|
| יד ושם | שמות | שואה | חינוך | הנצחה | חסידים | ביקור ביד ושם | חיפוש | שפות |
|
"אתה פוחד? – כל הזמן" [1]
לואי מאל, שהיה תלמיד בבית הספר ונחשף לסיפור ההצלה, כתב וביים את הסרט "להתראות ילדים" בשנת 1987. הסרט זכה להצלחה רבה מאוד ולפרסים חשובים בתחום הקולנוע. כמו כן, באותה שנה יצא לאור תסריט הסרט כספר. עלילת הסרט מבוססת על האירועים האותנטיים מתקופת נעוריו של לואי מאל.
סקרנותו של קוונטין בנוגע לתלמיד החדש, שבניגוד לתלמידים האחרים אינו משתתף בתפילות או אוכל מבשר החזיר המוגש בצהריים, מובילה לכך שהוא מגלה את סודו של ז'אן. למרות זאת, ובעקבות הידידות שצומחת בין שני הנערים, קוונטין נשאר נאמן לחברו ולא חושף את יהדותו. חרדתו של קוונטין לשלומו של בונה היא שמביאה, לכאורה, לתפיסתו בידי הגסטאפו. ברי כי זו לא הסיבה למעצרו של בונה, אלא שהמידע שנמסר לגרמנים באשר לתלמידים היהודים הלומדים בבית הספר היה מדויק. "להתראות ילדים" הוא קטלוג מרתק של דמויות שאף שפעלו בנסיבות דומות, בחרו בחירות שונות בתכלית השינוי אלה מאלה. הסרט מתאר את צרפת ה"חופשית" של שלטון וישי בראשות המרשל פטן, ומתבונן ברבדיה השונים של החברה הצרפתית ובתגובותיה לשיתוף הפעולה ולנוכחות הגרמנית בצרפת. הדיונים הפוליטיים בין התלמידים, המשקפים גם את עמדותיהם של הוריהם, שופכים אור על היחס למשטר ששיתף פעולה עם הנאצים; בין אם היחס אופיין באהדה, ובין אם בחשדנות, בתיעוב ובהתנגדות לנאציזם ולשיתוף הפעולה.
ראוי לבחון את שתי הדמויות השונות, זו של האב ז'אן – המציל, מול דמותו של ג'וזף, שבסופו של הסרט הופך למשתף פעולה.
"ילדיי, אנו חיים בתקופה של מדון ושנאה. השקר מלא עוצמה. הנוצרים הורגים זה את זה, ואלה האמורים להדריך את דרכנו, בוגדים בנו. יותר מתמיד עלינו להישמר מאנוכיות ואדישות.
דור הביניים שבין הכמורה לבין התלמידים הצעירים מיוצג בדמותו של ג'וזף, הנער העובד במטבח הפנימייה. מקומו של הנער בן השבע-עשרה הוא בשולי החברה. כסובל מנכות קלה, סיכוייו להתגייס קלושים, ונראה שגם לימודים תיכוניים לא השלים. ג'וזף מוצא עצמו מנודה ונלעג על ידי מרבית התלמידים. עם חלקם הוא סוחר במסגרת שוק שחור מקומי במוצרי המזון שהוריהם שולחים להם, ובתמורה הוא נותן להם בולים. הנטייה האנטישמית המוקדמת של ג'וזף נרמזת באחת מן הסצנות המוקדמות במהלך סחר-מכר שהוא עורך עם ז'וליאן. כשעמדתו של ז'וליאן מתקשחת, ג'וזף מסנן לעברו: "אתה יהודי אמיתי". [4]
"לגביי, החינוך האמיתי פירושו לעשות שימוש נכון בחופש הבחירה שלכם. והנה התוצאה! אתם מגעילים אותי. אין דבר שאני מוצא מבחיל יותר מהשוק השחור. הכסף, תמיד הכסף." [5] האב ז'אן שולל מן התלמידים את חופשת הפסחא, ואת ג'וזף הוא מפטר מעבודתו. מאל רומז על החרטה שהכומר חש על סילוקו של ג'וזף כאשר הלה מלווה את הנער במבטו. המעשה מתברר כבעל השלכות טרגיות עבור האב ותלמידיו. ג'וזף מצטרף לשורותיהם של משתפי הפעולה ומוסר לידי הגסטאפו מידע על ניסיון ההצלה. בפשיטה על הפנימייה ז'אן בונה (קיפלשטיין), דיפרה, נאגוס והאב ז'אן נעצרים. בחוסר אונים נפרד האב ז'אן מתלמידיו: "להתראות ילדים". בספר זיכרונותיו "עם בוא הזיכרון" סיפר ההיסטוריון חוקר השואה שאול פרידלנדר[6] על ילדותו בצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה. משפחתו של פרידלנדר, שמקורה בצ'כיה, היגרה לצרפת, שלאחר זמן מה גם היא נכבשה בידי גרמניה הנאצית. בניסיון להצילו, החליטו הוריו של פרידלנדר לשלוח אותו לפנימייה נוצרית באזור וישי, שנוהלה על ידי אנשי כנסייה. הילד הצעיר הוטבל לנצרות, וקיבל שם חדש - "פול-אנרי מארי פרלאנד". על פרידלנדר היה ללמוד במהרה את התפילות הנוצריות ולהכיר את אורח החיים הנוצרי כדי להיטמע בסביבתו ולא לעורר את חשדם של התלמידים ושל אנשי הצוות שלא היו שותפים בסוד. השניות הקיומית שבזהות הבדויה והצורך לתמרן בין הזהויות או לנסות למחוק כל זכר ל"אני" הקודם היא שעומדת בבסיס המצוקה והטרגדיה של אלה שהסתתרו או חיו בזהות בדויה. געגועיו ודאגתו להוריו בתקופה זו משקפות אולי את שעבר על דמותו של ז'אן בונה ועוד ילדים רבים אחרים ששהו במסתור והיו בעלי זהות בדויה. פרידלנדר כתב על התהליך שנאלץ לעבור: "המרת-דת של אדם מבוגר עשויה להיות עניין פורמאלי גרידא – ומקרים כאלה היו רבים בזמן המלחמה, או שהיא תוצאה של התפתחות רוחנית שסופה בהחלטה הנעשית באופן חופשי; שום דבר לא נעלם, אבל הכל משנה צורה: במקרה זה משנה הזהות החדשה את הקיום הקודם, הנתפס בדיעבד כהטרמה או כהכנה. ההתכחשות לעבר שנכפתה עלי לא היתה עניין פורמאלי בלבד – הרי אבי התחייב לא רק להסכים להמרת הדת שלי, אלא גם להבטיח לי חינוך קאתולי אם ישובו החיים למסלולם הרגיל; ולמותר לומר, היא גם לא היתה תוצאה של התפתחות רוחנית. עשר השנים הראשונות של חיי, זכרונות הילדות שלי, אלה היו צריכים להיעלם, מפני שלא יכולה היתה להיות סינתזה בין זה שהייתי ובין זה שהייתי צריך להיות מכאן ולהבא". [7] "בדרכי שלי, התכחשתי כליל לעברי: אף על-פי שהייתי מודע למוצאי, הרגשתי נוח במחיצתם של אלה שחשו כלפי היהודים רק בוז, ובדרך אגב ליביתי את הבוז הזה. היתה לי ההרגשה – הלא מוגדרת, ויחד עם זאת ברורה – כי עברתי אל הרוב המוצק והבלתי מנוצח, וכי שוב אין אני משתייך אל מחנה הנרדפים, אלא – לפחות בכוח – אל מחנה הרודפים. [...] פול פרידלנדר נעלם – פול אנרי פרלאנד היה אדם אחר" [8] הוריו של פרידלנדר ניסו להימלט לשווייץ, נתפסו וגורשו לאושוויץ. לאחר המלחמה הוא נותר יתום, והיה בכוונתו להמשיך בחינוך הכנסייתי. אחד הכמרים שהיה מעורב בחינוכו של פרידלנדר ואשר יחסיו עמו היו קרובים, קרא לו לשיחה ובה הזכיר לו את עברו היהודי ואת גורל הוריו שנספו. יש לציין שלא כל אנשי הכנסייה שתחת חסותם הוסתרו ילדים יהודים נהגו באופן זה, וחלקם ביכרו להשאיר את התלמידים כנוצרים מאשר להשיבם לחיק היהדות. "בפעם הראשונה הרגשתי את עצמי יהודי – הפעם לא בעל-כורחי או בחשאי, אלא מתוך דחף של הזדהות שלמה. על היהדות לא ידעתי אמנם שום דבר, ועדיין הייתי קאתולי, אבל משהו השתנה, נוצר מחדש קשר, צצה ועלתה זהות, שהיתה אמנם מבולבלת, ואולי סותרת, אבל קשורה מעתה לציר מרכזי שאי-אפשר להטיל בו ספק: בדרך זו או אחרת, אני יהודי – ותהיה מה שתהיה בעיני רוחי משמעותו של המושג הזה.
הסינתזה בין "להתראות ילדים" לבין זיכרונותיו של שאול פרידלנדר יכולה לשפוך אור על סופו של הסרט (הסגרתם של הילדים) ועל האירועים שעשויים היו להתרחש לו בני חסותו של האב ז'אן היו שורדים. שני הסיפורים מהווים קרקע אפשרית לדיון חינוכי בסוגיות שהועלו, ובהן התבגרות מוקדמת, יחסי יהודים-צרפתים תחת הכיבוש הנאצי, אנטישמיות מקומית, חיים בזהות כפולה במהלך השואה, שיתוף פעולה עם הנאצים וכמובן סיפורי ההצלה. פתחנו את הרשימה בסיפורו האמיתי של לוסיאן בונל (האב ז'אק) כדי לעגן את הסרט בהקשר ההיסטורי שבו נוצר. ברם, מסר אפשרי נוסף הוא שניסיון ההצלה לא נמדד במבחן התוצאה אלא בכוונה, דהיינו, גם אם לא הסתיים בהישרדותם של הנרדפים, עדיין מדובר במחווה אנושית של חסד ולעתים אף בקורבן אישי טרגי מצדו של המציל. במוקד הדיון:
[1] לואי מאל, להתראות ילדים, ספרייה לעם, 1988, ע"מ 103. [תסריט הספר בדפוס] [2] Lucien Lazare [Ed.], Encyclopedia of the Righteous Among the Nations -France, Yad Vashem, 2003, pp. 116-117 [Series editor: Israel Gutman]. [3] להתראות ילדים, ע"מ 79. [4] להתראות ילדים, ע"מ 30. [5] להתראות ילדים, ע"מ 97-98. [6] שאול פרידלנדר, עם בוא הזיכרון..., 1980. [7] שאול פרידלנדר, עם בוא הזיכרון, ע"מ 78. [8] שם, שם, ע"מ 115-116. |
כל הזכויות שמורות © 2009 יד ושם - רשות הזיכרון לשואה והגבורה
|
גירסה להדפסה