"ובכל זאת החיים חזקים יותר מכל דבר אחר"[1]
וילנה היהודית תחת הכיבוש הנאצי
מאת מרב ז'נו

לחזרה

"ירושלים היא המטונימיה המרחבית של הקיום המוסרי, התרבותי והרוחני של העם והקשר שלו לאלוהים ערטילאי, חובק כל. כינוי עיר בצפון מזרח אירופה בשם ירושלים דליטא מייעד לה מקום סימבולי, בסיס מרחבי לתרבות ולתודעה של הגלות."[2]

עדויות לנוכחות יהודית בוילנה קיימות כבר מן המאה הארבע עשרה. במשך השנים, עם איחוד השושלת הליטאית עם זו הפולנית, התמזגו ליטא ופולין ויהודי שני המקומות יצרו מערכת מוסדות שהקיפה את כל תחומי החיים והפיצה תורתם בקרב קהילות מזרח אירופה.

אחד ממוקדי המשיכה התורניים בעיר היה רבי אליהו בן שלמה זלמן, 'הגאון מוילנה', מעמודי התווך של היהדות התלמודית. תלמידיו וממשיכיו הרבים הפכו את וילנה למרכז דתי ורוחני יהודי גדול. במאה התשע עשרה היתה וילנה למרכז לתנועת ההשכלה החילונית שסיגלה לעצמה את ההוד של 'ירושלים דליטא', אותה ירושלים סימבולית עליה כותב בנימין הרשב[3], כמרכז ללימודים ולתרבות ומשכה אליה אנשי רוח: הוגי דעות, חוקרים, היסטוריונים וסופרים – חילונים ודתיים כאחד. במאה העשרים היתה העיר למרכז חיים פוליטיים יהודיים, הוקמו ופעלו בה מפלגת ה'בונד', חוגים של 'חובבי ציון', 'מזרחי' ועוד. וילנה היתה מעיין נובע ליצירה ולהתחדשות רעיונית, תרבותית, חברתית ופוליטית. התקיימה בה מערכת חינוך מסועפת שתאמה את המבנה החברתי המגוון בעיר, ופעלו בה מוסדות תרבות שונים כמו תיאטרון יידיש, תיאטרון עברי, עיתונים וכתבי עת, איגודים מקצועיים, תנועות נוער וארגוני בריאות.
חילופי המשטרים ומיקומה ב'צומת דרכים' גיאופוליטית גרמו לתנועה מתמדת של הגירה ולהתמודדות עם אירועים שהעשירו את העיר אשר בהרכבה החברתי-תרבותי גילמה פלורליזם אמיתי: "בספריית סטראשון ישבו בצוותא צעירים וזקנים, תלמידי תיכון וחוקרים, למדו דף גמרא וקראו בכתבי הרצל, ובכתבי קרל מארקס"[4]. העיר שיקפה את האידיאולוגיות ואת המגמות התרבותיות של הזמן. גם בעולם התורני וגם בעולם החילוני היתה מוקד השראה רעיוני, וכן שימשה בפועל מרכז ששלח באמצעות רבנים ומורים את רעיונותיו לקהילות שונות במזרח אירופה ואף לארץ ישראל.
וילנה ספגה טלטלות לאורך ההיסטוריה, חילופי משטרים ותמורות פוליטיות רבות. בתחילת מלחמת העולם הראשונה היתה תחת שלטון רוסיה הצארית[5] , ב - 1915 נכבשה על ידי הגרמנים וב - 1918 הפכה חלק מאיזור ליטאי עצמאי. בשנתיים הבאות התנהלו מאבקים על השלטון בעיר בין ברית המועצות לפולין וב – 1920 סופחה לפולין. כשבוע לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, בשנת 1939, נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין גרמניה לברית-המועצות והעיר היתה, שוב, תחת שלטון בריה"מ. המכה הקשה ביותר ניחתה על וילנה היהודית עם כיבוש העיר על ידי המשטר הנאצי בשנת 1941. במשך שנות הכיבוש הנאצי התקיימה הקהילה היהודית תחת משטר אימים שגזר הגבלות על כל תחומי החיים, הפרטיים והציבוריים-קהילתיים כאחד. מרגע הפלישה לעיר דרך הקמת הגטו ועד לחיסולו חיו היהודים תחת איום של חטיפות ורצח מתמידים. למרות המדיניות האנטי-יהודית החריפה, שנועדה מלכתחילה לערער את בסיס הקיום היהודי, המשיכה ופעלה אותה חיות שאפיינה את הקהילה היהודית בוילנה מראשית הווייתה, שהתעקשה לא רק להמשיך ולהתקיים, אלא אף לחדש וליצור, לחייב את החיים ולצאת נגד המציאות הנתונה. בגטו התקיימו חיי תרבות אינטנסיביים שהיוו המשך למסורת העבר של העיר. בסוף המלחמה משישים אלף תושביה היהודים של העיר נותרו שלושת אלפים בלבד.

השנה חגגה מדינת ישראל 60 שנה להיווסדה. יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוקדש לתרומתם של ניצולי השואה לחברה הישראלית. תרומתם של ניצולי השואה, שרידי קהילות יהודיות עתיקות יומין, נשענת על מסורות יהודיות מבוססות ועל תורות רעיוניות מודרניות להן מוקדים רבים באירופה. אחד הססגוניים בהם הוא המרכז היהודי רב הפנים בוילנה. גליון זה מוקדש לאותם אנשים שעשו כדי לשמור ולשמר את אותה תרבות ענפה, אלה שלא שרדו ואלה ששרדו והפכו לקולה של קהילה שתוצריה ואוצרותיה התרבותיים הפכו לנכס צאן ברזל בנוף התרבותי בו אנו חיים.

[1]Herman Kruk, The Last Days of Jerusalem Of Lithuania: Chronicles From the Vilna Ghetto and the Camps 1939-1944, Yale University Press & YIVO Institute for Jewish Research, New Haven and London: 2002, p. 226.
[2] א. סוצקבר, כינוס דומיות, מבחר שירים תרגום ומבוא הרשב, ב. הוצאת עם עובד, תל אביב, 2005. עמ' 15
[3]עיין הערה 2 לעיל
[4]שם, עמ' 19
[5]י. ארד, וילנה היהודית במאבק ובכליון, ספרית פועלים, תל אביב 1976, עמ' 13