ליאון אנגלסברג - הכמיהה לצבר
גוונים של זיכרון
מאת אורית מרגליות

לחזרה

ליאון אנגלסברג, דיוקן עצמי בכובע מחודד, שנות ה-60. שמן על בד, 81X71 ס"מ	ליאון אנגלסברג, דיוקו עצמי עם צבר שנות ה-60 או ה-70. שמן על בד, 47.5-58 ס"מ

ליאון אנגלסברג נולד בורשה בשנת 1919, למשפחה בורגנית מסורתית, אחד מארבעה ילדים. עם פרוץ המלחמה נהרג אחיו הבכור בהפצצות על העיר, וליאון ברח עם אחיו הבוגר ללבוב ומשם לברית המועצות. ב-1943 התגייס לאוגדת חיל הרגלים הפולנית שסופחה לצבא הסובייטי, השתתף בקרבות ונפצע בעינו. הוריו ואחותו התאומה שנותרו בורשה נספו, ככל הנראה, בטרבלינקה .
עם שובו לאחר המלחמה לורשה נרשם ליאון ללימודי האקדמיה לאמנות של ורשה, אותם השלים ב-1950. ב-1957 עלה לארץ, התגורר במעברה ליד חיפה, וכעבור חודשים ספורים עבר לירושלים לאבו תור. נפטר ב-1998.
ביצירות הנ"ל ניתן לראות כיצד רואה אנגלסברג את עצמו ביחס גם למקום מגוריו במדינת ישראל.
בשני דיוקנאות אלו, לבוש אנגלסברג מדי חקי פשוטים, ששימשו אותו כל חייו, והפכו לחלק מזהותו. הוא היה גאה בעברו כחייל קרבי שלחם בחזית הרוסית. בתוארו עצמו כך שוב ושוב מעביר הוא את המסר של החייל שהפך לאמן.
גם בארץ, נהג ליאון ללבוש מדים אלה. בגלויה שכתב לחבר בורשה כתב: "אני מתהלך בחאקי, עוד מפולין; על ראשי כובע. כולם חושבים אותי לקיבוצניק מלידה, אבל בעברית אני מתחיל רק בקושי לחבר הברות..." אם לא על ידי השפה, לפחות המראה שיווה לו מראה של שייכות, של חלוץ, אך עם הזמן הגאווה במדי איש העבודה הפכה לתחושה של ניכור וביקורת עצמית עד כדי ראייתם כתחפושת ליצן.
וכך הוא מצייר את עצמו בציור הימני, כובע ה"טמבל" מתוח כקונוס, פניו צבועות (הגבות מושחרות, החיוך צהוב), וחולצתו חצויה לשניים כבגד מוקיון.
ייתכן כי זהו ניסיונו להראות כי נואש מתקוותו להכות שורש או שלפתע ראה עצמו דרך עיני סביבתו-זר המשוטט בבגדים בלויים.
ליאון לא היה הניצול היחיד שחש כך. תחושותיו היו דומות לתחושות של ניצולים אחרים שאף הם חשו "לא שם ולא כאן". נראה שמצד אחד שליאון היה רוצה להשתלב ולהיות חלק מהחברה, אך מצד שני גם לשמור על עצמיותו. מגמה זו ניתן לראות בבחירתו בשני הדיוקנאות בסמלים הצבריים-צמח הצבר, הטבע, כובע "טמבל" ומדי החאקי.
יצירתו של אנגלסברג התקבלה על ידי החברה השראלית עוד בחייו, אך עם זאת בציוריו הוא המשיך להביע את פן הניצול שבזהותו.

לחזרה

▲ראש העמוד