עשירי למניין
לחזרה

ראשון חזר חיים הנגר. הוא בא בשעת בין-ערביים מן הנהר והיערות, ואיש לא ידע מאין וממי. האנשים שראוהו מהלך לאורך הגדה, לא מיד זיהו מי ומי הוא. כי איך יכלו לזהות? לפנים היה ברנש מגודל, רחב כתפיים, עכשיו קטן והצטמק, בלבוש בלויים, ובעיקר – היעדר הפנים. חיים הנגר, לא היו לו כלל פנים. הם כוסו בצמחיה שופעת, סבך מתפתל ושחור. אין לדעת כיצד פיענחו הבריות שאמנם הוא האיש. הם השקיפו מגבוה, מן הסוללה שליד הנהר, איך הוא פוסע בצעד כבד, ואיך בהתקרבו אל בתיה הראשונים של העיר התחתית, נעצר ופותח בניגון. סבורים היו שדעתו נטרפה עליו, עד שאחד פיקח ניחש שאין זה ניגון אלא תפילה יהודית, נימת נכאים שהייתה בוקעת לפנים, בלילות שבת. מבית הכנסת שנבנה לפני מאה שנים ואשר נשרף עתה על ידי הגרמנים. בית הכנסת עמד בעיר התחתית. העיר התחתית הייתה כולה יהודית, גם בעבר וגם בימי הגרמנים, אבל איש לא ידע מה יהיה בגורלה עכשיו, לאחר שיהודיה אינם עוד. חיים הנגר היה ראשון החוזרים.

מעל העיירה רבץ עדיין אובך מעיק של הדלקה שכבתה, צחנת חריכה עמדה באוויר, ערפילים אפורים ריחפו מעל השוק שהוצת על יד הגרמנים. בערב, משפשטה השמועה, התכנסו לפני ביתו של חיים אנשים רבים. אלה באו לברכו לשלום, אלה – להציץ, ואחרים – לברר האמנת אמת היא שניצל מישהו.

הנגר ישב על המדרגות בחזית הבית שדלתו הוצמדה במסמרים. הואל לא השיב לשאלות ולברכות. אחר כך סיפרו הבריות שמתוך סבך השיער שעל פניו הבליחו עיניים חסרות מבט כשל סומא. ישב והביט נוכחו, מבלי לראות אף אחד. אחת הנשים העמידה לםניו קערת תפוחי אדמה ולמחרת בבוקר סילקה אותה מבלי שנגע בה.

כעבור ארבעה ימים חזר השני. היה זה חוכר החווה הסמוכה שהחזיק מעמד ביער הודות לעזרת האקונום – מנהל המשק שלו. האקונום הביא את החוכר בעגלה לאור היום. היהודי הזקן, השכוב למחצה, נתמך באלומות קש. פניו, שלא כפני הנגר, היו חיוורות כסיד, ודבר זה תמוה היה בעיני הבריות, הרי אדם זה חי ימים רבים כל כך באוויר הצח. ברדתו מהעגלה, התמודד החוכר והשתטח מלוא קומתו על האדמה, מעשה שניתן היה לייחס לא לחולשתו, אלא להתרגשות שלו . ואכן, אפשר היה לשער שהוא נושק את סף ביתו לאלוקיו על הצלתו. האקונום סייע לו לקום, ובתומכו בזרועו הביאו אל מבוא הבית.

אחר כך, במשך שבוע ימים, לא חזר איש. העיירה ציפתה במתיחות, האנשים העלו סברות וחישבו חישובים.

הצחנה נסוגה בלחץ הרוח,הימים שבאו היו צלולים מאד והאביב התלבלב בבת אחת, כפי שיאה לאביב הראשון, בן חורין. העצים העלו ניצנים. חסידות באו ביעף.

לאחר עשרה ימים הגיעו שלושה: סוחר בדים ושני סוחרי תבואה.

הופעתו של סוחר הבדים טרפה במקצת את הסברות והחישובים, שכן ידוע היה מעל לכל ספק שהאיש הובל למקום שממנו אין חוזרים. מראהו היה כמו לפני המלחמה, ואפילו השמין קצת. משנשאל, הסביר באורך רוח ובחיוך שקפץ מתוך רכבת שהובילתו לבלז'ץ והסתתר בכפר. אצל מי הסתתר ובאיזה כפר – זאת לא רצה לגלות. על פניו נסוך היה החיוך שלפני המלחמה, כשעמד מאחורי הדלפק ומכר אריגי משי וכותנה. החיוך הזה לא מש מפניו והפליא את רואיו, הרי אדם זה לא שרדה לו אף נפש חיה ממשפחתו.

סוחרי התבואה ישנו שלוש יממות תמימות שינה עמוקה ביותר. רבוצים היו על גבי הרצפה ליד הדלתות שלא נסגרו. דומה שהשינה עטה עליהם ברגע שעברו את סף ביתם. נעליהם ובתי השוקיים שלהם מכוסים היו שכבה עבה של בוץ קרוש ופניהם תפוחות. השכנים שמעו: בלילה צעקו תוך שנתם.

הסוחרים שקועים היו עדיין בשינה, כשחזרה האישה הראשונה שאיש לא הצליח לזהותה. רק משקרבה בריצה אל ביתו של המורה והתייפחה בבכי תמרורים, הבינו שזוהי אשתו, הבינו, אך לא הכירו, כה מושלמת הייתה תחפושת הקבצנית שעטתה, היא פשטה יד ליד כנסיות, נדדה בשווקים וניבאה עתידות מכף היד. זה היה המחסה שלה. מבעד לסודרה המשובץ הציצו פנים מיוגעות של כפרית. שאלוה בפליאה: זו את, גברת? זאת אני – השיבה בקול עמום, רהוי. רק הקול נשתמר אצלה כלפנים.

הנה כי כן, הם היו שישה. הימים חלפו חיש, הגנים נתכסו בירוק. זהירים שכמותם – אמרו בריות – ממתינים שהחזית תזוז. שכן זה זמן רב קפאה החזית, והדממה בישרה מתקפה. אבל, גם בשעה שנפתחה המתקפה והחזית הועתקה בזינוק אדירים הרחק למערב, חזרו רק בודדים.

עגלה הביאה רופא שרבץ במשך תשעה חודשים בבור שנכרה על ידי פציינטית – איכרה, ועתה לא היה מסוגל להלך ברגליו. מתוך בונקר ביער חזר רואה חשבון עם בנו וספר עם רעייתו. הספר שהתבלט בשעתו בבלורית שיער אדמוני, היה עכשיו קירח לגמרי.

מדי יום ביומו, לקראת הערב, היה סוחר הבדים יוצא מביתו ופוסע לעבר תחנת הרכבת. אשתי חוזרת היום – הסביר לשואלים. הרכבות טרם החישו מהלכן.

חוכר החווה, יהודי הדוק, היה מרבה לעמוד בחלון בציפייה לעשירי למניין – וכי אז יוכלו לערוך על חורבות בית הכנסת תפילה לזכר הנרצחים.

הימים חלפו בזה אחר זה, ריחניים, בהירים, תנועת הרכבות נתחדשה. האנשים בעיירה חדלו לעלות סברות ולחשב חישובים. פני החוכר החיוורות כסיד הבהבו בחלון לעיתים רחוקות יותר. רק סוחר הבדים לא הפסיק הליכותיו אל תחנת הרכבת. הוא עמד שם, ממתין באורך רוח, וחיוך על פניו. איש כבר לא שם לב אליו.

אידה פינק, "עשירי למניין", מתוך: הגן המפליג למרחקים, ספריית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, תל אביב תשמ"ח, תירגם: דוד וינפלד, עמ' 102.

לחזרה

     ▲ראש העמוד