).
3. כל המרואיינים בחרו לעלות לא"י. מה קרה להם בארץ? ממה הם התאכזבו, ומדוע? (אביבה אונגר: "פרקתי את המזוודה... רציתי לספר... אך לא רצו לשמוע"; מרים עקביא: "היתה התנשאות של צעירים בגילי...").
4. כיצד מסתיים הסרט? מדוע לדעתכם בחר הבמאי לסיים כך את הסרט? איזה אפקט יש לשלושת הרבדים בהם משתמש הבמאי בסצינה האחרונה? (הצופה מתבונן ביוסף צ'רני ואשתו, הצופים בסרט תיעודי על השואה המתאר פרק טרגי ונורא בחייהם).

"דע מהיכן באת" - מקורות לפעילות ב1 (ביוגרפיה ועדות):

צילה ליברמן
צילה נולדה בשנת 1932 בעיר קֵילְצֶה שבפולין, והתגוררה עם משפחתה ברח' סַנְקֵבִיץ בעיר. לפני המלחמה הספיקה צילה ללמוד בבית ספר ממלכתי-יהודי לבנות. ב-4 בספטמבר 1939, בהיותה בת שבע, כבשו הגרמנים את העיר. אביה הצליח להימלט לבריה"מ, אך שב לאחר מספר שבועות לפולין. בראשית אפריל 1941 הוקם בקילצה גטו, וצילה ומשפחתה אולצו לעבור להתגורר בו. אחיה טַדֶק, המבוגר ממנה בכמה שנים, חלה בגטו. על-מנת להצילו, נשלחה צילה, לבושה בבגדי כפרִיָה פולניה, אל העיר אל מכרים של המשפחה שיסייעו במזון. 

המשפחה שרדה כמה מהאקציות שהתחוללו בגטו. לאחר אחת האקציות הפכו כמה רחובות בגטו למתחם שנקרא 'מחנה עבודה'. אביה ואחיה של צילה קיבלו תעודות של עובדים חיוניים בגטו, בעוד צילה ויתר הילדים היו משוחררים מעבודה בשלב זה. ב- 1943 התחוללה אקציה נוספת במהלכה הפרידו הגרמנים את הילדים ממשפחותיהם. במטרה לשוות לה חזות מבוגרת יותר, מרחה האם אודם על פניה של צילה, והכניסה סמרטוטים לנעליה בכדי להגביהה וכן נאמר לה לשקר בנוגע לגילה, ולומר שהיא בת 15. באורח נס הצליחה צילה להימלט מגורלם של שאר הילדים שהובלו אל המוות.

בהיותה בת אחת-עשרה, ביקשו הוריה של צילה לנסות להסדיר למענה תעודה של נוצרייה ולשלוח אותה ליער, על-מנת להצילה. אביה נתן למכָּר נוצרי את כל מה שהיה ברשות המשפחה, ובתמורה היה אמור המכר לקבל את צילה בתחנת הרכבת ולהעבירה בכרכרה לידידים פרטיזנים שביער הסמוך. לאחר שקיבלו את ההחלטה ניסו ההורים לשכנע את צילה להיענות לתכנית. הם הסבירו לה שאם יגרשו את המשפחה למחנה ריכוז, אין לצילה – כמו לילדים אחרים – כמעט סיכוי להישאר בחיים, ומלבד זאת ישנה שמועה שהרוסים קרובים לגבולות פולין ושהשחרור קרוב, לכן עליה להסכים לצאת ליער ולכשתסתיים המלחמה – תתאחד שוב כל המשפחה. צילה פחדה מאד אך לבסוף הסכימה לתכנית. ביום המיועד היה עליה להסתתר בתוך קרון קטן, בין גִזְרֵי עץ, והבחור שהוביל את הקרון לתחנת הרכבת, היה אמור לעבור קרוב לכרכרה הרתומה שחיכתה לה. אלא שהבחור שהוביל את הקרון החליט לקפוץ בעצמו לכרכרה שחיכתה ליד פסי הרכבת – במקומה. צילה נותרה לעת עתה עם המשפחה.
ביולי 1944 גורשו צילה ומשפחתה בקרון רכבת למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. לאחר שהופרדו הנשים והגברים, הועברו צילה ואמה לבלוקים. צילה עבדה בעבודת הפרך שבמחנה יחד עם אמה. על אף גילה הצעיר, הצליחה צילה, יחד עם אמה, לעבור בשלום את הסלקציות. באחת מהסלקציות אף נשלחה על ידי יוזף מנגלה לתאי הגזים, אך הצליחה להימלט ולהתאחד עם אמה.

מאושוויץ-בירקנאו הועברו צילה ואמה למחנה רַוֵונְסְבְרִיק וממנו למחנה מַלְכוֹב. לקראת סוף המלחמה, הצליח פולקה בֶרְנַדוֹט, יו"ר הצלב האדום השבדי, להביא לידי שחרורן של 10,000 נשים ממדינות שונות שהיו כלואות ברוונסבריק, ביניהן כ-2,000 נשים יהודיות. בין נשים אלו היו גם צילה ואמה, שיצאו לחופשי במשאיות הצלב האדום. הן הועברו לעיר קֶלְן, ומשם לאחר מסע ארוך הגיעו לדובֶרְסְדוֹרְף. בהמשך הועברו לבית הבראה בשם הֶלְסִין. במהלך שהותן במקום הגיעה אליהן הידיעה הקשה על אחיה של צילה – טדק - שנספה סמוך ליום השחרור. האב יצחק נמצא חי והמתין לבני משפחתו בעיר קילצה.
צילה ומשפחתה עלו לישראל.
להיכרות מעמיקה יותר עם סיפורה של צילה, כדאי לעיין בספרה: צלינקה – ילדה ששרדה את אושוויץ, יד ושם, 2002.

עדות מרגעי השחרור:
צילה ליברמן: "במצב כזה הייתי כשראיתי פעם ראשונה את הצלב האדום שהגיע לשערי המחנה. אנשים אמרו צלב אדום, אולי זאת הישועה, שיראו שיש פה איזו ילדה, שיש פה ילדים. העמידו אותי ליד חוטי התיל ראשונה, שיראו, שיראו שיש כאן ילדים.
ואח"כ לקחו אותנו לשולחנות כאלה, זה היה בחוץ, לשולחנות ערוכים כאלה עם לחם, ריח של לחם, אני יודעת שהיה ריח משגע [...] אנשים התחילו לחטוף. אני לא זוכרת, אני חושבת שגם אני חטפתי בהתחלה. התחלנו להחביא, ואנשים הביאו שוב פעם ואמרו: אתן לא צריכות לחטוף, הם ממש בכו, אתן לא צריכות לחטוף, אתן תקבלנה כמה שאתן רוצות, רק שֵבְנָה, תאכלנה. ואנחנו התיישבנו לאכול...".
מקור: לחזור ולחיות שארית הפליטה: משחרור עד שיקום (קלטת וידאו), בית התפוצות, בית לוחמי הגיטאות, יד ושם, 1995. 

שאלה מנחה:

·         מסיפורה של צילה עולה שבתקופת השואה היא לא חוותה למעשה ילדות של ממש. בעדותה היא מספרת על המפגש הראשון שלה עם אוכל, שלא במסגרת הכפויה של המחנות, ועל האינסטינקט הבסיסי של חטיפת הלחם. מה עמד לדעתך בפני ניצולי השואה (בעיקר ילדים) בדרך לחזרה לחיים? אלו דברים היה עליהם ללמד מחדש?  

דב פרייברג
דב נולד בשנת 1927 בעיר וַרְשָה שבפולין למשפחת תעשיין, להורים משה ורבקה (לבית הורביץ) פרייברג. בשנת 1935 עברה המשפחה לעיר לוֹדְז'. במשפחת פרייברג היו ארבעה ילדים: דבורה, מוטל, דב ויענקל'ה.
עם פרוץ המלחמה ב-1939 ניסו האב משה והאח מוטל להימלט מזרחה. האב נהרג בידי הגרמנים כבר בימי המלחמה הראשונים. מהאח הגיעה ידיעה שהוא נמצא במחנה שבויים. בהמשך השתחרר והצליח לחזור למשפחה.

בעקבות גזירות אנטי-יהודיות והודעה על הקמת הגטו בלודז' (ב-8 בפברואר 1940 ניתנה הודעה פומבית על הכוונה להקים גטו, וב-30 באפריל באותה השנה נסגר הגטו ונדחסו בו 164,000 מיהודי העיר), החליטה אם המשפחה לעזוב עם ילדיה לורשה. המשפחה עקרה לרח' פַשְבִיג בעיר ורשה – רחוב שבהמשך נכלל בתחומי הגטו שהוקם בורשה (בנובמבר 1940). האם התאמצה לקיים את ארבעת ילדיה והצליחה להבריח שניים מהם אל מחוץ לגטו ורשה: דב הוברח לעיירה טוֹרוֹבִין, הנמצאת בקרבת עיר המחוז קְרַסְנִיסְטַב. משם גורש דב, במאי 1942 למחנה ההשמדה סוֹבִּיבוֹר. הוא היה אז בן 15. במחנה הצליח לשרוד במשך 17 חודשים. בסתיו 1943, השתתף במרד האסירים, והצליח להימלט מהמחנה אל היערות, שם שרד עד סתיו 1944, עת שחררו את האזור חיילים סובייטים.

דב שרד יחידי מכל משפחתו. הוא עלה לישראל על סיפון אוניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז" (אקסודוס). האנייה נתפסה על ידי הבריטים ואנשיה הוחזרו לגרמניה, שם הושמו במחנה המעצר פפנדורף. לאחר מאבק שקיבל תהודה עולמית הפליג דב באנייה "ארגנטינה" והגיע לחופי הארץ ב-10 בינואר 1948 לקיבוץ משמרות. דב הצטרף לארגון "ההגנה" ובהמשך לצה"ל. 
להיכרות מעמיקה יותר עם סיפורו של דב, כדאי לעיין בספרו: שריד מסוביבור, הוצאה עצמית – דב פרייברג, 1988.

עדות מרגעי השחרור:
דב פרייברג: "היינו צריכים לקפוץ משמחה או משהו כזה, אבל היינו נבוכים נדמה לי משהו, ולא ידענו מה לעשות עם עצמנו. זאת אומרת נפלנו אחד על השני, התנשקנו, כן, אבל לא, ידענו שאנחנו חייבים לשמוח ושמחנו וקפצנו, אבל זו לא הייתה שמחה, היה איזה מין סימן שאלה, מה?".
מקור: לחזור ולחיות שארית הפליטה: משחרור עד שיקום (קלטת וידאו), בית התפוצות, בית לוחמי הגיטאות, יד ושם, 1995. 

שאלות מנחות :

• מהן התחנות שעבר דב במהלך השואה ולאחריה?
• מסיפור חייו של דב עולה מספרן הרב של תחנות שנאלץ לעבור במהלך השואה, ולא זאת בלבד, אלא שגם לאחר השחרור לא הסתיימו התלאות וניסיונו לעלות לארץ ישראל הסתיים במחנה מעצר. איזו משמעות יש לדעתך לתחנות במסעם של ניצולי השואה על ניסיונם לחזור ולחיות לאחר השחרור?

מרים עקביא
מרים נולדה בעיר קְרַקוֹב שבפולין בשנת 1927 בשם מטילדה וַינְפֶלְד. אביה התחנך בבית דתי ולמד בישיבה. הוא היה איש עסקים מצליח וברשותו מפעל לחומרי בנייה מעץ. אמה של מרים היתה ציונית. מרים זוכרת שבבית היתה קופסה של "הקרן הקיימת" ושהמשפחה תרמה לארגונים יהודיים בקרקוב. בבית דיברו בעיקר בשפה הפולנית, אך האם שלטה גם בגרמנית וביידיש והאב ביידיש.
מרים היתה הצעירה מבין שלושה ילדים. אחותה רֶלָה כונתה לוּשָה, והאח ישעיהו כונה אִיז'וֹ. כינויה של מרים היה מַנְיוּשָה. המשפחה התגוררה באזור הפולני בקרקוב, בדירה מרווחת ומודרנית. עמם בדירה התגוררה גם הדודה – אחותו של האב. למרים זיכרונות ילדות יפים על נסיעות לחופשות קיץ בכפר.

מרים למדה בבי"ס פולני. אחיה הגדולים הספיקו עוד להתחנך בגימנסיה העברית שבעיר. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, סולקה מרים מבית הספר הפולני.  עם פרוץ המלחמה היתה מרים בת 12 ואחיה בני 15 ו-16. בשנת 1941 אולצה המשפחה להיכנס לגטו שהוקם בעיר. באוקטובר 1942 הצליחה המשפחה לצאת עם ניירות מזוייפים לעיר לְבוֹב, שם שהתה זמן קצר. אך לכשנתפס אחיה – שבה לגטו. במרץ 1943 גורשו למחנה פלשוב, שם שהתה מרים עם אמה ואחותה במשך כשנה וחצי. הן שהו במחנה עד אוקטובר 1944, אז גורשו למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. בהמשך הוצאו לצעדת המוות עד שהגיעו למחנה בֶּרְגֶן-בֶּלְזֶן, שם נספתה האם. מרים שוחררה בברגן-בלזן באפריל 1945. היא הועברה לשבדיה ושם שהתה זמן ממושך בבתי חולים. את בעלה לעתיד, חנן, פגשה במִיקַלְבִּי (מוסד בחסות "החלוץ" השבדי ו"עליית הנוער"). במרס 1946 הנהלת מיקלבי העניקה למרים וחנן סרטיפיקטים ראשונים לעלייה לארץ ישראל. ביחד עם כמה צעירים נוספים הם עלו ארצה ונשלחו לקיבוץ דגניה ב'. בהמשך הקימו מרים וחנן את קיבוץ נחשולים. במשך השנים השלימה מרים את לימודיה כאחות, עבדה בבתי חולים ובמרפאות והוציאה לאור מספר ספרים פרי עטה. לאחר שנות ציפייה רבות נולדו למרים וחנן שתי בנות וכיום הם סבים לנכדים.

להיכרות מעמיקה יותר כדאי לעיין בספריה של מרים. מרים כתבה מספר ספרים ובהם: נעורים בשלכת, הוצאת תמוז, 1975.

עדות מרגעי השחרור:
מרים עקביא: "אני הייתי בערפול חושים לגמרי, במצב של עילפון. כנראה היה לי חום גבוה מהענין של הגרון, ובמצב כזה אני זוכרת במעורפל פתאום מחיאות כפיים. אני פקחתי חצי עין וראיתי אנשים עם מסכות גז: זה היו בריטים שהגיעו לאותו מקום עם מסכות גז, ומי שהיה לו כוח הריע להם. והמחשבה הראשונה שככה חלפה את המוח שלי היתה שחבל, שאיחרו, שאיחרו, שבלאו הכי כבר לא ניתן להציל. כל העולם אבוד, הרוס. כל העולם שראוי להיקרא עולם- הלך. ואני גם אומרת ללכת, לא היה חבל על זה שאני הרגשתי את עצמי כמועמדת גם למות, אבל היה חבל, היתה איזו תחושה שחבל, חבל שאיחרו, לא בגללי, בשביל העולם".
מקור: לחזור ולחיות שארית הפליטה: משחרור עד שיקום (קלטת וידאו), בית התפוצות, בית לוחמי הגיטאות, יד ושם, 1995.

שאלה מנחה :

• מרים איבדה את משפחתה בשואה, אבל כשהיא מדברת על משמעות השואה, היא מדגישה דווקא את המשמעות עבור העולם. מהו לדעתך אותו הפסד לעולם, עליו מדברת מרים?

יצחק (אנטק) צוקרמן
אַנְטֶק נולד בשנת 1915 בוִילְנָה למשפחה מסורתית. לאחר שסיים גימנסיה עברית בוילנה הצטרף ל'החלוץ' ולתנועת הנוער הציונית 'החלוץ הצעיר'. ב-1936 נקרא לוורשה כחבר מרכז 'החלוץ', וב-1938, עם ייסוד תנועת הנוער המאוחדת 'דרור החלוץ' מוּנה לאחד משני המזכירים הכלליים שלה. הוא עבר בריכוזי יהודים בערים ובעיירות, בייחוד במזרח פולין, ועסק בארגון ובהדרכה של סניפים וקבוצות נוער.
בפרוץ המלחמה בספטמבר 1939 עזב יחד עם חברי התנועה את וורשה ופנה לשטחי המזרח שנתפסו בידי ברית-המועצות. שם עסק בארגון מסגרת תנועתית במחתרת. באפריל 1940 עבר לשטח הכיבוש הגרמני. הוא הפך לאחד המנהיגים הבולטים של המחתרת בוורשה ובפולין כולה וביקר באורח לא חוקי בגטאות.

אנטק היה מיוזמי המגעים בראשית 1942 בין הפלגים השונים של המחתרת היהודית בורשה במטרה לייסד תנועת התנגדות צבאית מלוכדת, אך היא לא יצאה לפועל. עם תחילת הגירוש הגדול מוורשה, ב-22 ביולי 1942, התכנסה קבוצה של פעילי ציבור בגטו, ואנטק תבע מהם בשם תנועות 'החלוץ' לצאת לרחובות ולהתנגד בכוח ללכידת היהודים. הצעתו נדחתה. ב-28 ביולי השתתף אנטק בפגישה מצומצמת של ראשי שלוש תנועות חלוציות – ה'שומר הצעיר', 'דרור' ו'עקיבא' – ובה הוחלט על הקמת 'הארגון היהודי הלוחם' (אי"ל), ואנטק מונה לחבר המטה שלו. בדצמבר 1942 יצא אנטק בשליחות אי"ל לקרקוב לדון עם אנשי תנועת ההתנגדות שם על דרכי פעולה, ובליל 22 בדצמבר, אחרי מבצע צבאי של הארגון בקרקוב, נפצע ברגלו ורק בקושי הצליח לשוב לוורשה. ב-18 בינואר 1943, כשהתחיל השלב השני של הגירוש מהגטו, עמד אנטק בראש קבוצה קרבית שהתבצרה בבית בגטו ופתחה באש על הגרמנים שניסו ללכדה. כן היה שותף להכנות לקראת המרד שהתקיים באפריל. סמוך לפרוץ המרד יצא אנטק לצד הפולני של ורשה על-מנת לשמש כאיש קשר עם ארגוני לחימה במחתרת הפולנית. בימי המרד ניסה אנטק להעביר נשק ללוחמים, ובימי הקרב האחרונים עסקו הוא וחברים אחרים של הארגון בשיגור משלחת הצלה והיא חדרה דרך תעלות הביוב לגטו הבוער.

צִבְיָה לוּבֵּטְקִין, מהדמויות הבולטות במחתרת בפולין וממקימי 'הארגון היהודי הלוחם', היתה שותפה למאבק של אנטק. היא נטלה חלק בפעולת ההתנגדות הראשונה של אי"ל בינואר 1943 וכן במרד גטו ורשה באפריל. בימים האחרונים של המרד שהתה בבונקר מֽפקדת הארגון וב-10 במאי עברה עם קבוצת ניצולים דרך תעלות הביוב ל"צד הארי" של העיר. עד סוף המלחמה היתה צביה במחתרת ובמחבוא בורשה הפולנית, והיתה חברה בפלוגות אי"ל במרד ורשה הפולני באוגוסט-אוקטובר 1944. לימים נישאו צביה ואנטק.

אחרי המרד היה אנטק פעיל עם אחדים מהניצולים ב'ועד היהודי הלאומי',  שסייע ליהודים מסתתרים, קיים קשרים עם יהודים באחדים ממחנות העבודה הנותרים בפולין הכבושה ועם יחידות פרטיזנים יהודיות מעטות ביערות שבמרכז פולין. הוא ואישים יהודים אחרים שהסתתרו בין הפולנים חתמו על קריאות לעזרה ודיווחים על מצב שרידי יהודי פולין, שהגיעו בשנתיים האחרונות של המלחמה באמצעות המחתרת הפולנית ללונדון ולגורמים יהודיים מוסמכים. בימי מרד ורשה הפולני, באוגוסט 1944, פיקד אנטק על קבוצת לוחמים יהודים משרידי המחתרת וה'ארגון היהודי הלוחם'.
בינואר 1945 שוחררו אנטק וצביה בידי הצבא הסובייטי, ומיד נרתמו לעבודה בקרב 'שארית הפליטה' של יהודי פולין ובהמשך ביציאתם מפולין (תנועת "הַבְּרִיחָה").

בתחילת 1947 עלה אנטק לארץ-ישראל. הוא היה ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות ומחבריו, ומיוזמי בית לוחמי הגטאות. בעדותו במשפט אייכמן ב-1961 קרא אנטק את המכתב האחרון שקיבל ממרדכי אנילביץ מפקד המרד, ב-23 באפריל 1943, בעיצומם של הקרבות.
אנטק נפטר ב-1981.
להיכרות מעמיקה יותר עם סיפורו של אנטק, כדאי לעיין בספרו: שבע השנים ההן, הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגיטאות.

עדות מרגעי השחרור:
אנטק צוקרמן : "באחד הימים בינואר 1945, אחרי שהקשבנו ימים אחדים למוסיקה של תותחים בגרודז'יסק ליד וארשה, בעצם היום הוגד לנו: טנקים של הצבא האדום בשוק העיירה. נדמה לי, שמעולם לא היה האבל גדול יותר משביום שמחה זה... היום הזה, ה-17 בינואר, היה היום העצוב ביותר בחיי. רציתי לבכות, לא משמחה אלא מיגון. איני אומר שבכיתי, אלא שרציתי לבכות – זו הפעם הראשונה. הטנקיסטים המתנשקים, הפרחים המועפים לעברם, שמחת ההמונים, הרגשת החופש והפדות ואנו – אני עם צביה והכלב – עומדים בין ההמון בודדים, מיותמים, אחרונים, ויודעים היטב שאין עוד עם יהודי. איזו שמחה יכלה להיות? הייתי שבור לגמרי! כל השנים הקשות והמרות החזקת את עצמך, ועכשיו... השתלטה עלינו חולשה. עכשיו – מותר היה לי להיות חלש. פתאום –דכדוך של חשבון נפש: מה? מי? בסופו של דבר יש גבול למלחמה על החיים. חיינו כל הזמן בהרגשת שליחות מסויימת, אבל עתה? זה נגמר! לשם מה? לשם מה? צביה לא ראתה אותי בוכה אף לא פעם אחת, כי מעולם לא בכיתי; לא ראו אותי, אף לא פעם אחת בדכדוך נפש; מוכרח הייתי לחיות חזק את החיים, אולם ב-17 בינואר הכל... לא פשוט להיות אחרון המוהיקנים...".
מקור: יצחק (אנטק צוקרמן), יציאת פולין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בית לוחמי הגיטאות, 1988, בתוך: לחזור ולחיות. שארית הפליטה: משחרור עד שיקום, בית התפוצות, בית לוחמי הגיטאות, יד ושם, 1995, עמ' 13-16.

שאלות מנחות :

• מַהם הדברים מֵהם אנו למדים שהקשר והסיוע ליהודים בתקופת המלחמה היו מהמשימות אליהן חש אנטק מחויב בכל נפשו ומאודו.
• בעדותו מבטא אנטק את הצעקה על כך שאין עוד עם יהודי. איזו משמעות יש לדעתך לתחושה של אדם שנותר לבד בעולם ממשפחתו ומעַמו גם יחד?

"ובזאת לא הסתיים הסיפור" - למקורות לפעילות ב2 (הרחבה היסטורית ועדויות):

1. יום השחרור- מה נותר מהעם היהודי?

הרחבה היסטורית:
לאחר שש שנות מלחמה, נערכו ברחבי אירופה חגיגות לרגל הניצחון על הנאצים. בעבור העם היהודי, איחר הניצחון לבוא: קהילות מסויימות, בעיקר במזרח אירופה, הושמדו לחלוטין ולא נותר אף יהודי אחד לפליטה. יום הניצחון היה עבור הניצולים יום של גאולה, אך גם ראשית ההכרה בגודל האסון ותחילתו של מאמץ כמעט על-אנושי, לאסוף שברי חיים ולהתחיל מחדש.

בכל רחבי אירופה, להוציא ברית המועצות, נמצאו בתום המלחמה כ-1,500,000 יהודים, רובם בארצות מרכז אירופה ומזרחה – רומניה, בולגריה, הונגריה, ובארצות מערב אירופה – צרפת, איטליה וארצות השפלה - בלגיה, הולנד ולוקסמבורג. בגרמניה עצמה נמצאו ביום השחרור כ-50,000 יהודים, בעיקר אסירים ממחנות ריכוז והשמדה. בפולין נמצאו עם השחרור כ-70,000 יהודים (ערב המלחמה היו בפולין כ-3,200,000 יהודים), חלקם ניצולי מחנות, אחרים ששהו במחבוא בימי המלחמה או שמצאו מפלט ב"צד הארי" באמצעות ניירות מזוייפים, שרידי לוחמי הגיטאות ופרטיזנים ויהודים שנמלטו ליערות. אחד אחד החלו לצאת מהמסתור ומהיער, לתדהמתם ולמורת רוחם של חלק משכניהם הפולנים והאוקראינים, אשר הספיקו לרשת את בתיהם ורכושם. באותו זמן החלו לחזור לפולין משוחררי המחנות, בחיפוש אחר בית, משפחה, ידידים. המפגש עם אימת השואה – עם חורבות הגטו היהודי בוורשה, עם השכונות היהודיות בערים ובעיירות שנתרוקנו מיהודים – היה חוויה מחרידה. ארץ מולדת ליהודים מזה אלף שנה, הפכה להם לבית עלמין. לתחושת אימת האסון נצטרפה איבת האוכלוסיה המקומית. אכן, יום השחרור לא הביא לשרידי יהדות פולין את הרווחה שציפו לה. אך כוחם של החיים היה גדול מכל, ואט אט החלו להיווצר גרעיני חיים יהודיים, מהוססים, ארעיים, במתיחות מתמדת.
מקור: לחזור ולחיות. שארית הפליטה: משחרור עד שיקום, בית התפוצות, בית לוחמי הגיטאות, יד ושם, 1995, עמ' 35-36.  

עדות:
אנטק צוקרמן: "באחד הימים בינואר 1945, אחרי שהקשבנו ימים אחדים למוסיקה של תותחים בגרודז'יסק ליד וארשה, בעצם היום הוגד לנו: טנקים של הצבא האדום בשוק העיירה. נדמה לי, שמעולם לא היה האבל גדול יותר משביום שמחה זה... היום הזה, ה-17 בינואר, היה היום העצוב ביותר בחיי. רציתי לבכות, לא משמחה אלא מיגון. איני אומר שבכיתי, אלא שרציתי לבכות – זו הפעם הראשונה. הטנקיסטים המתנשקים, הפרחים המועפים לעברם, שמחת ההמונים, הרגשת החופש והפדות ואנו – אני עם צביה והכלב – עומדים בין ההמון בודדים, מיותמים, אחרונים, ויודעים היטב שאין עוד עם יהודי. איזו שמחה יכלה להיות? הייתי שבור לגמרי! כל השנים הקשות והמרות החזקת את עצמך, ועכשיו... השתלטה עלינו חולשה. עכשיו – מותר היה לי להיות חלש. פתאום – דכדוך של חשבון נפש: מה? מי? בסופו של דבר יש גבול למלחמה על החיים. חיינו כל הזמן בהרגשת שליחות מסויימת, אבל עתה? זה נגמר! לשם מה? לשם מה? צביה לא ראתה אותי בוכה אף לא פעם אחת, כי מעולם לא בכיתי; לא ראו אותי, אף לא פעם אחת בדכדוך נפש; מוכרח הייתי לחיות חזק את החיים, אולם ב-17 בינואר הכל... לא פשוט להיות אחרון המוהיקנים..."
מקור: יצחק (אנטק) צוקרמן, יציאת פולין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בית לוחמי הגיטאות, 1988, בתוך: לחזור ולחיות. שארית הפליטה: משחרור עד שיקום, בית התפוצות, בית לוחמי הגיטאות, יד ושם, 1995, עמ' 13-16.

שאלות מנחות:

• אנטק צוקרמן מספר על  "שמחת ההמונים" לעומת התחושה שלו ושל צביה שהם "בודדים, מיותמים, אחרונים, ויודעים היטב שאין עוד עם יהודי". מה משמעות התהום המפרידה בין אותם המונים משוחררים, לבין ניצולי השואה? האם לדעתכם תיתכן אפשרות לגשר על תהום זו? כיצד?
• רבים מניצולי השואה מספרים שעם סיום המלחמה הם היו משוחררים אך לא חופשיים. "בסופו של דבר יש גבול למלחמה על החיים" אומר אנטק צוקרמן וממשיך ושואל "לשם מה" להמשיך? התייחסו לביטויים "כוחם של החיים", "שיקום" ו"תקומה" לאור דבריו של אנטק.

2. מציאת משמעות חדשה - שארית הפליטה וארץ-ישראל

הרחבה היסטורית:
שארית הפליטה נקלעה בין שני מאורעות כבירים בתולדות ישראל ושונים כל-כך זה מזה בתוכנם ובמהותם: השואה ותקומתה של מדינת ישראל. במושג "שארית הפליטה" אנו מתכוונים לניצולי שואה משוחררי המחנות, שסירבו לחזור לארצות מוצאם והתרכזו במחנות עקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה, וכן ליהודים רבים ששהו בזמן השואה בבריה"מ, אך לא רצו להישאר שם. כלומר, "שארית הפליטה" הם אלו שסירבו לשקם את חייהם בארצות החורבן ותבעו במפגיע לאפשר להם להגר לארצות אחרות, ובייחוד תבעו לעצמם את הזכות לעלות לארץ-ישראל. למען הגשמתה של שאיפה זו הם היו מוכנים להיערך למאבק ממושך, לשאת חיי נדודים, לשהות שנים במחנות עקורים ולהיות כלואים במחנות בקפריסין.
המגע הראשון בין שארית הפליטה לבין הישוב היה באמצעות חיילים ארצישראליים בצבא הבריטי. אלה הגיעו לאירופה לקראת סוף המלחמה ומיד החלו בפעולות סיוע ועזרה לניצולים. לעזרה המורלית היה תפקיד חשוב גם כן: מראהו של איש צבא עם סמל מגן דוד על כתפו ריגש והפעים. הוא עורר תחושות גאווה לאומית והזדהות. החיים במחנות העקורים התאפיינו במתח שבין תקווה לייאוש. התקווה הגדולה התמקדה סביב ארץ-ישראל.

האם היתה שארית הפליטה ציונית במהותה או שהניצולים בחרו לעלות לארץ-ישראל עקב נעילת שעריהם של יעדי הגירה אחרים ברחבי העולם? לרצון להתאחד עם קרובי משפחה בעולם, נוספה הכמיהה למולדת ולבית ולפתרון עתידם כעקורים וכיהודים. לא הרקע המשותף לבדו, אלא גם המטרה המשותפת, קיבצו אותם יחדיו לציבור אחד מלוכד. כיחידים – איבדו את יקיריהם, וכציבור – את אמונם באירופה. בהצטרפם לתנועת "הבריחה" ההמונית מאירופה ולעלייה הבלתי-ליגאלית לא"י, הם ביקשו לעצמם ארץ שבה יהיו רצויים, ולא רק נסבלים. רבים מקרב שארית הפליטה חשו שבארץ יוכלו לשוב ולזקוף את גבם ולבנות חיים חדשים ומלאים. לשם כך היו נכונים לבוא לארץ השרויה במצב של מלחמה, וללכת למחנה לקפריסין, ולהכשיר את עצמם לגיוס בעודם בדרך, ולעבור מן האניות למחנות צבאיים ולחזית המלחמה.
לשארית הפליטה תרומה מדינית וצבאית חשובה מאין כמוה במאבק על תקומתה של מדינת ישראל. על ההקרבה למען עתידה של המדינה אפשר ללמוד מהתגייסותם של רבים מאנשי שארית הפליטה לגח"ל- גרעין חוץ לארץ: בתקופת מלחמת העצמאות גויסו במסגרת גח"ל כ-27,000 נפש. 22,000 מביניהם היו מקרב שארית הפליטה. לצד גיוס עולים שהיו בארץ, גויסה שארית הפליטה ממחנות העקורים באירופה ומהמחנות בקפריסין. בסוף 1948 היה הגח"ל כשליש מכוחו של המערך הלוחם. רבים מהם נפלו בקרבות על ארץ-ישראל, ובהיותם שריד אחרון למשפחתם שנספתה בשואה, לא הותירו אחריהם זכר, לעיתים אפילו לא את שמם.
מקור: ישראל גוטמן, "שארית הפליטה - בעיות והבהרות", בתוך: ישראל גוטמן ועדינה דרכסלר (עורכים), שארית הפליטה 1944- 1948, יד ושם, תשנ"א, עמ' 461- 479.

עדויות:
שלמה כהן: "הודיעו לנו שאנחנו יכולים להירשם – או לחזור ליוון, או לנסוע לארץ ישראל או לארצות הברית. אני נרשמתי לשני מקומות: ליוון או לישראל, אבל הייתי מעוניין לחזור ליוון ולחכות מספר חודשים לראות אם מישהו ממשפחתי חי [...]"
מקור: יהודית קליימן ונינה שפרינגר-אהרוני, כאב השחרור, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 43.

שלום אילתי: "ובכל זאת, למה ארץ ישראל דווקא? [...] בסביבתי הקרובה השאלה מעולם לא התעוררה – היה מובן מאליו כי חותרים לארץ ישראל. צליל שקשוק הגלגלים היה חד-משמעי ונחרץ – אין עוד למי לחכות, אין לאן לחזור".
מקור: שלום אילתי, לחצות את הנהר, יד ושם, ירושלים 1999, עמ' 297.

"כל הסיפונים תפוסים על ידי דרגשים, הבנויים בארבע קומות [...] המרווח בין קומה לקומה צר [...] כאלפיים איש על סיפוננו. שעות ארוכות עומדים בתור כדי לשטוף ידיים ופנים, להיכנס לבית השימוש [...] תינוקות צמאים למים. חם. שרב. האוויר דחוס, כבד, קשה לנשימה [...] אך למרות הכל יש רוח טובה ורצון טוב. נשמעות תלונות וטרוניות פה ושם, אך הן כאין וכאפס לעומת ההחלטה הנחושה להגיע לארץ ישראל [...]".
מקור: יצחק גנוז, כיסופים וסער, משרד הבטחון ההוצאה לאור, תשמ"ה, בתוך: לחזור ולחיות. שארית הפליטה: משחרור עד שיקום, בית התפוצות, בית לוחמי הגיטאות, יד ושם, 1995, עמ' 21.

"נכנסנו לנמל חיפה בשבע בבוקר. הרציפים המו מאדם. האמנם הטריחו כל אלה את עצמם בשעת בוקר כה מוקדמת כדי לראות אותנו – ראשוני הילדים הניצולים מהתופת הנאצי? ים של ידיים מניפות לעברנו מטפחות: האמנם כולם יהודים? דמעות חונקות את גרוני. הסתכלתי בחברי: מקצתם שרו, מקצתם בכו. אותו רגע נקראנו למרכז הסיפון לשיר את "התקווה". זו היתה "התקווה" אדירה, ופי נתמלא גאווה שמעולם לא הרגשתי כמוה. אני עצמי לא יכולתי לשיר כי חנקוני הדמעות. שוב אין אנו יתומים [...]".
מקור: אירית ר' קופר, שער העליה, עם עובד, 1990, בתוך: לחזור ולחיות. שארית הפליטה: משחרור עד שיקום, בית התפוצות, בית לוחמי הגיטאות, יד ושם, 1995, עמ' 24.

שאלות מנחות:

• "לראות אם מישהו עדיין חי", "אין עוד למי לחכות, אין לאן לחזור" אומרים שלמה כהן ושלום אילתי. איזו ציפייה ותקווה לדעתכם מקפלת בתוכה ארץ ישראל עבור הניצולים שלא נותר להם דבר מעברם?
• העדויות מתארות את הנחישות של ניצולי השואה ואת התחושה שלראשונה לאחר זמן רב נמצא מקום שהוא בית. מה המשמעות של עזיבת העולם שאבד לטובת ניסיון לחיים בעולם החדש? במה לדעתך כרוך הדבר? 

3. הניסיון לשיבה הביתה

הרחבה היסטורית:
עבור רבים הגיע השחרור מאוחר מדי. על גודל ועוצמת האסון למד העולם ולמדו הניצולים בשבועות ובחודשים הראשונים שלאחר השחרור. תחת שלטון הנאצים גויסו מעייני הנפש והגוף כולם למטרה אחת: ההישרדות המיידית. אדם מן היישוב יושב שבעה על בן משפחה אחד ומעבד את אבלו במשך חודשים. הניצולים איבדו את כל מי שהכירו מבלי שהיתה להם שהות להקדיש לכך כל מחשבה. רק לאחר השחרור ניתן היה להתחיל לתת את הדעת על גודל האסון.

קודם כל ניסו למצוא בני משפחה אחרים שניצלו. מי שהגיע למחנות לאחר שהות ארוכה בגטאות ידע בדרך כלל שאין את מי לחפש, וכי אין עולם שאליו ניתן לחזור. לעומת זאת, מי שנקרע מעולמו בבת אחת, בדרך כלל יהודי מערב אירופה והונגריה, היה נתון באי-וודאות גדולה, אולי בתקווה.

בכל מקום שהתרכזו בו ניצולים הוקמו תחנות לאיסוף, ריכוז והעברת מידע אודות ניצולים. רבים מאד גם פנו, מיד כשמצבם הגופני איפשר זאת, בחזרה לבתיהם. יהודי המערב יכלו לחזור הביתה, ורבים ניסו תחילה לשקם את חייהם במקומם הקודם. אפשר שגם יוצאי הונגריה קיוו לעשות כן. יוצאי פולין, אם שבו, עשו זאת מקצתם כדי לחפש שרידים, ולאו דווקא כדי לבנות שם שוב את חייהם. רבים מן השבים – אפילו בדנמרק – נתקלו בעוינות מצד האוכלוסיה המקומית. יורשיהם המזרח-אירופאים של היהודים, שכניהם משכבר, קידמו את פניהם באלימות, וכמה אלפי שבים נרצחו לאחר השחרור.

השיבה הביתה – או שמא "הביתה" – היתה ארוכה ומסובכת. באירופה ההרוסה חסרו אמצעי תחבורה סדירים והאלימות שלטה בחלק מהדרכים. משהגיעו הניצולים למחוז חפצם נאלצו להתמודד עם האמת. בדרך כלל לא חיכה להם איש. במקרים אחרים הסתובב עוד בן משפחה בין החרבות. גם במקרים יוצאי הדופן, כששבו בני זוג ומצאו זה את זו, או ילדים התאחדו עם הורה, היה במיעוט הניצולים כדי להדגיש את גודל האבידה, את סופיות האסון. בזמן שהאוכלוסיה המקומית ליקקה את הפצעים, ספרה את המתים וקיוותה לשוב ולבנות, ספרו היהודים לא את המתים אלא את הניצולים. 
מקור: יעקב לזוביק, בשביל הזיכרון, יד ושם, גיליון המוקדש לנושא: 50 שנה לשחרור המחנות, דצמבר 1994.

עדויות:
שרה פלגר-זיסקינד: "הדירה אשר קיבלנו נמצאה בבית ברחוב נובומיסקה 8, והוא סמוך היה לבית בו גרתי עם הורי לפני המלחמה. כל פעם בעברי ליד שער ביתנו הייתי עוצמת את עיני. רק עם שובו של סאלק יהיה בי כוח לבקר בו. עתה לא היה בי אפילו כוח להסתכל בו. הדירה שקיבלנו היתה בת שלושה חדרים. ניכר בה, שלפני המלחמה היתה זו דירת פאר, אך עתה הרוסה היתה לגמרי. הדלתות הפנימיות, שבין החדרים, לא היו עוד. זגוגיות החלונות שבורות. המשקופים עקורים וכן קרשים מרצפת העץ. ארבע מיטות ברזל, זה היה כל הריהוט של הדירה. התיישבנו על המיטות. אף אחת לא הוציאה הגה מגודל המועקה. אני התאוששתי ראשונה. אמרתי כי אסור לנו להיות שרויות בדכדוך, שכן הצדק הוא עם אנשי הוועד, בהסבירם לנו, שעדיין אין כל אפשרות מבחינת התחבורה שכולם יחזרו. עלינו להודות, איפוא, מאושרות משהקדמנו לשוב ונוכל לקבל כאן את פני יקירנו. הצעתי שנתחיל להסתדר מעט. רעבות היינו ויחד עם בלומקה וברונקה יצאנו לחפש חנות מכולת.
זכרתי, כי בחצר הבית בנובומיסקה 3 הייתה צרכניה, שהשתייכה ליהודים. החנות אמנם קיימת, אבל עתה ניהלו אותה פולנים. קנינו לחם, מעט בשר חזיר, הבשר הזול ביותר וסכין. ליד הקופה עמדו אנשים אחדים בתור, נעמדנו אחריהם. שתי נשים פולניות שנכנסו אחרינו, ועדיין עמדו ליד הדלפק, סקרו אותנו במבטיהן, מבטים עוינים. הנה הגיע גם דיבורן לאזני: "תראי, תראי", אמרה אחת לשניה, "כמה יהודים מטונפים עדיין נשארו בחיים. ולנו אמרו כי היטלר כבר השמיד את כולם".
מקור: שרד פלגר-זיסקינד, "התקוות שנופצו", מתוך: העטרה שאבדה – בגיטו לודז' ובמחנות, בית לוחמי הגיטאות, הקיבוץ המאוחד, תשל"ח (1978), עמ' 268.

פריי מכמן, ילידת אמסטרדם, שרדה את מחנות וסטרבורק וברגן-בלזן. עם השחרור שבה לאמסטרדם. לאחר המלחמה כתבה פריי מכתבים לאמה ולמשפחתה שהצליחו להגיע לארץ ישראל בשנת 1944, במסגרת עסקת חליפין בין גרמניה לממשלת המנדט בא"י. בין השאר מתארת במכתבים פריי את התארגנות המשפחה באמסטרדם עם סיום המלחמה. לפניכם שני קטעים ממכתביה:

אמסטרדם, 26 באוגוסט 1945
"אמא יקרה וכל יקיריי האחרים,
... בתחנה המרכזית קיבלו את פנינו כמה אנשים עם סרטים כתומים על השרוול שעליהם היה כתוב "ברוכים הבאים". טוב שכתבו כך, אחרת ממש לא היינו יודעים. לכולם היה פרצוף חמוץ וכולם טרטרו אותנו. זו היתה התחלה של סדרת אכזבות..."
"... מאחת וחצי עד חמש וחצי היינו בתחנה המרכזית בלי לדעת לאן אנחנו אמורים ללכת. לבסוף הביאו אותנו למעון של חוזרים למולדת בבית היתומות הישן ברח' ראפנבורחר. להשיג דירה, רהיטים וכל מה שצריך קשה עד יאוש. שולחים אותך מאחד לשני, נותנים לך להמתין שבועות ואומרים לך לבוא שוב וכו'. אנחנו מקווים לקבל בקרוב רהיטים מ"שיקום העם" זה מה שהכי נחוץ לנו. אחר כך נראה הלאה."

אמסטרם, 16 באוקטובר 1945
"אמא יקרה ושאר בני המשפחה, ... כשמישהו מספר שהוא עובר דירה, מבינים מדבריו שהוא אוסף את כל מה שיש לו, אורז אותו ומעביר. אצלנו הייתה עבודה רבה יותר: לאסוף את כל מה שאין לנו*. לכן זה גזל הרבה זמן והיה מעייף מאוד." ...
"... כבר כתבתי פעם שאנחנו מחכים לרהיטים ולכלי הבית שנקבל מ"שיקום העם". חיכינו כמעט שלושה חודשים. בתקופה הזאת עשינו כל מה שאפשר בעזרת קשרים וחוצפה כדי לקבל את רצוננו, וכך זכינו בעזרה מהירה (!). כשהתאפשר לנו סוף סוף להביא את הדברים, התברר שזה גרוע ממה שחשבנו. קיבלנו שבעה כיסאות שאין בהם שניים דומים: שניים עם קורדרוי מטונף, אחד עם שעוונית קרועה, כיסא אחד צהוב, אחד חום, אחד לבן ואחד מעץ גס. הודות להרבה דיבורים וסיגריות הצלחתי לשכנע (את הפקידים) שנקבל רק כיסאות מעץ. אוכל לקרצף אותם ולצבוע בצבע אחיד. בעיניי זה יותר טוב מהגרוטאות המלוכלכות ההם" ... 
"... אנחנו אמנם שמחים עד מאוד על כל עזרה שאנחנו מקבלים, אבל העזרה הזאת הייתה ממש מביכה".

* ההדגשה אינה במקור
מקור: שולמית פרדריקה-מכמן, בעריכת דן מכמן, איש אינו יודע מה ילד יום – מכתבים אישיים מתקופת השיקום שלאחר השואה בהולנד, גוונים, תל-אביב, 2003, עמ' 37, 49-51.

שאלות מנחות:

• שרה וחברותיה מוצאות יחס עוין כלפיהן עם חזרתן הביתה. מה מקור התקווה לחיים בשלב זה? ברוב המקרים התברר לניצולים שהם נותרו יחידים ממשפחתם ובודדים בעולם. מה מקור התקווה כעת? האם זה מובן מאליו ששרה וחברותיה מצליחות למצוא מקור תקווה ומשמעות חדשה בחיים?
• בתקופת השואה נגזלו מיהודים כל חפציהם (לרבות בית, רכוש, חפצים אישיים ואינטימיים). במזרח-אירופה היתה קבלת הפנים של היהודים לאחר המלחמה, טובה מזו שבמערב-אירופה, ולעיתים הצליחו היהודים לשוב אל בתיהם, לאסוף כמה מחפציהם שנותרו ולשקם את חייהם. פריי מדגישה בסיפורה את המאבק היומיומי על צרכים אלמנטריים. כיצד היא תופסת את קבלת הפנים לה זכתה? איזו משמעות יש למאמצים שעושה פריי בהשגת רכוש המשפחה מלפני המלחמה? 

4. מחנות העקורים

הרחבה היסטורית:
עם ניצחונן של בעלות הברית במאי 1945 היו באירופה כ-15 מיליון עקורים. עד סוף שנה זו הוחזרו רובם למולדתם, ואלה שנשארו – כ-2 מיליון – הוגדרו כ"עקורים" והוקצו בעבורם מחנות בגרמניה, אוסטריה ואיטליה שהיו נתונים לאחריותם של שלטונות הכיבוש של בעלות הברית. קבוצת היהודים שמבין העקורים כללה כ-50,000 ניצולי מחנות ריכוז, פרטיזנים ולוחמי גטאות, ילדים שהוסתרו במנזרים ובמקומות נוספים, פליטים ששבו מבריה"מ, מרומניה, הונגריה ועוד. אחרי שעברו את השואה, היו עתה העקורים "תקועים" באמצע הדרך, ללא כל שליטה על גורלם ועל עתידם, תלויים לגמרי בגורמים חיצוניים, ובלי ציפייה או תקווה לחיים חדשים. לחזור למולדתם הקודמת לא רצו או לא יכלו, ושערי ההגירה (למדינות מעבר לים או לארץ ישראל) היו נעולים בפניהם. לפיכך הם נאלצו לחיות במחנות.  

העקורים חיו במחנות חיי יום-יום נעדרי היגיינה וחסרי תקווה. הם גרו בצפיפות, על פי רוב באולמות גדולים, בלא פינה פרטית, בלא חדר משפחה. מזונם אחיד ודל. לבושם חסר צורה. בדרך כלל גילו יוזמה מעטה בלבד ורבים לא רצו לעבוד. לדבריהם, די להם שהכריחו אותם לעבוד לפנים – עתה הגיע תורם לנוח. הם נטו לרגוז ולא נתנו אמון בזרים וגם אל חבריהם ואל הוועדים והמוסדות שבקרבם התייחסו בחשד. רבים פרקו עול משמעת. היו שחיפשו פורקן וחופש מכבלי מוסר והיו ששלחו ידם בספסרות ובמסחר במטבע-חוץ. מקצת מן הפליטים עזבו את המחנות והסתננו לתוך היישובים הגרמניים העירוניים. השליחים מן הארץ, שהגיעו למחנות כדי להתוודע אל שארית הפליטה ולתהות על קנקנה, שבו ארצה ברובם בלב כבד ותיארו דמות של חברה אנושית שנפגעה בנפשה, ואפשר שנפגעה בלא תקנה.

נוכח המצוקה הקשה והייאוש, אין זה מובן מאליו כלל וכלל שחברת העקורים הצליחה להתארגן וליצור מתוך החורבן והכאוס חיים חדשים. דוגמא מובהקת לרצון החיים, ליצירה ולעשייה, היא העובדה שבשנים 1946-1948 היה שיעור הילודה במחנות העקורים מהגבוהים בעולם! במחנה העקורים הגדול ביותר בגרמניה - ברגן בלזן – הוקמו תוך זמן קצר משפחות (לעיתים היו במחנה 6-7 חתונות ביום) ונולדו ילדים (עד ינואר 1948 נולדו במחנה 1,000 תינוקות, ועד סגירתו בספטמבר 1950 נולדו בו למעלה מ-2,000 ילדים). לכך נוספה פעילות תרבותית וחברתית עניפה: העקורים הקימו במחנות מוסדות חינוך: גני ילדים, בתי ספר (למשל "אורט"), קורסים ללימוד מבוגרים וישיבות תורניות; הוציאו לאור יותר משבעים עיתונים, יזמו מפעלי הנצחה וזיכרון ואפילו יסדו תיאטראות ותזמורות. במסגרת הפעילות של תנועות הנוער הציוניות במחנות, התקיימו שיעורי עברית והכשרה לקראת החיים בארץ ישראל.
כשני שלישים מבין העקורים בחרו לעלות לישראל. 

מקור: חגית לבסקי, "ראשית חדשה: שארית הפליטה כישות לאומית בהתהוות 1945- 1950", בתוך: השואה היסטוריה וזיכרון, ספר יובל לישראל גוטמן, שמואל אלמוג ואחרים (עורכים), יד ושם, ירושלים, 2002, עמ' 187- 206.
ישראל גוטמן, "שארית הפליטה - בעיות והבהרות", בתוך: ישראל גוטמן ועדינה דרכסלר (עורכים), שארית הפליטה 1944- 1948, יד ושם, תשנ"א, עמ' 469- 470.

עדויות:
אחד השליחים הארץ-ישראלים על החיים במחנות העקורים בגרמניה:
"ברחוב הצר תמצא תמיד אנשים המסתובבים ומחפשים משהו. סבורני, שתוכן לחייהם הם מחפשים. בבוקר קמים ואין יודעים לשם מה. היום עובר ובא הלילה, וכך עובר יום וחולף לילה... ההווה הוא מיותר ותפקידו רק לגשור גשר בין החיים שהיו פעם עם אלה שיהיו. הרגשת הפרוביזוריות מוחשת על כל צעד ושעל. אין יציבות – לא בחומר ולא ברוח. אתמול היו עוד בגיהינום ומחר יהיו בגן-עדן שעלי אדמות – ובין זה לזה ריקנות ואפס מעשה".
מקור: זאב מנקוביץ, אידיאולוגיה ופוליטיקה בשארית הפליטה באיזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה 1945-1946, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1987.

על החיים במוסד לניצולי שואה צעירים על יד פריס, 1945- 1947:
"ב-11 באפריל 1945, שיחררו החיילים האמריקאים את מחנה בוכנוולד. בכניסתם הוכו בתדהמה... כאשר הגיעו לצריף 66 מצאו אלף ילדים בין הגילים 8 ל-20, כשרק עור על עצמותיהם, מביטים בהם בעיניהם הגדולות... בצרפת הכינו מיטות לילדים קטנים ושמונה גננות חיכו להם כדי לטפל בהם אחרי הנסיעה הארוכה. ... לקחנו על עצמנו ללמוד יידיש, כדי לא לפנות אליהם אף פעם בגרמנית, שפה שהיתה שנואה עליהם. נושא חשוב ודחוף היה להחזיר להם את זהותם. לשם כך למדנו את שמותיהם: ישבנו אתם על הדשא ובחדר האוכל ושאלנו כל אחד חמש עד עשר פעמים לשמו, עד שידענו להבחין בין כל אחד ואחד, וכאשר הצלחנו להגיד: 'בוקר טוב, מנשה', 'מה שלומך, מרדכי?', הם הופתעו מאוד, הביטו בנו כלא מאמינים שמישהו קורא להם בשמם, וכאן לראשונה בת צחוק צנועה עלתה על פניהם".
מקור: יהודית המדינגר, היבטים על ניצולי השואה מתוך גישה פסיכולוגית לחקר עמנו, בעריכת מרים רייטר-צדק, המכון לחקר עמנו, 1984, בתוך: לחזור ולחיות. שארית הפליטה: משחרור עד שיקום, בית התפוצות, בית לוחמי הגיטאות, יד ושם, 1995, עמ' 19- 20.

שאלות מנחות:

• בעדויות מוזכרים חוסר היציבות בחייהם של העקורים, החיפוש אחר תוכן לחיים, הניסיון של המטפלים להחזיר לניצולים את זהותם האנושית. מה לדעתך היו צריכים ללמוד ניצולים (בייחוד ילדים) בכדי להסתגל מחדש לעולם?  
• לעיתים קרובות אנחנו מזכירים את "יצר החיים שגבר על הכל". האם לאחר קריאת העדויות אתם רואים בשיקום ובחזרה לחיים של הניצולים "יצר קיום" בלבד? בחירה מודעת בחיים? האם אתם רואים בהכרח בחזרה לחיים שיקום "מוצלח"?

▲ראש העמוד