|
|
ביקורת ספרים
מאת ד"ר גדעון גרייף
המדור יעסוק הפעם בספרים העוסקים ענייני אמונה, תפילה, קיום מצוות ומסורת בימי השואה.
דרכי מווישיי לווישיי. מנעורים בשואה לבגרות של מדע ותעשייה.
תרומתם של רוב הניצולים למדינת ישראל, שהפכה לאחר
השואה לביתם, נעשתה חרישית, בצנעה, בלא תרועת חצוצרות והדים מרעישי כותרות בתקשורת. איש איש תרם למדינה מכישרונותיו, מיכולתו,
ממרצו. יוצאי דופן ושובי-לב הם סיפורי ההצלחה המרשימים של ניצולים, שעלו לגדולה, צברו הון בעסקיהם ובזכות מצבם הכלכלי המזהיר יכלו
להירתם לעזרתה של מדינת ישראל בשעותיה הקשות. כזה הוא סיפורו של פליקס זנדמן, מייסדה של חברת רכיבי האלקטרוניקה "וישיי" שהקים
בארצות שונות ובישראל, חברה שעשתה חיל בזכות מקוריותה וחדשנותה. הישגיו המדעיים המזהירים של זנדמן סייעו למדינת ישראל במאבקיה
הצבאיים, חיזקו את כושר הרתעתה ותרמו לקידומה המדעי והכלכלי. קשה להשוות בדמיון בין המדען הגאוני, ששועי עולם משחרים לפתחו,
לבין הנער פליקס, יליד גרודנו שבפולין, קהילה שרוב יהודיה נרצחו, חלקם באושוויץ-בירקנאו, נער ששרד בנס. פליקס וארבעה יהודים אחרים
ניצלו הודות לאצילות נפשם של יאן ויאנובה פוחלסקי, איכרים פולנים, חסידי אומות העולם, שהחביאו את היהודים המסתתרים בבור קטן מתחת
לביתם. אורכו של הבור היה 150 סנטימטר, רוחבו 120 סנטימטר ועומקו 50 סנטימטר. "הוא נראה לי כקבר", כותב פליקס. "לא הבנתי איך סנדר
[דודו] מצפה ששישה בני אדם יידחקו לתוכו, שלא לדבר על האפשרות שיחיו בו". אך הנס קרה, והיהודים המסתתרים, ששהו במלונה זו שנה וחצי,
ראו את יום השחרור. את נטייתו למדעים ואת רצונו לעסוק בהנדסה פיתח הנער מגרודנו בעת שהותו במסתור, הודות לדודו סנדר שלימדו מתמטיקה
באותה תקופת הסתתרות. התקופה הקשה נוצלה, איפא, גם ללימוד ולהשכלה. אפילו שם, במחשכי הבור, חלם פליקס על ארץ-ישראל: "מצאתי את
עצמי משתוקק מעומק הלב להגיע לארץ-ישראל. ...אל מול הסיפור הנורא של הניצחונות הגרמניים ומצעד הכיבוש הפראי של הצבא הנאצי התברר
יותר ויותר כי בעולם כולו יש מקום אחד בלבד המציע לנו לחיות. שמו היה ארץ-ישראל. דיברנו על ארץ-ישראל בגטו, ועכשיו דיברנו עליה כאן בבור."
את החלום לחיות בארץ ולתרום לביסוסה לא זנח הנער, שזכה
לצאת לחופשי, ללמוד ולהשכיל, לפתח המצאות ייחודיות ולהתבסס בעולם המדעי והעסקי. לארץ-ישראל, עליה חלם במסתור, העניק מלוא חופניים.
חברת "וישיי", חברה משגשגת שמפעליה פזורים בעולם כולו, מהם ארבעה בישראל, קרויה על שם הכפר הזעיר בליטא, בו
חיו אבות-אבותיה של המשפחה, ושם גם נולדו סבתו הנערצת של פליקס, תמה, ואחיה . "השם וישיי העניק לי תחושה של שורשי משפחתי. גם יהודי
וישיי נמחו מעל פני האדמה במהלך המלחמה, ולכן היה בשם הזה כדי להעלות מאוב גם את זיכרם של המתים בשואה. השם הביע את מה שחשתי".
סיפורו של פליקס זנדמן אכן מסמל להפליא את תקומת
הניצולים לאחר השואה, את רצון החיים העז שלהם ואת הכרתם העמוקה, כי מדינת היהודים היא המקום שעליהם להקדיש לו מאהבתם ומכוחות יצירתם.
פליקס זנדמן: דרכי מווישיי לווישיי. מנעורים בשואה לבגרות של מדע ותעשייה. תרגום: עמוס כרמל, כתר הוצאה לאור, ירושלים 1997, 330 עמודים.
מסע חיים.
מחבר הספר נולד בעיירה פיוטרקוב שבמחוז לודז' בפולין. הוא שרד את גיטו פיוטרקוב, את בוכנוואלד ואת ברגן-בלזן. את
אמו ראה בפעם האחרונה עת עלתה לרכבת שנסעה למחנה רוונסבריק. משם הועברה האם לברגן-בלזן שם גססה ומתה. אביו הוצא להורג
בבוכנוואלד, ורק אחיו מרדכי ניצל ממחנה בוכנוולד והצטרף לשרגא אחרי השחרור. ב-3 באפריל 1948, שבועות ספורים לפני הקמת המדינה,
הגיעו שני האחים לחופי הארץ בעזרת "עליית הנוער". הנער היתום מאב ואם החליט לפתוח דף חדש בחייו, למרות השכול ואובדן משפחתו.
בחגיגת בר-המצווה שלו, שהתקיימה בשטוקהולם, מגיע הנער למסקנה כי: "אתה לעצמך, שרגא, שיננתי לעצמי. חייך ועתידך בידיך, והחלטות
ההווה שלך יכריעו ויעצבו את המשך חייך". קבלת הפנים הידידותית והחמה לה זכה בארץ הייתה עבורו "כמשב רוח רענן". החברה הישראלית,
שקיבלה אותו ואת אחיו בזרועות פתוחות, שימשה במידה מסוימת תחליף למשפחה שאבדה. ממשפחת מילשטיין כמעט לא נותר איש בחיים.
בשנת 1961 הגיע מילשטיין לכפר שמריהו, ומאז קשר את גורלו ביישוב פורח ומשגשג זה, שהפך שם נרדף למקום איכותי, מבוסס ותרבותי.
היישוב, שנוסד בשנת 1937 בידי עולי גרמניה, שהגיעו ארצה ב"עלייה החמישית", גדל והתפתח עם השנים והרכב אוכלוסייתו השתנה בהתאם:
לא רק "הייקים" וצאצאיהם התגוררו מאז בכפר שמריהו, אלא גם ישראלים בעלי מקצועות חופשיים, אנשי אקדמיה, אנשי ציבור וגם שגרירים
וקונסולים חברי הסגל הדיפלומטי מארצות שונות. בשנת 1983 נבחר שרגא מילשטיין לראש מועצת כפר שמריהו, תפקיד אותו מילא עד לשנת
1997. במהלך כהונתו הוביל מילשטיין את היישוב להישגים בולטים בתחומים שונים, ודאג במיוחד לשמור על תקציב מאוזן. כל ההוצאות,
בין אם לפיתוח, בינוי או חינוך, כוסו מהתקציב העצמי וממקורות עצמיים. דגש מיוחד שם מילשטיין על ההיבט התרבותי, וביוזמתו קמו
מוסדות תרבות איכותיים, שגולת הכותרת שלהם הייתה הקמת מרכז וייל. הנער שניצל מהגטו ומהמחנות, הציב במדינת ישראל תמרור יוצא
דופן וחריג של ניהול מועצה מקומית בהגינות, באנושיות, ביושר וברמה מוסרית גבוהה, חסרת תקדים. כפר שמריהו נחשב בימיו של מילשטיין
ליישוב בעל רמת החיים ואיכות החיים הגבוהות ביותר בארץ. כל אותם ערכים שספג שרגא בילדותו בפולין – יושמו הלכה למעשה בעבודתו
כראש מועצת כפר שמריהו. הוא לא נרתע מאיומים, שמר על קלה כבחמורה במנהל הציבורי וצבר מוניטין של אדם נקי כפיים וישר כסרגל. אחרי
פרישתו לגמלאות המשיך מילשטיין בעבודתו הציבורית הענפה, והוא משמש בין השאר כחבר הוועד המנהל של מוסד "משואה" שבתל-יצחק.
מלבד זאת הוא פעיל בשורה ארוכה של גופים ציבוריים, זאת כדי להעניק מעצמו ומיכולתו לחברה הישראלית, שבה מצא את ביתו החם.
שרגא מילשטיין: מסע חיים. משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל-אביב תשס"ו – 2006, 191 עמודים.
לארוג את סיפורי
החיים. רה-ביוגרפיה של ניצולי השואה.
ספר ייחודי זה מסכם מחקר בו השתתפו אחד עשר ניצולי שואה, ילידי השנים 1920 – 1927. כולם מתגוררים בבאר-שבע,
אנשים מצליחים שהשתתפו בבניית המדינה ותרמו להקמתה, כל אחד בדרכו. הם הגיעו לבאר-שבע בין השנים 1948 – 1955, וכולם משייכים
את עצמם לראשוני העיר ולמייסדיה. מטרת המחקר הייתה לחשוף את המנגנונים הנפשיים אשר באמצעותם שיקם היחיד את טראומת השואה
ואת אירועי חייו האחרים, כך שיוכל להכלילם ב"סיפור חייו" ולהתמודד. סיפורם של הניצולים נושא עמו את הדגם הפסיכולוגי האישי, המבהיר
כיצד שיקם כל אחד מהם את חוויות הרדיפות והתלאות ואת מכלול אירועי החיים מהעבר, קיים תהליך "רה-ביוגרפי" (תהליך התיקון הסיפורי)
והגיע ל"זהות רצופה" שפניה אל העתיד. ההנחה המרכזית של המחקר הייתה, שניתן להסביר את ה"רה-ביוגרפיה" על-ידי מחזוריות פסיכולוגית של
"תיקון" הרע. בניגוד לפרשנות הפונדמנטליסטית, הגורסת כי העבר המוכתם הוא ספר חתום, יכולה הפרשנות האישית של האדם להיות מונחית
על-ידי "צופן-על" פלורליסטי, המדרבן אותו לבחירה חופשית של פירוש המתאים לו כשיקום אישי. אחד עשר המרואיינים שנענו להשתתף במחקר
הצליחו לשזור בראיון את חייהם ל"סיפורי חיים" שיש להם התחלה, אמצע וסוף, כלומר, במהלך הראיונות הם עברו התנסות "רה-ביוגרפית". מניתוח
סיפורי החיים ניתן היה ללמוד על גורמים התורמים להתמודדות מוצלחת עם טראומה ועל גורמים מעכבי התמודדות. סיפורי החיים המופיעים בספר
כוללים אפוא את ה"שברים" ואת ה"תיקונים" שערך המרואיין במהלך חייו באמצעות התנסות מגוונת בפירוש חוזר. ה"רה-ביוגרפיה" אמורה ליצור
הרמוניה ושלמות פנימית של האדם עם חייו, תוך כדי העלמת קטעים כואבים ביותר מחייו. כל אחד מהמרואיינים תרם ועודנו תורם לחברה, בדרכים
שונות, ומרגיש את הצורך להעניק מעצמו לזולתו. כך למשל, שושנה (העדיפה להופיע בשמה הפרטי בלבד) מקדישה מעתותיה לקליטת עולים
ומעניקה להם "תרומה ברוח לקחי השואה. הקליטה הייתה הגשר שלי לחיים, כי על ידי כך שהצלחתי לעזור לאחרים, אני עצמי שבתי לתחייה".
מרים, שכילדה נמנעה ממנה האפשרות ללמוד ולרכוש השכלה, מצאה
סיפוק רב בהקמת אטליז מצליח שזכה בפרסים על רמת ניקיונו ורמת השירות בו, ובעקבות הצלחה זו נבחרה לנהל את סניף עלית בבאר-שבע.
אשר אוד הצליח בעבודתו בחברת החשמל, התקדם וייצג את העובדים בפני ההנהלה. גם לאחר פרישתו לגימלאות הוא עוסק במקצועו,
ובין השאר עוזר לניצולי שואה אחרים הזקוקים לתיקונים בתחום החשמל. הוא גם עבר הכשרה ב"יד ושם" כדי לספר את עדותו לקהל הרחב.
דוד הקים חברה לעבודות עפר
ולסלילת כבישים, השתקם כלכלית ולאחר צאתו לגמלאות הוא מקדיש את כל זמנו למסירת עדותו בפני בני נוער ומתלווה למסעותיהם לפולין.
וכך איש איש וסיפור תרומתו החיובית לחברה בה הוא חי, מתוך מחויבות לעברו בשואה, לעולמו האישי שחרב, ושאותו השכיל לשקם בארץ.
איילה יחזקאל (פרידלר): לארוג את סיפורי החיים. רה-ביוגרפיה של ניצולי השואה. בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 1999, 272 עמודים.
העשור הראשון, תש"ח – תשי"ח.
מפעל מונומנטאלי זה, בן שלושת הכרכים גדולי הפורמט, שראה אור לפני שנה ונודע מאז כספר
מופת, הוא גולת הכותרת במפעל חייו של יחיאל גרנטשטיין, חוקר שואה פורה וחרוץ, שהעשיר את מדפי ספרות השואה בעשרות פרסומים . בציבור החילוני
אין שמו של גרנטשטיין מוכר דיו, וחבל. בציבור שומרי המצוות שמו יוצא לפניו כמי שמקדיש את חייו, פשוטו כמשמעו, להנצחת היהודים שנרצחו בשואה.
שלושה כרכים
אלה, המונים כמעט אלף עמודים, מביאים בסדר אלפבתי את דיוקנותיהם של רבנים, אישים תורניים, תלמידי חכמים ויהודים פשוטים, שחירפו את נפשם על
מזבח אמונתם בימי השואה, שחיו את חייהם היהודיים מתוך הסתכנות קבועה ותמידית בצל גזירות הגרמנים ועוזריהם, עד לרגע בו נלכדו, והועלו על המוקד.
האמונה בבורא
והצורך לשמור על צלם האדם היהודי הייתה חשובה למיליוני יהודים לא פחות מחייהם הפיסיים. היהודי המאמין לא היה מוכן להתכחש לבוראו ולאמונה בו, והיה
מוכן ליטול על עצמו בגבורת נפש סיכונים רבים, בכל עת, כדי שלא לבגוד ביהדותו. לעיתים הסתכן והצליח לשרוד ולעיתים שילם בחייו. הגבורה הרוחנית
של המוני יהודים ועמידתם הגאה - הייתה לצנינים בעיני הגרמנים והוציאה אותם מדעתם. לא אחת השתוללו בחמת זעם אל מול הלעג והבוז שגילו כלפיהם
העומדים להירצח. למרות עדיפות כוחם ועוצמתם חשו הגרמנים לא פעם, כי הם נחותים אל מול גדלות הרוח והאומץ של קורבנותיהם, להם בזו והשפילו עד עפר.
שמותיהם וסיפוריהם של יהודים אלה, לוקטו מתוך מאות
ספרי זיכרון של קהילות ישראל שחרבו, מתוך ספרים אוטוביוגראפיים של ניצולים ומתוך עדויות אישיות. המחבר עשה מאמץ עילאי להגיע למירב בפרטים ולדייק
עד כמה שניתן בסיפור חייהם, ענותם וגבורתם הרוחנית של האישים הנכללים בכרכים אלה. רבים מאוד הם היהודים שאינם נזכרים כאן, מן הסיבה הפשוטה
שכל משפחתם הקרובה נכרתה ולא היה עד אחד שנותר לפליטה, שיכול היה לספר עליהם פרט כלשהו ועל גדלות הרוח והתעוזה שגילו בתקופת השואה.
מסיבה זו יש לשבח את יוזמתו של גרנטשטיין, שלא ויתר על כל בדל אינפורמציה שעמד לרשותו כדי
להנציח בדרך מכובדת את הנרצחים, ואת גבורת הנפש שגילו במאבק על שמירת זהותם היהודית והאנושית אל מול מאמצי הגרמנים ליטול מהם זהויות אלה.
הביוגראפיות המצויות כאן חושפות מצד אחד תעוזה ונחישות יהודית ומצד שני מתעדות את אכזריותם בלא-רסן של הגרמנים.
מספר דוגמאות מהספר:
האדמו"ר רבי זאב וולוולה טברסקי מטריסק, בן למשפחת אדמור"ים מפורסמת, נעצר בידי הגרמנים בעיר קובל, ווהלין,
הושפל ועונה קשות. הגרמנים ועוזריהם האוקראינים לא הסתפקו בכך ומתוך גאווה במעשיהם הנפשעים כלפי היהודים, כרתו את ראשו, והציגוהו לראווה
בחלון הקואופרטיב של האוקראינים שבעיר. הרב רבי אהרון יוסף שמס, רבה של קהילת רוקיטנו, בוגר ישיבות מיר ונובהרדוק, הובל לגיא ההריגה, הצליח
להימלט, אך נתפס בשנית והובל בחזרה אל בור ההריגה. אשתו הרבנית הצליחה לחמוק ממקום הטבח, אך למחרת נתפסה בידי המקומיים ונרצחה בדם קר.
הרב הגאון רבי משה נתנאל שפירא, רבה של מינסק-מאזובייצק,
הסתתר בווארשה. מקום המחבוא נתגלה. הרב ועוד חמישים ושלושה יהודים ששהו עמו, הוצאו באלימות, ונורו בו במקום. שמואל ווערבעליע מ-קמין
קושירסק החליט על דעת עצמו להתייצב לחיסול, לאחר ששמע כי שמונים צעירים יהודים נתפסו ועומדים לירות בהם. הוא היה הקורבן השמונים ואחד.
כך פרושים לפנינו קורותיהם של יהודים לאלפיהם, מהם אלמונים ומהם
ידועים, כמו הדיין לייב לאנגפוס, בוגר ישיבת צויזמיר, שהתמנה לדיין בקהילת מאקוב-מאזובייצק, ואשר גורש לאושוויץ עם בני קהילתו בדצמבר 1942. מיד
עם הגעתו למחנה נלקח לעבודה ב"זונדרקומאנדו", היה אחד מן המנהיגים הרוחניים של אנשי פלוגת ה"זונדרקומאנדו", בין יוזמי מפעל התיעוד של "הכתבים
החשאיים" של אנשי ה"זונדרקומאנדו" ונמנה עם מנהיגי המחתרת והמרד. הוא נפל בזמן המרד של אנשי ה"זונדרקומאנדו" בבירקנאו, ב-7 באוקטובר 1944.
העשור הראשון, תש"ח – תשי"ח, העורכים:צבי צמרת וחנה יבלונקה, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים תשנ"ח – 1997, 373 עמודים.
▲ראש העמוד
|
|
גירסה להדפסה
