ביקורת ספרים
מאת ד"ר גדעון גרייף
לחזרה

בגיליון זה אנו ממשיכים לסקור ולהציג בפני ציבור המלמדים והמתעניינים בנושא השואה והוראתה, ספרים חדשים בנושא שיצאו בארץ ובחו"ל. הסקירות נועדו להציג בפני הקורא את אותם ספרים הזקוקים לחשיפה בשל איכותם ומיוחדותם שאלמלא כן אולי ייוותרו בצל.

1 . לקסיקון השואה בעריכת איתמר לוין
2 . האמנתי שאשאר בחיים מאת לינהרד בצלאל (סאלק) 

1 . לקסיקון השואה, בעריכת איתמר לוין, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד

האתגר שבהוצאה לאור של לקסיקון מקיף על השואה הוא רב, ומחייב את עורכו לקריאה מרובה, התמצאות מעמיקה בנושא והיכרות מצוינת עם המקורות. בנתונים אלה ניחן בוודאי איתמר לוין, וניכר שהמאמצים שהשקיע בהכנת הלקסיקון מרובים.

לפנינו כלי עזר שימושי ויעיל, אבל לצד הכוונות הטובות והמאמץ שהושקע נראה שלא ניתנה תשומת הלב המספקת לתופעה שאסור שתתרחש בתדירות החורגת מסבירה בלקסיקון כזה: קיומן של שגיאות מרובות. לצערי, עלי לקבוע שהלקסיקון מלא וגדוש בשגיאות, חלקן חמורות, חלקן קלות, שגיאות משעשעות, אחדות מרגיזות וכולן כאחת מיותרות. בקלות אפשר היה להימנע מהן אילו נועץ העורך ביודעי דבר, וכאלה לא חסרים בישראל.
הנה כמה דוגמאות לשגיאות שבספר, לסוגיהן:

• שגיאות עובדתיות: במרד הזונדרקומאנדו בבירקנאו הצליחו המורדים לחבל במיתקן מוות אחד ולא בשניים, כפי שכתוב; הרב צבי קורץ לא היה ראש ה"יודנרט" של סאלוניקי. המונח "יודנראט" בהקשר לסאלוניקי הוא שגוי. קורץ מונה ל"ראש הקהילה היהודית" שאורגנה מחדש על ידי נציגות הגסטאפו בעיר; "קנדה" אינו כינוי ציני שהעניקו אסירי בירקנאו. הביטוי מקורו בימים בהם "קנדה" בבירקנאו טרם הייתה קיימת (אז הייתה רק "קנדה" הישנה שליד מחנה האם) והוא ניתן על-ידי האסירים הפולנים בהשראת ספר פולני ידוע שהופיע בין שתי מלחמות-העולם; תיאור הפוגרום האכזרי ביאסי לוקה בחסר.

•  שגיאות בניקוד שמות ומונחים: עשרות שמות ומונחים בלקסיקון מנוקדים בצורה שגויה. כאן אזכיר אותם בלי לציין את מהות השגיאה: אלטסטנרט; בלוק אלטסטה; לאגר אלטסטה; דויטשה ארווקה; יודה ארווקה; ארבייט מאכט פריי ועוד רבים.

• שגיאות באיות השמות: גולדהגן הפך לגולדנהגן; דנטיסטים מופיעים כדנטיסים; בית-הקפה "ציגנריה" בקראקוב הפך ל"צינגריה" ועוד.

•  ערכים חסרים: מובן שהלקסיקון אינו יכול לכלול הכל, עם זאת יש כאן בחירה מוזרה – אם שמה של הרמינה בראונשטיינר, "המפלצת ממידאנק", נכלל בלקסיקון, לא ייתכן לשמוט את שמה של הילדגארד לכרט, שנודעה כ-"בריגידה צמאת הדמים", שעלתה על הרמינה בראונשטיינר במיידאנק בסדיזם וברצחנות שלה. עוד ערכים שמשום מה הושמטו הם למשל, ווהלין; אוטו מול; ד"ר הורסט שומן; אוסוואלד קאדוק. 

•  פרטים חסרים: בכמה ערכים נעדרים פרטים שחיוני לציינם, אפילו בקיצור נמרץ. למשל, בערך "ויטל" לא נזכר יצחק קצנלסון; בערך על ואלטר ראוף לא נזכר שהסתתר אחרי המלחמה בדרום-אמריקה, שם ניסו בני הזוג קלארספלד ללוכדו; העיירות והערים השייכים לחבל ווהלין נזכרים כמקומות יישוב באוקראינה אף שלפני המלחמה היה חבל ווהלין חלק מפולין; בערך על יאן קרסקי לא מצוין שהיה שנים רבות פרופסור בארצות-הברית עד מותו.

כל הליקויים הללו ואחרים, שלא ציינו כאן, ניתנים לתיקון ולשיפור. 
לטובה יש לציין את העובדה שאיתמר לוין מביא בערכים שונים ציטוטים וקטעי מקורות - המאירים את ההסברים, דבר שאינו מקובל בלקסיקונים אחרים - וכן מפות ולוח תאריכים.

לקסיקון השואה, בעריכת איתמר לוין, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל-אביב תשס"ה (2005),  318 עמודים.

סיפוריהם של ניצולי השואה, הניגשים לכתיבת זיכרונותיהם בחלוף עשרות שנים מזמן האירועים האותנטיים, מפתיעים בכל פעם מחדש ברעננות הזיכרון וביכולת הכותב לשחזר פרטי פרטים מאירועים שהתרחשו לפני שישים ושבעים שנה. סיפורו של בצלאל לינהרד אף הוא כזה: מפורט, ריאליסטי, צבעוני ותלת-ממדי, רב-עוצמה ומשכנע בכנותו.

 חלקו הראשון של הספר מתמקד בתיאור חיסולה ההדרגתי של הקהילה היהודית בבוריסלב, לאחר כיבושה בשנית בידי הגרמנים ביולי 1941. המונח "אקציה", המוכר כמעט מכל הגטאות במזרח-אירופה, מקבל אצל לינהרד ביטוי מוחשי מאוד עד כי פחדם של היהודים המסתתרים ומנסים בכל כוחם לשרוד ולהיאחז בחיים עובר אל הקורא מבין דפי הספר: "היינו בין היהודים הראשונים שנתפסו והוכנסו אל אולם הקולנוע. אחרינו התחילו להביא עוד ועוד יהודים, נשים וילדים, זקנים וחולים. כל אלה היו מיועדים לחיסול. ידענו זאת: בפרוורי העיר כבר הכינו בורות כדי לקבור אותנו. כולם שכבו על הרצפה. השירותים של הקולנוע, שהיו סמוכים לבמה, התחילו להתמלא. הריח התפשט בכל האולם ושתן נזל אפילו מהבמה אל מושב התזמורת. בפנים היו מהומה, צעקות ובכי. השוטרים האוקראינים ניצלו את המצב, והיו מוציאים צעירה יהודיה ומתעללים בה, אונסים אותה ומחזירים אותה פנימה. שמענו את הבכי החרישי". (עמוד 62).

 הנער בצלאל בן ה-13 עד ראייה לרצח ברוטאלי של מאות יהודים בגטו בוריסלב, חלקם קרובי משפחתו, ורגשות עזים מציפים את נפשו. הוא משתוקק לנקום, להציל, אך גם להימלט מגיא ההריגה ולהציל את חייו הצעירים. בתוך כל התופת האופפת אותו הוא נשאר נער רגיש המסוגל להתאהב אהבת נעורים ולטוות חלומות בתוך עולם ההולך ונכחד. הוא וחבריו לא נואשים למרות הסבל והאובדן המתמיד של בני משפחותיהם, והם מתארגנים ומתקינים מקומות מחבוא ביערות הסביבה ובדרך זו מביאים להצלתם של כ-300 מיהודי העיר והסביבה.

 קטעים רבים בספר מקדיש המחבר לשנאה היוקדת שהוא חש מצד שכניו ומכריו הפולנים. הוא מגיע למסקנה נחרצת: "על אדמת פולין אין לנו ידידים או מי שיהיו מוכנים לעזור לנו בעת צרה. הפולנים, ולא רק האוקראינים, שמחים לאידם של היהודים בארצם ובכל מקום אחר ומכל מקום  אדישים לגורלם" (עמוד 76). במקום אחר הוא מגדיר את העולם כג'ונגל, שבו חיות הטרף עוסקות בציד יהודים כדי להשמידם (עמוד 119).

מצד שני, שיחק לנער בצלאל ולאביו מזלם כאשר גורלם הפגיש אותם עם גרמני אציל נפש (שקיבל לימים את אות חסיד אומות העולם) ברטולד בייץ. גרמני יוצא דופן זה גייס מומחים יהודים שעבדו בהפקת נפט גולמי, ושמר עליהם ועל בני משפחתם מכל משמר מאימת האקציות החוזרות ונשנות. הוא נלחם על כל אחד מעובדיו אף כי לא תמיד עלה בידו להקדים את הרוצחים מבני עמו, כפי שהיה הדבר עם אביו של בצלאל.

 חלקו השני של הספר מתאר את קורותיו של המחבר כחייל צעיר בצבא האדום ואת דיוויזיית חיל הרגלים בה שולב. הוא לוחם עם חיילי הצבא האדום עשרים חודשים, זוכה לראות גרמנים הרוגים בקרבות ומוצא את עצמו בסיום המלחמה בווינה. אחותו היחידה, שהייתה אסירה בפלאשוב ובאושוויץ, זוכה לראות את יום השחרור. בדצמבר 1948 עולה בצלאל לארץ-ישראל וכאן מתחיל פרק חדש בחייו.

 הסיפור כה דומה לסיפורים רבים אחרים ובכל זאת -  יש בסיפור המאבק לחיים ולהישרדות של בצלאל לינהרד מקוריות וייחוד, ובסגנונו האישי והאינטימי יש כדי להפוך ספר זה מומלץ ביותר לקריאה.

 בצלאל (סאלק) לינהרד, האמנתי שאשאר בחיים. מאבקו של נער לשרוד בגטו בוריסלב ובצבא האדום, סידרת עדות, הוצאת יד ושם, ירושלים תשס"ה (2005), 241 עמודים.

לחזרה

▲ראש העמוד