|
|
|
גירסה להדפסה
|
|
ביקורת ספרים
מאת ד"ר גדעון גרייף
השואה הותירה אחריה שבר במישורים רבים של הקיום היהודי, הפיסי והרוחני, ואחד
הבולטים והעמוקים שבהם הוא תחום האמונה והדת. הפעם נביא סקירה של ספרים חדשים,
המנסים להתמודד עם סוגיית משבר האמונה בעקבות השואה.
1. אליעזר ברקוביץ': אמונה לאחר השואה. הקדמה: רון מרגולין. בהוצאת "מרכז שלם" ו"יד
ושם". ירושלים, תשס"ו – 2006, 173 עמודים.
ספר זה, והבא ברשימה, הם מחשובי הספרים העוסקים בשואה מצדה התיאולוגי – אמוני,
ומחברם נחשב לאחד מגדולי הוגי הדורות בדורנו. אליעזר ברקוביץ' פילוסוף ותיאולוג,
עלה לארץ בשנת 1975 לאחר קריירה אקדמית מרשימה בארצות-הברית וחי בירושלים עד למותו
בשנת 1992. הספר "אמונה לאחר השואה" הוא כְּתב אשמה חריף ונוקב כנגד התרבות המערבית
ונגד הכנסיות הנוצריות, הקתולית והפרוטסטנטית גם יחד, בגלל יחסן העוין המתמיד
ליהודים, יחס שהכשיר את הקרקע לשואה. אף שפרקי הספר נכתבו לפני שנים רבות, הרי כוח
זעקתם שריר וקיים, במיוחד בימים בהם נשמעות מכיוון טהרן קריאות ברורות וחד-משמעיות
לחורבן מדינת היהודים ולהכחשת השואה.
בספר נכללים שבעה פרקים העוסקים באדם לנוכח השואה, בשואה בהקשרה ההיסטורי,
בהרהורים תיאולוגיים בעקבות השואה ובעתידו של העם היהודי. המחבר מנהל דין ודברים
נוקב עם העולם המערבי בנוצרי על שתיקתו לנוכח שואת יהודי אירופה וקובע, כי אשמת
גרמניה היא אשמת המערב. לא רק שישה מיליוני יהודים נרצחו בשואה, גם הציוויליזציה
המערבית איבדה בה את הזכות לטעון לכל בדל של כבוד והערכה. עמדתה של הציוויליזציה
המערבית כלפי רצח העם שביצעה גרמניה הנאצית, ושהתבטאה באדישות, סובלנות ועידוד
שבשתיקה כלפי פשעי גרמניה - התאפשרה משום שאותה רצחנות "תססה בריקבון פיגולים בעולם
המערבי". התערערות הערכים במערב בעקבות עליית הנאציזם הייתה עמוקה כל כך, עד
שציוויים הומניטאריים רגילים של המצפון איבדו את אופיים המחייב. הידרדרות המצפון של
מדינות המערב משתקפת היטב בשירו של יצחק קצנלסון: "אכן העמים לא התערבו, לא מחו, לא
הניעו ראש, לא איימו על הרוצחים, לו למראית עין ולמשמע אוזן.... קברניטי העמים
כאילו יראו שהרוצחים יחדלו להרגנו". וכך נידון עם חסר אונים להשמדה, כאשר ארצות
הציוויליזאציה המערבית איבדו את רוחן ונשמתן.
בסוגיית האדם לנוכח השואה מטעים ברקוביץ', השאלה "איפה היה האדם?" חשובה יותר
מן השאלה "איפה היה אלוהים?" מן הסיבה שאת ההיסטוריה קובעים בראש ובראשונה בני
האדם. בזמן שחרבה יהדות אירופה, אחז למעשה את היבשת כולה טירוף ברברי אנטי-יהודי,
לוֹ היו שותפים לא רק בגרמנים אלא גם שאר עמי אירופה, שחלקם אפילו עלו על הגרמנים
באכזריותם ובחוסר אנושיותם, עד כמה שהדבר היה אפשרי בכלל, קובע המחבר. סיפור
התנהגותה של האנושות בזמן השואה ראוי לבדיקה וחקירה מעמיקה.
חשבונו של ברקוביץ' עם הכנסיות הנוצריות קשה ביותר. הוא מאשים, כי אלמלא
העלבונות, ההשפלות והפגיעות שספגו היהדות והעם היהודי מידי הנצרות במשך מאות שנים,
אלמלא הדיכוי הבלתי-פוסק, ההפליות, הגירושים, הפרעות ומעשי הטבח שהיו מנת חלקם של
היהודים בארצות הנוצרים - לא הייתה השואה אפשרית. "אלמלא כל אלה לא היו העמים
הנוצריים שוקעים במעיינות השופעים של שנאה, בניוון מוסרי ובאדישות שבלעדיהם לא היה
הפשע האיום ביותר בהיסטוריה ניתן לביצוע". הדיכוי, הגירושים והרציחות והפרעות שהיו
מנת חלקם של היהודים מידי הנוצרים במשך מאות בשנים לא היו "אנטישמיות". הם היו חוסר
אנושיות ואכזריות שלא היו כמותם בתולדות אנוש. מסקנתו של ברקוביץ' היא כי
האנטישמיות הנאצית הצליחה כל כך מפני שהייתה בעיקרה המשך רצוף של של התקופה הנוצרית
במסווה פאגאני. הטרגדיה הרוחנית הגדולה של הנצרות היא, שככל שהדברים אמורים בשנאת
היהודים, אלף ותשע מאות שנה לא שינו בה דבר. להיפך: דווקא בתקופה הנוצרית נעשתה
שנאת היהודים ברברית ובלתי-אנושית. תהיה זו איוולת, מסכם המחבר, אם היהודים לא
יבחנו בחינה ביקורתית את התרבות והציוויליזאציה הנוצרית, האחראית לסבל יהודי רב כל
כך.
בשאר פרקי הספר עובר המחבר להתמודדות הפנימית הקשה עם משמעותה של האמונה
הדתית בשואה ולאחריה. הוא מציג השקפה תורנית, המקדמת בברכה העלאת שאלות נוקבות על
הצדק האלוהי. לשאול, היכן היה האלוהים בשואה - איננו מעשה של חילול השם. ההתרסה
לנוכח העוול והאכזריות שהתרחשו בשואה היא מעשה של אמונה אמיתית.
בניגוד בולט לנטייתם של רבנים ומנהיגים חרדיים דוחה ברקוביץ' כל צורה של
צידוק הדין לאחר השואה, משום, שלדעתו, יש בכך העמדת פנים והתכחשות לאימי השואה
ותוצאותיה. הוא רואה את עצמו ואת בני דורו, שלא חיו תחת אימת השלטון הגרמני-נאצי,
כאחיו של איוב. ואמנם, מורשת איוב, שחווה ייסורים קשים מנשוא, על לא עוול בכפו,
מחייבת גם אותנו שלא להשלים עם חוסר התכלית שבחורבן יהדות אירופה. אולם כשם שחייבים
להבין את אלה ש"בשבילם אלוהים לא נכח שם", כך יש להוקיר את אלה שהכריזו על אמונתם
והעידו עליה במעשיהם עד כלות נשימתם. בעיני ברקוביץ', המורשת המוסרית של קורבנות
השואה באה לידי ביטוי לא רק בגילויי האמונה הדתית, אלא בכל אותן התנהגויות נאצלות
של יהודים במחנות הריכוז וההשמדה הגרמניים-נאציים. התנהגויות אלה, המתועדות באלפי
העדויות שנאספו, מבטאות את רוממות הקיום האנושי ויש לראות בהן את מעשי קידוש השם של
תקופת השואה, על-פי העיקרון של קידוש החיים בתוך החורבן. וזהו המסר הבוקע מחיבור זה
שלפנינו: במקום גינוי של ההולכים כצאן לטבח, נפתח הפתח להבנת העוצמה הרוחנית של
העמידה היהודית בפני הסבל והמוות.
2. אליעזר ברקוביץ': עמו אנוכי בצרה. יהדות בגיטאות ובמחנות ההשמדה. הקדמה: שלום
רוזנברג. בהוצאת "שלם" ו"יד ושם", ירושלים תשס"ו – 2006, 167 עמודים.
מאבק ההישרדות לא היה המאבק היחיד שקיימו היהודים בימי השואה. לנוכח חוסר האנושיות
וההשפלה בגטאות ובמחנות ההשמדה, הם נאבקו לשמור על כבודם האנושי ולקיים את מצוות
התורה. ברקוביץ' מדגים ומציג בספרו זה את דרכי המאבק הרוחני של היהודים שומרי
המסורת, וטוען כי יהודים אלה גילו אומץ לב וגבורה שאינה פחותה מגבורתם של אלה שלחמו
בגרמנים ובעוזריהם עם נשק בידיהם.
לפי דבריו, המאבק הרוחני בגרמנים היה מאבק בטומאה המתוכננת והמודעת שטימאו
הגרמנים את אנושיותו של האדם. גרמניה הנאצית, כך טוען ברקוביץ', הייתה האלהתה של
השטניות. היא הייתה טינוף דתי של כל טהרה ותום. בצדק ראו בה היהודים מרד של "כוחות
הטומאה", השתוללות של "בני החושך", הזורעים חורבן ואבדון. נגד כל אלה לחם היהודי
המסורתי, שחשש יותר מכל מאובדן גרעין אישיותו כאדם יהודי.
מאחר שהיהודים הבינו, לפעמים באורח לא מודע, את טבעו של העימות עם גרמניה
הנאצית, הם לא הטילו ספק במפלתה הסופית של גרמניה, ובהישרדותו של עם ישראל, יהא
גורלם שלהם אשר יהיה. יהודים רבים סיכנו את חייהם בגטאות ובמחנות כדי לקיים מצוות
ולהקפיד בעשייתן מעל ומעבר לדרישות ההלכה ולעיתים אפילו בניגוד לדרישות ההלכה.
המחבר שואל, האם באמת צדקו כאשר העזו פנים נגד הגרמנים, וקיימו תפילות בציבור,אפו
מצות לפסח וכיוצא באלה, בו בזמן שהתורה מצווה על "ייהרג ואל יעבור", רק בקשר לשלוש
מצוות מתוך התרי"ג?? והוא משיב: מעולם לא עמדו העם היהודי והיהדות בפני הסתערות מחץ
של מדינה אדירה שאסרה מלחמה על הרוח. על הפרק לא עמדה מצווה זו או מצווה אחרת.
הכורת הניף את ידו על עצם צורת החיים שייצג היהודי בתולדות אנוש. הערכים העליונים
של הקיום האנושי עצמו, ערכים שהיהדות הגדירה אותם ואישרה את תוקפם בעצם קיומם של
היהודים, הועמדו בסכנה. מטרתם ומשאת נפשם של היהודים, שהתעקשו על קיום המצוות בכל
תנאי, מבלי להתחשב בסכנה הנשקפת לחייהם, ניתנות להגדרה במילה "איבערלעבן". הכוונה
היא להמשיך ולחיות לאחר אובדנם של הצוררים. היהודי המסורתי ביקש להישאר בחיים אך לא
בכל מחיר. בוודאי שלא במחיר בגידה במשמעות חייו. ההשתדלות להישאר בחיים בכל מחיר
פירושה היה בגידה בכל ערכי אנוש.
המחבר מביא דוגמה חיה להשקפתו: בתחילת אביב 1943 נשארו בגטו וארשה שלושה
רבנים. המצב בגטו היה לאחר ייאוש. השרידים המעטים מתוך הקהילה בת חצי מיליון נפש
ציפו לקץ. מטעם כלשהו נתקפה פתאום הרשות העליונה של הכנסייה הקתולית בווארשה מוסר
כליות, והחליטה לעשות מעשה כדי לעזור ליהודים, וביקשה להציל את שלושת רבני וארשה
האחרונים. על-פי בקשתו של השליח מטעם הכנסייה התאספו שלושת הרבנים הרב הגאון רבי
מנחם זמבה, הארי שבחבורה, הרב שמעון שטוקהאמר, ורבי דוד שפירא, סופר ומרצה, כדי
לדון בעניין. הם ישבו ושתקו שעה ארוכה. הפר את הדממה רבי דוד שפירא, הצעיר מבין
השלושה, כפי שמחייב הדין כאשר ישנם שלושה דיינים בבית-דין: "אני הצעיר שבכולכם. אין
דברי מחיייבים אתכם. גלוי וידוע לפני כולנו, שאין בידינו לעזור לאנשים האלה במאום,
אולם בעצם הדבר שהננו עמהם, שלא עזבנו אותם, יש משום עידוד בשבילם. העידוד היחידי.
לי אין כוח לעזוב את האנשים האלה". אף מילה לא נאמרה עוד. לאחר זמן יצאו הרבנים מן
החדר, והרב זמבה מסר את תשובתם: "אין לנהל שום משא ומתן בעניין זה". הרב זמבה, שקרא
להתנגדות מזוינת, נספה במרד גיטו וארשה, הרב שטוקהאמר נספה בטרבלינקה והרב שפירא
לבדו נותר בחיים באורח פלא. ברקוביץ' מתווכח בגלוי עם המצדדים בהישרדות בכל מחיר:
"לפי השקפתם של אלה המצדדים בהישרדות היו החסידים הצעירים צריכים להציל את חייהם
ולעבור ל"צד הארי"... לשם מה אפוא להקריב את חייהם בלא צורך? בעלים ונשים, הורים
וילדים, אחים, אחיות, מורים ותלמידים, היו צריכים להינתק אלו מאלו, כדי שאולי
יינצלו כמה מהם. רבניה האחרונים של וארשה, דווקא משום שהיו האחרונים, היו צריכים
לחשוב על העתיד, משום שאם יישארו בחיים, יוכלו להועיל מאוד ליהודים אחרים שיינצלו.
כל האנשים הללו היו טפשים. יהודי גטו אופייניים, שאינם יכולים לפעול ואינם משיגים
בשכלם שאפשרויות אחרות להישאר בחיים פתוחות לפניהם..."
ברקוביץ' אינו מסכים, כמובן, להשקפה זו וטוען כי אלפי היהודים שסיכנו את
חייהם, החמירו עם עצמם מעבר לדרישות ההלכה, וקיימו לפחות שמץ של מסגרת חיים יהודית,
הצהירו בבשרם ובדמם כי החיים אינם שווים בכל מחיר, שאין חייהם ראויים במחיר נטישת
משמעותם וחילול עצם מהות הווייתם. הם מצאו את הדרך לחיות את החיים בעוצמה עילאית
בדרך של הגשמה עצמית עליונה. היהודי שביקש שיכניסו אותו לרשימת ה"סלקציה" כדי שיוכל
להצטרף לאחיו שעמד להישלח לאושוויץ לא בזבז את חייו - הוא שמר עליהם, הגן עליהם.
וכך אותם מורים בגטאות, שצעדו את צעדיהם האחרונים עם הילדים שהופקדו בידיהם ןחיו
בכך את קדושתם ומעלתם של חיי אנוש כולם. החסידים הצעירים שלא נמלטו ל"צד הארי" מפני
שלא ראו ערך לחייהם בלי תפילה ולימוד תורה, חשבו באותה השעה על החיים לבדם, על עצם
מהות חייהם. לגישה זו וודאי שותף היה הרב יצחק ניסנבוים, שאמר בגיטו וארשה דברים
אלה:
"זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבים את
הנשמה, והיהודי הקריב את גופו על קידוש השם. עתה הצורר דורש את הגוף היהודי וחובה
על היהודי להגן עליו, לשמור חייו."
ספר זה מעורר למחשבה, מעלה את הקורא בו לספירות רוחניות ומקנה למעיין בו
צלילה לרבדים הרוחניים העמוקים ביותר של ימי השואה. הספר מכיל סיפורים מופלאים על
אומץ וגבורה רוחניים. המחבר מנתח את האמונה היהודית לאור ניסיון השואה ודרכו מברר
את השוני בין משמעות האמונה במסורת היהודית ומשמעותה בתרבות המערב. כך הוא נותן
בידי הקורא את היכולת לחוש את כוחה של האמונה ולהבין הבנה משמעותית יותר את גורלו
ההיסטורי של העם היהודי.
3. פנינה מייזליש: רבנים שנספו בשואה. ביוגראפיות של רבנים ואדמו"רים מפולין ומשאר
ארצות מזרח-אירופה שנספו בשואה. ירושלים תשס"ו – 2006.
"שנים רבות שקדה ד"ר פנינה מייזליש על ליקוט ואיסוף שמותיהם של רבנים ואדמור"ים שנספו בשואה. היוזמה לפרויקט היתה של פרופ' דן מכמן, מי שעומד בראש המכון לחקר השואה ע"ש פינקלר ובראש המכון לחקר תפוצות ישראל בזמן החדש באוניברסיטת בר-אילן, שבו עבדה ד"ר מייזליש. תחילת הפרויקט בתשנ"ט, והוא בוצע באוניברסיטת בר-אילן עד תשס"ג. לאחר מכן המשיכה ד"ר מייזליש בפרויקט. בפרוייקט זה היא ממלאת חלל בספרות השואה שעתה בא על תיקונו. ההיסטוריונים
ה"חילוניים", שאינם מצויים בניבכי חצרות האדמו"רים, ה"שטיבלעך" והישיבות, שהיו
פזורות לאלפיהן במזרחה של אירופה, עסקו במחקר על תקופת השואה מהיבטיה השונים תוך
שהם פוסחים, לעיתים מחוסר ידע והתמצאות, על הסקטור הדתי והחרדי של הציבור היהודי.
כך עושה ספר זה חסד עם דמויות מופת כמו הרב צבי יהודה אריה (לייב) מקהילת האשט
שבווהלין, שנספה בחג הסוכות תש"ב (1941) עם בני קהילתו, הרב אליעזר ליפשיץ שנרצח
בגטו לודז', שם עוד הספיק להתיר אכילת בשר טריפה ליהודים שכוחם אזל, הרב חיים טוביאס, שאירגן בימים הנוראים של תש"ב (1941) מניין בעיר כשאנוב, ושהגרמנים אילצוהו
לעבוד בסדנאותיהם בשבתות, הרב מרדכי זאב הלברשטם, אב בית-דין של קהילת צאנז, שנרצח
ביער ליד טארנוב שבגליציה, מנחם מנדל הורוביץ, בן האדמו"ר אלתר מדז'יקוב, שנספה
במאוטהאוזן בשמחת תורה תש"ד, הרב אביגדור ביאלוסטוצקי, שנשרף חיים ביידוואבנה, ביום
ט"ז בתמוז תש"א, יחד עם שאר יהודי העיירה יידוואבנה. ועוד כאלפיים רבנים ואדמור"ים
צדיקים, שנשארו נאמנים לקהילותיהם עד לרגע חייהם האחרון.
בספר נכללים רבנים, מורי הוראה, דיינים ואדמור"ים מכל קצווי הקשת של החיים
היהודיים, מהעולם החסידי, הלא-חסידי, המתנגדי, החרדי והלא-חרדי, הציוני, הלא-ציוני
והאנטי-ציוני, שכיהנו בקהילות גדולות וקטנות. כאלה שהסתגרו באוהלה של תורה ככאלה
שהיו פעילים בחיי הציבור היהודי בעירם, בפולין כולה ובעולם היהודי הרחב. מייזליש
כותבת גם על אישים שלמדו בישיבות וטרם הוסמכו לרבנות, תוך שהיא משתדלת לעמוד על
מיגוון הקווים שאיפיינו את פעילותם של האישים הנזכרים בכל התחומים לפני חורבנה של
יהדות אירופה, וכך לחשוף את עושרם של החיים היהודיים בשנות השואה.
המקורות עליהם הסתמכה המחברת היו בעיקר ספרים שיצאו לאור מטעם מוסדות
אקדמיים, ספרים שיצאו מטעם חוגים חרדיים בארץ ובחו"ל, ספרי זיכרונות של יחידים
וקהילות וכל פרסום שאישים תורניים נזכרו בו. לעיתים חסר חומר ביוגראפי בסיסי על
אישים שונים והמחברת ניסתה להשלימו בעזרת עדויות שבעל-פה. לא אחת היה איתורם של
האישים כרוך בעבודה בלשית של ממש. המחברת לא חסכה מאמץ לאתר את הפרטים הקטנים ביותר
ולדייק עד כמה שניתן בשמות ובפרטים השונים. באמצעות הצלבת מקורות, שיחות עם ניצולים
ועם קרובי משפחה הצליחה מייזליש להציג בפנינו תמונה מלאה על חייהם ומותם של רבנים,
הזוכים הודות לספר זה לכבוד האחרון לו הם ראויים.
מייזליש מדגישה בהקדמה לחיבורה, כי המלאכה טרם הושלמה, וכי שמות רבים נוספים
של רבנים ואדמור"ים מצפים לגאולה, לתיעוד ולהנצחה. קריאה קפדנית בספר מעלה תמונה
רבת הוד על מסירות נפש אצילות וגבורה רוחנית של אלפי רבנים, ששמותיהם יהיו מעתה
חקוקים על לוח זיכרוננו.
4. יחיאל גרנטשטיין: מקדשי השם. אנציקלופדיה. בשלושה כרכים. בהוצאת גנזך קידוש השם,
בני ברק, תשס"ו – 2006, 962 עמודים.
מפעל זה, בן שלושת הכרכים, שזה עתה ראה אור, הוא גולת הכותרת במפעל חייו של חוקר
שואה פורה וחרוץ, שהעשיר את מדפי ספרות השואה בעשרות פרסומיו. בציבור החילוני אין
שמו של גרנטשטיין מוכר דיו, וחבל. בציבור שומרי המצוות שמו יוצא לפניו כמי שמקדיש
את חייו, פשוטו כמשמעו, להנצחת היהודים שנרצחו בשואה.
שלושה כרכים אלה, המונים כמעט אלף עמודים, מביאים בסדר אלפבתי את דיוקנאותיהם
של רבנים, אישים תורניים, תלמידי חכמים, וסתם עמך, יהודים פשוטים, שחירפו את נפשם
על מזבח אמונתם בימי השואה, שחיו את חייהם היהודיים מתוך הסתכנות קבועה ותמידית בצל
גזירות הגרמנים ועוזריהם, עד לרגע בו נלכדו, והועלו על המוקד. האמונה בבורא והצורך
לשמור על צלם האדם היהודי הייתה חשובה למיליוני יהודים לא פחות מחייהם. היהודי
המאמין לא היה מוכן להתכחש לבוראו ולאמונה בו, והיה מוכן ליטול על עצמו בגבורת נפש
סיכונים רבים, בכל עת, כדי שלא לבגוד ביהדותו. לעיתים הסתכן והצליח לשרוד ולעיתים
שילם בחייו. הגבורה הרוחנית של המוני יהודים ועמידתם הגאה הייתה לצנינים בעיני
הגרמנים והוציאה אותם מדעתם. לא אחת השתוללו בחמת זעם אל מול הלעג והבוז שגילו
כלפיהם העומדים להירצח. שמותיהם וסיפוריהם של יהודים אלה, לוקטו מתוך מאות ספרי
זיכרון של קהילות ישראל שחרבו, מתוך ספרים אוטוביוגראפיים של ניצולים ומתוך עדויות
אישיות. המחבר עשה מאמץ עילאי להגיע למירב פרטים ולדייק עד כמה שניתן בסיפור חייהם
וגבורתם הרוחנית של האישים הנכללים בספרים אלה. רבים מאוד הם היהודים שאינם נזכרים
כאן, מן הסיבה הפשוטה שכל משפחתם הקרובה נכרתה ולא היה עד אחד שנותר לפליטה, שיכול
היה לספר עליהם ועל גדלות הרוח והתעוזה שגילו בתקופת השואה פרט כלשהו. מסיבה זו יש
לשבח את יוזמתו של גרנטשטיין, שלא ויתר על כל בדל אינפורמציה שעמד לרשותו כדי
להנציח בדרך מכובדת את הנרצחים, ואת גבורת הנפש שגילו במאבק על שמירת זהותם היהודית
והאנושית אל מול מאמצי הגרמנים ליטול מהם זהויות אלה.
הביוגראפיות המצויות כאן חושפות מצד אחד תעוזה ונחישות יהודית ומצד שני
מתעדות את אכזריותם בלא-רסן של הגרמנים. מספר דוגמאות מהספר:
הרב רבי אהרון יוסף שמס, רבה של קהילת רוקיטנו, בוגר ישיבות מיר ונובהרדוק,
הובל לגיא ההריגה, הצליח להימלט, אך נתפס בשנית והובל אל בור הריגה. אשתו הרבנית
הצליחה לחמוק ממקום הטבח, אך למחרת נתפסה בידי המקומיים ונרצחה בדם קר. הרב הגאון
רבי משה נתנאל שפירא, רבה של מינסק-מאזובייצק, הסתתר ווארשה. מקום המחבוא נתגלה.
הרב ועוד חמישים ושלושה יהודים ששהו עמו, הוצאו באלימות, ונורו בו במקום. שמואל
ווערבעליע מ-קמין קושירסק החליט על דעת עצמו להתייצב לחיסול, לאחר ששמע כי שמונים
צעירים יהודים נתפסו ועומדים לירות בהם. הוא היה הקורבן השמונים ואחד. וכך פרושים
לעינינו קורותיהם של יהודים לאלפיהם, מהם אלמונים ומהם ידועים, כמו הדיין לייב
לנגפוס, בוגר ישיבת צויזמיר, שהתמנה לדיין בקהילת מאקוב-מאזובייצק, ואשר גורש
לאושוויץ עם בני קהילתו בדצמבר 1942. מייד עם הגעתו למחנה נלקח לעבודה
ב"זונדרקומאנדו", היה אחד מן המנהיגים הרוחניים של אנשי הפלוגה, מיוזמי מפעל התיעוד
של "הכתבים החשאיים" של אנשי ה"זונדרקומאנדו" ונמנה עם מנהיגי המחתרת והמרד של אנשי ה"זונדרקומאנדו", בו גם נפל, ב-7 באוקטובר 1944.
▲ראש העמוד
|
|
