ספרים חדשים בנושא משפטיהם של פושעים נאצים

המדור מוקדש הפעם לנושא מרכזי בתיעוד תולדות השואה:  מקומם של העדות האישית והעדים הניצולים כמרכיב חשוב בתיעוד ההיסטוריה של השואה. אין חולק על כך שללא העדויות – לא היינו מכירים את תולדות השואה ואת מורכבותה, רבגוניותה ודקויותיה באותה מידה כפי שאנו מכירים אותן היום. קבצים שונים, אשר ראו אור לאחרונה,  מציגים את העדויות על מעלותיהן ומגרעותיהן האובייקטיוויות והסובייקטיוויות ומתמקדים בקבוצות עדים בעלות אופי מוגדר או מאזור גיאוגרפי מסוים. בחרנו בכמה מן הפירסומים הבולטים בתחום זה.

1. אריה י' כוכבי. הדרך למשפטי נירנברג- גיבוש מדיניות הענישה כלפי פושעי המלחמה

2. חנה יבלונקה: מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן

3. סטיבן אשהיים (עורך): חנה ארנדט בירושלים

4. מרטין גילברט: ליל הבדולח. כרוניקה של חורבן

5. הוד הזיכרון. עדויותיהם של ניצולי השואה תושבי הוד השרון.

1. אריה י' כוכבי. הדרך למשפטי נירנברג- גיבוש מדיניות הענישה כלפי פושעי המלחמה

.מכון בן גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן גוריון, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ויד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, המכון הבינלאומי לחקר השואה, 2006, תשס"ז, 336 עמודים.

כבר בעיצומה של המלחמה פירסמו מנהיגי בעלות הברית הצהרות בדבר נחישות כוונתם להביא בפני כס המשפט את האחראים לפשעים המתבצעים בה, לרבות הפשעים כלפי העם היהודי. ב-13 ביוני 1942, ב-1 בנובמבר 1943 ואף במועדים אחרים הושמעו הצהרות כאלה, וככל שנחשפה תמונת פשעיה של גרמניה הנאצית הלכו והוחרפו ההודעות בדבר הכוונה להעניש את מתכנני ומבצעי הפשעים. בהתאם לכך, לאחר המלחמה, בין ה-18 באוקטובר 1945 לבין ה-1 באוקטובר 1946, נערך בנירנברג שבגרמניה משפטם של 24 פושעי מלחמה גרמנים ואוסטרים. השופטים יצגו את ארבע המעצמות המנצחות במלחמה: ארצות-הברית, בריטניה, ברית-המועצות וצרפת. 12 מהנאשמים נדונו למוות והשאר לתקופות מאסר ממושכות. בתום המשפט המשיכו להתקיים בנירנברג 12 משפטים נוספים נגד ארגונים וגופים שאף הם הואשמו בפשעים נגד האנושות, בפשעי מלחמה, בפשעים נגד השלום ובקשירת קשר. המונח "משפטי נירברג" הורחב ונעשה שם כולל להעמדתם לדין של פושעים נאצים באזורי הכיבוש האמריקני והבריטי, בעיקר בגרמניה המובסת ובארצות ששוחררו מכיבושה של גרמניה. פשעיהם של הגרמנים ומשתפי הפעולה זעזעו כל בן אנוש מרגע שנגלו ועוררו בלב כל מי שחזה בתוצאותיהם את הרצון להענשת הפושעים.

מבחינת התנהלות המשפטים עצמם, מחקרו של כוכבי מראה כי שורה של גורמים בלתי רלוונטיים פעלה לעיצוב מדיניות הענישה וההעמדה לדין ובמהירות שלא תאמן הביאה לסלחנות, לריכוך העונשים ובסופו של תהליך למחילה, חנינה ואי-מיצוי הדין עם מי שנטלו חלק בפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות. כוכבי, שעבר על תיעוד עשיר בארכיונים בריטיים ואמריקניים, מוכיח כיצד הענשתם של פושעי מלחמה לא עמדה בראש סדר העדיפויות של ההנהגה הפוליטית האמריקנית והבריטית. הוא מראה כיצד חילוקי דעות מהותיים עם ברית-המועצות, המתח שבין מזרח למערב, עמדות עצמאיות של המדינות הנייטרליות ובעיקר שיקולים פוליטיים שונים ומשונים, חתרו כנגד הצורך הטבעי והראשוני להעניש את הפושעים. עד מהרה הוחלפו עונשי המוות שהוטלו על רבים מן הנאשמים בתחילתם של משפטי נירנברג בעונשים קלים יותר, שלא עמדו בשום יחס לחומרת הפשעים המחרידים, שלרובם לא היה אח ורע בתולדות המין האנושי. שני היבטים מסמרי שיער העולים ממחקרו של כוכבי הם:

1. קבלת הפנים הידידותית לה זכו כמה מגדולי הפושעים הנאצים בארצות דרום אמריקה לקראת סיום המלחמה ומיד לאחריה, כאשר כמה מארצות היבשת הפכו עיר מקלט לכמה מראשי המשטר הנאצי.

2. מדיניות החנינות והשחרורים המוקדמים של פושעים, שהתגבשה משנת 1949 ואילך. מדיניות זו, הביאה לידי כך שפושעים שנידונו לתקופות מאסר ארוכות קיבלו חנינה ושוחררו מכלאם החל משנות החמישים המוקדמות, מסיבות פוליטיות, הקשורות בעיקר בקונפליקט ההולך ומתעצם בין הגוש המזרחי לגוש המערבי. עיקרו של דבר, הצדק לא נעשה, הפושעים לא שילמו על פשעיהם, וכל הכוונות הטובות שנכללו ב"אמנת נירנברג" של בעלות הברית עלו בתוהו.

כוכבי מסכם: רבים מפושעי המלחמה לא הועמדו לדין כלל וטיפולן של בעלות הברית המערביות באלה מהם שנשפטו והורשעו הושפע במידה רבה מן האינטרסים הגיאופוליטיים שלהן. הכרזתו של צ'רצ'יל בבית הנבחרים בספטמבר 1942 שהעונש שייגזר על האשמים בפשעי הנאצים ישמש אות אזהרה לדורות הבאים, לא הדריכה את יורשיו. החנינה שניתנה לפושעי מלחמה גרמנים, ובהם כמה מן הפושעים הידועים ביותר לשמצה, הקהתה מאוד את עוקצה של התוכנית להענשת האשמים בפשעי מלחמה ונטלה מן המשפטים נגד פושעי מלחמה את הכוח להרתיע מפני חזרה על פשעים דומים בעתיד.

מחקר מדויק, איכותי וקפדני זה מצביע על בעיות יסוד, שליוו את תהליך הבאתם לדין של הפושעים הנאצים ושותפיהם במשך עשרות השנים מתום משפטי נירנברג בגרמניה עצמה ובארצות אחרות. חוסר הבנת ייחודם של הפשעים שנעשו בין השנים 1933 ל-1945, היתלות בעקרונות שיפוט בלתי הולמים לחומרת הפשע ובעיקר סלחנות בולטת כלפי הפושעים ואדישות וגילויי אטימות לסבל המונים והנרצחים, הם קווים מנחים שלא השתנו מאז ועד היום בתחום הענשתם של האחראים לשואת העם היהודי.

צביעותו של העולם המערבי וחוסר עקביותו בשאלות מוסר, צדק וקיום ערכים אנושיים בסיסיים שזורה במחקר זה כחוט השני ומעוררת מחשבות נוגות ביותר על מוסריותו של העולם בו אנו חיים. אם פשעים כפשעי גרמניה הנאצית נמחים ונמחקים רק מחמת שיקולים רגעיים ושטחיים, הרי שהציוויליזציה בה אנו חיים חולה במחלה אנושה, אולי מחלה חשוכת מרפא. המילה האחרונה היתה למרבה הצער מילתם של הפושעים. הקורבנות נאלצו להתמודד לא רק עם סבלם וכאבם אלא גם עם התסכול העצום שהיה כרוך בביזיון בהליך המשפטי ובגזרי הדין המגוחכים של רודפיהם ומרצחיהם.

אריה י' כוכבי, הדרך למשפטי נירנברג - גיבוש מדיניות הענישה כלפי פושעי המלחמה. מכון בן גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן גוריון, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ויד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, המכון הבינלאומי לחקר השואה, 2006, תשס"ז, 336 עמודים.

2. חנה יבלונקה: מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן

מאז פרסומו, לפני שש שנים, קנה לעצמו ספרה של חנה יבלונקה מוניטין כספר המעמיק והסמכותי ביותר בכל הקשור למשפט אייכמן שהיה אירוע מעצב, אירוע מכונן תודעה. עד לכתיבתו נדמה היה כי כבר שמענו וקראנו הכל על משפט אייכמן. במידה רבה אפילו רווחה התחושה שהעיסוק במשפט מיצה את עצמו והופך לנושא שחוק ודהוי. מרחק הזמן מקיום המשפט, מקורות חדשים שנחשפו, שינוי גישות ועמדות בהיסטוריוגרפיה, לצד גישתה המחקרית הרעננה והמקורית של המחברת תרמו ליצירתו של מחקר מרתק, מחדש ובעל ערך להבנת הפרובלמטיקה של התחום המורכב והרגיש של העמדתם לדין של פושעים נאצים. בני הדור שחוו את המשפט על בשרם – לרבות כותב שורות אלה, ימצאו בספרה של יבלונקה תשובות על שאלות רבות שצצו ועלו במהלך המשפט ולאחריו. רבים מהיבטיו של המשפט, שבשעתו נראו מובנים מאליהם או חסרי משמעות, מוצגים עתה באורם המלא, לאור עיון חדש במסמכים, שיחות עם עדים, שופטים, תובעים וסניגורים, פרסומים חדשים שהופיעו מאז המשפט וספרות המחקר שנתפרסמה. יבלונקה לא פסחה על שום סוגייה ועניין הקשורים במשפט, ומתוך עמדה מאוזנת, המתבססת על התיעוד הרב, היא מציגה את המשפט בלא כחל ושרק וקובעת, בין השאר, כי משפט אייכמן לא היה משפט ראווה, כי אם משפט שהגדרתו הראויה ביותר היא משפט היסטורי, המגולל פרשה היסטורית. יבלונקה מגיעה למסקנה זו על סמך ההחלטה להרחיב את יריעת המשפט ובניית החקירה המשפטית, ובכלל זה בחירת העדים והפרישה ההיסטורית והגיאוגרפית הרחבה: למעט בלגיה ובולגריה יוצגו במשפט כל המדינות שהיו תחת כיבושה של גרמניה הנאצית על-ידי עד אחד לפחות. כמו כן יוצגו במשפט מחנות הריכוז וההשמדה, לוחמי הגטאות והפרטיזנים. גם הכרונולוגיה שעל-פיה נערך המשפט הושתתה על מרכיבים היסטוריוגרפיים, מעליית היטלר לשלטון ועד לשלהי המלחמה. המשפט גולל את סיפור השואה בהתאם לתפיסה שראשיתה בשנת 1933, עם עלייתו לשלטון של היטלר וסיומה במאי 1945, עם סיומה של מלחמת העולם השנייה באירופה. התפיסה שהשואה היא בעיקרה פרק בהיסטוריה של יהודי אירופה הייתה נר לרגלי התביעה וגם היבט זה מאשש את הגדרת המשפט כמשפט היסטורי. בספרה, תוך שחזור התגבשות כתב התביעה והתהליך הקשה והמורכב של בחירת העדים שהופיעו על בימת בית העם בירושלים, בחירת חבר השופטים שישבו על כס המשפט, הקשר עם הסנגוריה וטוויית חוטי השיקולים המשפטיים שמאחורי הקלעים, תיאור הכולל בחובו פרטים רבים שאינם ידועים, מוליכה אותנו יבלונקה בסבך המשפטי הקשה של שבילי המשפט, שבמהלכו נראתה השואה לראשונה במלוא כובדה. היא מצביעה על כך, שמאז ה' באייר תש"ח, היום שבו הוכרז על הקמת המדינה, לא היה בתולדותיה אירוע כה מלכד. המשפט היה לחוויה לאומית מעצבת, ניסח מחדש את הצורך הקיומי במדינת ישראל כמדינת היהודים והאיץ תהליכים מרכזיים בתרבות הישראלית הנוגעים ליחסה של החברה הישראלית כלפי העם היהודי בכלל וכלפי השואה בפרט. כל ההשלכות הללו מנותחות ומבוארות בספר בדרך קולחת ומרתקת המוכיחה כי ספרי מחקר היסטוריים אינם חייבים להיות יבשים, שדופים או אפרוריים.

הספר אינו מותיר תחום אחד הקשור במשפט שאין אליו התייחסות: ניתן לקרוא בו על אדריכלי החקירה, על משפט אייכמן וניצולי השואה, על הנוער ומשפט אייכמן, על משפט אייכמן ןעמדתם של יוצאי ארצות המזרח, על המשפט והמימסד המחנך, על המשפט בפרספקטיווה של שנות דור, ועוד.

זהו ספר מופת, הנקרא בעניין ומאיר בזרקור רב-עוצמה תקופה היסטורית, שרבים מאתנו רואים בה את העידן המעצב של חייהם.

לסיום, המחברת ראויה לשבח גם על הכרת התודה הניתנת לאדם שהוא כמעט אלמוני בישראל, ושרק בזכותו ניתן היה להעמיד את אייכמן לדין: פרקליט המדינה היהודי של מדינת הסן, ד"ר פריץ באואר, ניצול שואה, שבזכות המידע שהעביר והתעקשותו מול המימסד הישראלי, נתפס אייכמן והובא לדין בפני שופטיו בירושלים. פריץ באואר מוכר היום בעיקר בגרמניה, שם הוקם מכון ללימוד וחקר השואה על שמו. בקרוב תתפרסם הביוגרפיה המקיפה הראשונה על באואר, המבוססת על עבודת דוקטורט של היסטוריונית גרמניה, ושם ייחשפו מלוא הפרטים על הקשר בין פריץ באואר ללכידת אייכמן ולהענשתו.

חנה יבלונקה: מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן. ידיעות אחרונות. ספרי חמד. יד יצחק בן צבי. 2001- תשס"א, 357 עמודים.

3. סטיבן אשהיים (עורך): חנה ארנדט בירושלים

אסופת מאמרים זו, היכולה לשמש המשך ישיר לספרים שלעיל, היא פריו של כינוס מדעי שהתקיים בירושלים בדצמבר 1997. מדובר במפגש הבינלאומי הראשון של חוקרים שהתכנס בישראל כדי לדון בחייה ובעבודתה של חנה ארנדט. ארנדט, חוקרת והוגת דעות יהודיה ילידת גרמניה, הייתה מאז פרסום סקירותיה על משפט אייכמן אישיות בלתי-רצויה ומושא לחרם אינטלקטואלי בישראל. סדקים ראשונים בגישה זו כלפי ארנדט נבטו לקראת שנת 2000, עת הופיע ספרה לראשונה בתרגום לעברית, אך גם אז התחדש הפולמוס סביב דעותיה בנושא הציונות ובנושא השואה.

שלא כמו בארצות אחרות, זכתה ארנדט בישראל למעמד של יריבה מרה, אויבת המואשמת בדחפים אנטישמיים הנובעים משנאה עצמית פתולוגית ולגינוי על היותה הוגת דעות, שנימת דבריה ותוכן כתיבתה הפרו כמה מאיסורי הטאבו הבסיסיים של החברה. בכתביה בחנה ארנדט את רוב הסוגיות המרכזיות בהווייתו המודרנית של העם היהודי, לרבות בסוגיות הטוטליטריות, האנטישמיות, הציונות , הנאציזם והשואה. מעורבותה האישית בשאלות אלה, סגנונה המתנשא והמזלזל והפרובוקטיוויות של דבריה, הם ככל הנראה אלה שהפכו אותה למאיימת ומוקצית בארץ על ידי רבים וטובים. אולי גם הקושי לקטלג או לשייך אותה הפך אותה לגורם מבלבל ומוכתר בתואר "יהודיה אוניברסלית לא-יהודייה".

בספרה "אייכמן בירושלים" ניכרת נטייתה לפגוע בקורבנות עצמם ובנקודות הרגישות והפגיעות ביותר שלהם. דמותו של אייכמן זוכה מידיה לתיאור אוהד למדי, בעוד שהתנהגות הקורבנות זוכה לקיתונות של ביקורת, בעיקר בגלל דפוסי ההתנהגות של המועצות היהודיות ובעלי התפקידים השונים בגטאות ובמחנות.

כאמור, בשנים האחרונות חל מהפך בולט ביחס ובהערכה כלפי ארנדט, וניצנים לתמורות אלה ניתן להרגיש כבר בספר שלפנינו, שרעיונותיו נולדו עוד בטרם תחילתו של השינוי. במאמר המבוא שלו מגדיר סטיבן אשהיים, עורך הספר, את ארנדט כבעלת תפקיד מכריע ביצירתו ובעיצובו של "השיח על אודות הרוע" שנפוץ לאחר המלחמה, השיח שבו הנאציזם ואושוויץ הפכו לסמלן של התפיסות התרבותיות המערביות בדבר חוסר האנושיות המוחלט. היא פיתחה רעיונות אלה בספרה הידוע "מקורות הטוטאליטאריות". בנאציזם ראתה ארנדט את התמוטטות כל המסורות הגרמניות והאירופיות, הטובות והגרועות גם יחד. את ההסבר לשואה, לפי אשהיים, ביססה ארנדט על קטגוריות כלליות, ולא לאומיות, של ניתוח היסטורי ופסיכולוגי, בהתבוננה במאורעות מפרספקטיווה של תהליכים אוניברסליים ויכולות אנושיות. תיאורה את אייכמן במונחים של "ביורוקראט משעמם וחסר מחשבה ביסודו" נבע מהנחותיה אלה, אלא שהמעבר החד בין הביטוי ה"ראדיקלי" לביטוי ה"בנאלי" של הרוע לא התקבל היטב ובעיני רבים נתפסה ארנדט כממעיטה בגודל ההתרחשות. אשהיים מסכם כך: "לנו, בירושלים, אין צורך לעשות דמוניזציה לארנדט וגם לא, מצד שני, לקדש אותה. אין לי ספק כי הבשילה העת לעיסוק ביקורתי ואוהד גדול יותר בהגותה".

במאמר על פרשנותה של ארנדט לשואה כאיום על הקיום האנושי מתמודד הנס מומסן עם השאלה, מדוע ייחסה ארנדט משקל כה רב לנושא השנוי במחלוקת של שיתוף הפעולה של מועצות היהודים וארגונים יהודיים אחרים עם הגרמנים. הוא קובע כי ארנדט אכן לא הבינה לאשורם את התנאים הממשיים שבהם ניסו לשרוד הקהילות היהודיות הנרדפות, במיוחד במזרח-אירופה. לדעתו הטיעון החשוב שלה לא כוון נגד הפונקציונרים היהודים, אלא התייחס לאופן שבו הצליחה מכונת ההשמדה הנאצית להפוך את הפשעים שבוצעו לנהלים שגרתיים שהחניקו כל מחאה מוסרית, בין אם של צופים מן הצד ובין אם של אלה ששוכנעו ליטול חלק בתהליך עצמו. ההבנה הייחודית של ארנדט את מאורעות השואה איפשרה לה להגיע למספר אבחנות ביקורתיות ראויות לציון, ממשיך מומסן, אך גם הובילה אותה למספר גדול של הצהרות גורפות, אשר בחלקן נבעו ממזגה הסוער ובחלקן משיטת החשיבה שלה. הערותיה הביקורתיות הכילו עם זאת, כל העת, ביקורת עצמית סמויה, וזאת יש לזכור בכל פעם שהיא מותקפת כמי שערקה מהמחנה היהודי, מסכם מומסן.

נסיים בכמה ממסקנותיו של מיכאל מארוס הקובע כי ארנדט נגעה בעצבים חשופים רבים ובמידה מסוימת הזמינה את הפולמוס הנוקב שהתעורר בתגובה על ספריה וכי הייתה לה יכולת לעורר כעס רב. לאחר שהייתה מגבשת לעצמה את הדברים, הייתה מעדיפה להשמיע את דעותיה כדברי אלוהים חיים, לא כטיעונים פתוחים לוויכוח, ומתוך גישה מזלזלת ביחס לעובדות. כתיבתה על משפט אייכמן הוליכה אותה לנתיבים בלתי-מוכרים לה וגרמו לה להיכשל באי-דיוקים חמורים הן בתיאור הגרמנים והן בתיאור קורבנותיהם. עם זאת, קובע מארוס, יש ממש ברעיונותיה של ארנדט בדבר משמעותה האוניברסלית של השואה. אם הרשע הוא בנאלי, כפי שארנדט סברה, אין צורך באופי פגום או ברשעות מלידה כדי ליפול ברשתו. גם בני אדם טובים עלולים להילכד ברשת זו. יש בראייה זו משום אזהרה לאנושות, קובע מארוס, אזהרה שכדאי לקחתה ברצינות.

הקובץ מכיל חומרים רבים ומגוונים ואין צורך להסכים לכל הנאמר בו כדי ליהנות אינטלקטואלית מהמחלוקות הסוערות ומהגלים שעוררה חנה ארנדט, שבוודאי ימשיכו להעסיק את עולמנו האינטלקטואלי עוד זמן רב.

סטיבן אשהיים (עורך): חנה ארנדט בירושלים. הוצאת המכון להיסטוריה גרמנית ע"ש קבנר האוניברסיטה העברית בירושלים, על-ידי הוצאת הספרים ע"ש י”ל מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ז – 2007, 392 עמודים.

4. מרטין גילברט: ליל הבדולח. כרוניקה של חורבן

"ליל הבדולח", קובע מרטין גילברט, מגדולי ההיסטוריונים בימינו "היה נקודת מפנה דרמטית בתפיסת העולם לגבי הנאציזם" ועוד הוא כותב, ש"ליל הבדולח שימש פתיחה לחורבנו של עם שלם ודוגמה למה שיכול לקרות כשחברה נופלת קורבן לאינסטינקטים השפלים ביותר שלה". גילברט, היסטוריון פורה במידה מופלאה, מנסה להוכיח בספרו זה, המצטרף למניין עשרות רבות מחקריו הקודמים, שאירועי נובמבר 1938 היו האות המבשר של השואה ולא אירוע חריג ותלוש במהלכה של שרשרת אירועי השואה. באמצעות תיעוד עשיר, בעיקר עדויות אישיות רבות, שנלקחו מארכיונים ומאוספים פרטיים, משרטט גילברט קו ישר בין הצתת בתי הכנסת ברחבי גרמניה ואוסטריה, החרבת הדירות והעסקים, מעצר 30 אלף הגברים היהודים ורצח כאלף מהם ובין מחנות ההשמדה - ברלין, המבורג, קלן מינכן ווינה מוליכות אפוא היישר למשרפות אושוויץ. תיזה זו, שאינה מקובלת על רוב החוקרים, היא לגיטימית, כמובן, אך השאלה היא האם היא עומדת במבחן ההיסטוריה. משום מה הצלחתו של גילברט לשכנע בצדקת הנחתו זו אינה מלאה. אמת, "ליל הבדולח" היה אירוע שמרכיביו הכילו סממנים של כל מה שעוד יתגלה ברפרטואר המרושע של גרמניה הנאצית: אלימות לשמה, סדיזם בלתי-מרוסן, רצחנות, תאוות בצע, תעמולת כזב, רשעות וזדון ללא סייג. מיטיבי ראות יכלו, אולי, לזהות באירוע אלים זה את מה שטומן בחובו העתיד אך השאלה המרכזית היא האם התוכנית לרצח כל היהודים כבר הבשילה בשלהי שנות ה-30. דבר זה מוטל בספק רב.

מכל מקום, גילברט מיטיב לצייר בעטו את הדרמה שנוצרה באותם ימי נובמבר של שנת 1938, והוא אינו פוסח על אף לא אחד מן ההיבטים הקשורים באירוע, החל מגירוש זבונשין, ההתנקשות בדיפלומט ארנסט פום ראט ועד לניסיונות ההצלה של הילדים במסגרת "טרנספורט הילדים". נאמן לעצמו, ממשיך גילברט בקו ישר את התיאור ההיסטורי, ומלווה את שיירות יהודי גרמניה ואוסטריה לעבר גיטו ריגה, מאלי טרוסטינייץ ואושוויץ, אתרי רצח מהם כמעט שלא שב איש מיהודי גרמניה ואוסטריה.

מרטין גילברט מסכם את "ליל הבדולח" במילים אלה: "שש שנים של אפליה אנטי-יהודית שעוגנה בחוק, שבודדה את היהודים מאחיהם הגרמנים ושגזלה מהם זכויות אזרח מלאות, התחלפו ב"ליל הבדולח" בגילויים ראשונים של אלימות פיסית, ישירה וכלל-ארצית, משולבת בהצתות, בחבלה ברכוש ובגנבות, בהתרוששות של קהילה שלמה, בתקיפה פיזית, בגירוש וברצח המונים. זו הייתה מתקפה ברוטלית, היסטרית, שלוחת רסן, נגד כל דבר יהודי, בקנה מידה רחב בהרבה מכל מה שקדם לה ועם זאת- רק פתיחה למשהו רחב בהרבה".

מרטין גילברט: ליל הבדולח. כרוניקה של חורבן. הוצאת ידיעות אחרונות. ספרי חמד. 2007 – תשס"ז, 222 עמודים.

לחזרה

▲ראש העמוד