ילדות נשכחת*
מאת מרב ז'נו

לחזרה

"במשך שנים חלקו נשים וילדים את אותו ארון סגור בתחום מדעי המדינה. לפני שנים ספורות החלו הנשים להקים קול צעקה ומיעוט מהן שוחרר...הילדים, למעט מקרים מיוחדים נותרים אילמים ובלתי נראים .... הם הועברו למרחב קונספטואלי (שלכאורה משקף מציאות חברתית) שהוכרז כמרחב א-פוליטי. המחקר הפוליטי של ילדות נותר בחיתוליו."[1]

בסוגי השיח השונים - פוליטי, אקדמי, תקשורתי ועוד, ילדים כמעט שאינם לוקחים חלק, וההתייחסות אליהם היא כאל אובייקט ולא כאל סובייקט. ההגדרה של מושג הילדות היא במהותה הגדרה חברתית, חיצונית למושאיה. הילד מעולם לא זכה לקחת חלק פעיל בשיח שמגדיר אותו כילד. אף שחוויית הילדות משותפת לכל האנושות, היכולת להמשיג אותה ולבחון אותה היא פריבילגיה שהחברה מייחסת לאדם בוגר. הילד נותר אפוא בגדר "אחר", מאחר שמבחינה קוגניטיבית ורגשית הוא נתפס כמפותח פחות, וכך נותרת הילדות חמקמקה ובלתי מפוענחת.

הקושי בהתייחסות לילדים כאל קטגוריה בפני עצמה בא לידי ביטוי גם בחקר הילדות בתקופת השואה. בגלל האופן שבו נתפסת הילדות, ניצולים שהיו ילדים בתקופת השואה נמנעו במשך שנים ארוכות מלמסור עדות או מלספר את סיפורם במסגרת כלשהי. זהבה סולומון, בהקדמה לספר ילדות בצל השואה, מונה שלוש סיבות אפשריות למיעוט העיסוק בנושא: 1. ילדים ניצולים לא ענו להגדרה המקובלת של "ניצול שואה" מאחר שברובם לא נשלחו למחנות ריכוז. 2. עד לשנות ה-90 רווחה הדעה שמי שעבר את השואה כילד היה צעיר מדי מכדי לזכור את שאירע לו. 3. תפנית הדורות – הניצולים הבוגרים, אלו שהיו אסירים במחנות, הזדקנו והלכו לעולמם, ומי שנותר להעיד הם הניצולים הילדים.[2]
מטבע הדברים, תהליך העיבוד וההתמודדות עם הטראומה אצל ילדים ניצולים הוא מורכב, ולעתים שונה מאשר אצל מבוגרים, אם בגלל האופן שבו נחוותה הטראומה, ואם בגלל אופיו הפרגמנטרי של זיכרון הטראומה. יש להביא בחשבון את העובדה שהפרספקטיבה הילדית מוגבלת מעצם היותה מבוססת על ניסיון חיים מצומצם ואירועים הנחווים על ידי אישיות שעדיין אינה מגובשת והיא נוחה להתרשם. תפיסת המציאות מושפעת יותר מעולם האגדות ופחות מכוח ההיגיון.[3]

דורי לאוב, פסיכואנליטיקן וניצול שואה, מראה כי הן אצל ילדים והן אצל מבוגרים יש בריחה לנרטיב "משופר" של אירועים טראומטיים מן העבר. לאוב, שעבר טיפול פסיכולוגי, נהג לתאר בעבר (קודם לטיפול) את תקופת השהייה של משפחתו ב"קריירה דה פיאטרה", מחצבת אבן שבה רוכזו יהודים בטרנסניסטריה שברומניה, באופן שליו ופסטורלי. בתגובה לתיאוריו סיפר ללאוב המטפל, שהיה בין הראשונים שנכנסו לטרזין אחרי השחרור, כי הנשים ששהו בטרזין סיפרו שהתנאים בגטו היו טובים עד כדי כך, שקציני הס"ס נהגו להגיש להן ארוחות בוקר למיטה. לאוב מציין שסיפור זה היווה עבורו פתח לשחזור האירועים באופן נאמן יותר למציאות. עולה השאלה אם אכן קיים הבדל ביכולתם של ניצולים שהיו ילדים בתקופת השואה להעלות את הזיכרונות ולמסור אותם ביחס לניצולים שהיו בוגרים בתקופה זו. לאוב מסביר כי היכולת לערבב בין דמיון ומציאות הרבה יותר גדולה בקרב ילדים. ילדים בגיל מסוים ניחנים במה שהוא מכנה "זיכרון מרובד":
"רצוני לשוב ולציין שהשלב האדיפלי הוא פרדיגמה של הרפתקאות למשך כל החיים. אירועי חיים מהסוג של זוועות מלחמה המתרחשים בשלב האדיפלי של ההתפתחות, לובשים "סגנון חוויה" ו"זיכרון" מיוחד במינו, ומשווים להרפתקנות משקל סגולי ואופי מיוחדים. כל חייו תישא ההרפתקנות את חותם התרחשותה של הזוועה, והזוועה העצמה עשויה לקבל תכונות מסוימות של הרפתקה, כאשר היא נחווית בשלב האדיפלי".[4]
עד גיל מסוים נתפס אצל הילד כל מצב כהפיך, זאת אומרת שרוב האירועים שעוברים על הילד בגילאים אלה מתפרשים באופן "משחקי", שבו לילד יש שליטה מוחלטת על המתרחש סביבו. אמנם בזמן אמת קיימת הבנה מעמיקה הרבה מעבר לרמתו הקוגניטיבית של הילד והפנמה של הסכנה, ונראה שהיכולת לגייס את עולם הפנטזיה ודרכו לחוות את האיום הממשי שמציבה המציאות כאילו היה הרפתקה, משמשת גם כמגננה מפניו. במילים אחרות, האירועים הטראומטיים נחווים בו-זמנית בשתי צורות: כהרפתקה וכאיום קיומי. כך, למשל, מסיפוריו של לאוב על ה"קריירה דה פיאטרה" עולה כי אותן תובנות "בוגרות" הודחקו, לפחות לתקופה מסוימת.

הסופר אהרון אפלפלד, שעבר אף הוא את אימי המלחמה כילד, מנסה לתאר את ההבדל בין זיכרונו של הניצול הילד לבין זה של הניצול המבוגר באופן הבא:
"מי שהיה אדם מבוגר בזמן המלחמה, קלט וזכר מקומות ואנשים ובתום המלחמה ישב ומנה אותם וסיפר עליהם, כך ודאי יעשה עד סוף ימיו. אצל הילדים לא השמות נטמעו בזיכרון אלא משהו שונה לחלוטין. אצלם הזיכרון הוא מאגר שאינו מתרוקן. הוא מתחדש עם השנים ומתבהר. לא זיכרון כרונולוגי, אלא שופע ומשתנה, אם מותר לומר כך."[5]
הניצול הילד חוזר ומתבונן בעברו, וכך נוצר מבט כפול של הניצול אל עצמו בזמן ובמקום אחר מחד; ודרך עיניו של הילד שהיה אז, מאידך. ייתכן שכך נוצרת אותה גמישות בנדידה המתמדת בין שתי נקודות המבט שעליה מדבר אפלפלד.
בתום תהליך ארוך וכואב הצליח דורי לאוב ליצור מפיסות עברו תמונה שלמה. בחירתו להכיר בעברו, להתבונן, לקבל ולהכיל בזיכרונו גם את חוויותיו רצופות האימה, מייצרת אמירה שיש בה אומץ רב:
"בסוקרי את חיי לאחור, אני נוכח לדעת שרכושי היקר ביותר הוא זיכרונותיי... זיכרונות אלה דומים לאיים של בהירות ועוצמה, אשר יוצרים שדה מוקף אדוות, גלים מתרחבים של עולם דימויים ואסוציאציות....הם מעין חוטים אשר הצטרפותם זה לזה יצרה כמדומה את עצם הצורה, את הגשטלט של חיי.... כל אי ואי בפני עצמו מכיל הבנות מיוחדות מאוד, המהוות אבני פינה בפסיפס הזהות שלי..."[6]

אותן חוויות מבולבלות, קשות וטראומטיות ככל שיהיו, הן חלק בלתי נפרד מזהותם של מי שהיו ילדים בתקופת השואה ועתה, כבוגרים, מנסים לאסוף את פיסות עברם וליצור מהן תצרף נהיר. בניסיוננו ללמוד ממה מורכבת החוויה הייחודית של ילדים בתקופת השואה עלינו להקשיב לאותו קול פנימי העולה מן העדויות ולנהוג בו בזהירות יתרה ובכבוד. עלינו לזכור כי סיפורם של ילדים בתקופת השואה מרובד וטלוא מטבעו, מיטלטל בגלים ובאדוות והוא בעל חללים שאינם ניתנים לפענוח.

*תודה מיוחדת למיכל סטרנין על העזרה בהכנת הכתבה
[1]Jenks, Chris, 1996, Childhood. Routledge, p.57
[2]סולומון זהבה, צייטין ג'וליה, ילדות בצל השואה , הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשס"ז
[3]Reiter, Andrea, “Kinds of Testimony: Children of the Holocaust”, in Reiter, Andrea ed. Children of the Holocaust, Vallentine Mitchell, London Portland, 2006, p. 3
[4]לאוב, דורי, "זיכרונות ילדות – מרגליות זוהרות בים של אימה" מתוך סולומון, זהבה, צייטין 'וליה, עורכות ילדות בצל השואה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשס"ז, עמ' 42
[5]אפלפלד, אהרון, סיפור חיים, ירושלים 1999 , עמ' 85
[6]ראה הערה 4 לעיל, עמ' 25

לחזרה

▲ראש העמוד