למצוא את העצמי
צפייה בסרט "בגלל המלחמה ההיא"
מאת אסף טל

לחזרה

"כשאני שמה, ברגע שאני מדברת איתם [עם התלמידים], אני מרגישה חזקה מאוד ואני מדברת רגיל ובקטן, בפשטות. אני משתדלת [...] להשתמש במילים יותר פשוטות, מפני שאני יודעת את הסיפור, הוא בתוכי, אני רואה אותו ואני רואה את הממדים שלו. ואני לא רוצה להעמיס, אני יודעת שאם אני אתן אותו במלוא עוצמתו [...] אז אולי יהיה כבד לקלוט אותו. [...] ואז הם מזדהים, הם נכנסים לתוך הסיפור שלי ותוך כדי כך הם חשים בגודל שלו. [...] פתאום אני מרגישה הקלה. אני כבר לא לבד"
מתוך הסרט: הלינה בירנבאום על העדות בפני תלמידים.

חלק מהותי במדיניות הנאצית, מלבד השמדתם הפיסית של היהודים, היה גם הדה-הומניזציה שלהם. מעבר לרצח הפיזי, הגרמנים ניסו להוציא את היהודים מחיק החברה תוך שהם מנסים לדחוק אותם מההגדרות האנושיות המקובלות בחברה המערבית: היהודים תוארו כתת-אדם וכמי שזכויות האדם הבסיסיות כזכות לחירות, לאושר ולרווחה אישית אינן תקפות לגביהם. הגרמנים השקיעו מאמצים רבים בשבירת רוחם של היהודים, טשטוש זהותם האנושית, התרבותית והרוחנית. הם השפילו אותם באינספור דרכים, שהגיעו לשיאן במערכת המחנות המסועפת של המדינה הנאצית, במסגרתה ניסו הגרמנים להעמידם עירום ועריה, מרוקנים מכל מה שמגדיר אדם, כאשר שמם, שארית הזהות האנושית האחרונה, הפך למספר. ניסיון זה למחוק את נפשם-זהותם של היהודים כונתה על ידי הסופר היהודי איטלקי פרימו לוי, ניצול אושוויץ, "המשמעות הכפולה של מחנה ההשמדה". לוי טבע מונח זה כאשר יצא מ"הסאונה". ה"סאונה", היה המקום בו הושלם תהליך הדה-הומניזציה: ל"סאונה" הגיעו היהודים שעברו את הסלקציה ונכנסו למחנה כאסירים. שם, גולח שיער ראשם וגופם, הם קבלו את בגדי ונעלי האסירים, עברו "חיטוי" ובסוף התהליך, קועקע בגופם המספר. ביוצאו משם, קבע לוי, כי כעת ניתן אולי להבין את "המשמעות הכפולה של מחנה השמדה": ההשמדה הפיזית והנסיון להשמיד ולמחוק את רוח ונפש האדם.
ניצולי השואה, שרבים מהם איבדו את כל בני משפחתם בשואה ובכל מקרה, לא היו ביניהם כאלה שלא אבדו בני משפחה כלל, החלו עם השחרור את נתיב הייסורים של חזרתם לחיים. ראשית, צריך היה לבנות מחדש את הגוף השבור, הפצוע והמורעב. רק לאחר שבועות ארוכים של שיקום הגוף, החל המסע הנפשי של החזרה לחיים. מעבר להתמודדות עם האבדן הנורא, הבלתי-נתפס, עמו הם מתמודדים עד היום, הם היו צריכים לבנות מחדש את האמון באדם ובעולם; את זהותם האישית והאנושית; את תחושת השייכות שלהם לחברה, לתרבות ולעולם הרוחני. הם צריכים היו לנסות ולחזור לחיים על המשמעויות המורכבות הנגזרות מכך.

נראה שהדיון על עדים ועדויותיהם לאחר השואה נוגע תמיד בסוגית "המילה או השתיקה". בהיות השואה רצף אירועים טראומטיים בחייהם של הניצולים, היא יכולה היתה לעורר את הניצולים לספר את זיכרונותיהם או לשתוק. חשוב לציין, שגם אם אנו משתמשים במילה "בחירה" לתאור הסיפור או השתיקה, אנו חייבים כמובן לדעת, שלא תמיד מדובר היה ב"בחירות" מודעות לחלוטין. נפש האדם המורכבת, ובמיוחד לאחר השואה, כרכה ב"בחירות" אלה גם גורמים לא-מודעים. אלה שבחרו לספר עשו זאת בשל מגוון סיבות: הרצון שידעו; דרך אישית להתמודדות; הרצון להנציח ולמסור עדות; הרצון שאירועים טראומטיים אלה לא ישנו. אחרים, שבחרו לשתוק עשו זאת אף הם, מתוך נביעה רגשית מורכבת. היו מביניהם ששתקו מתוך התחושה, גם אם הבלתי-מודעת, שפתיחת פצעי העבר תציף אותם רגשית ותעמוד בדרכם בדרך לחיים חדשים. היו כאלה שבשתיקתם, למרות שהם שילמו עליה לא פעם מחיר רגשי כבד, ניסו לגונן על משפחתם החדשה ובעיקר על ילדיהם. היו שניסו לדבר, אך רבים בחברה הישראלית סרבו, בדרכים כאלה או אחרות, להקשיב. במסגרת "המילה או השתיקה", ניתן כמובן למצוא דרכי ביניים. אחת מהן, והיא הולכת וגוברת בשנים האחרונות, הם ניצולים ששתקו במשך שנים רבות, עד שהחליטו, בסופו של דבר, לספר את סיפורם.
חשוב לציין שהניצולים ועדותם הנם הבסיס האנושי, החינוכי ורב הערך ביותר לשיח ולידע שלנו על השואה ומהווים את הבסיס המהותי ביותר לתיעוד השואה ולהנצחתה.

לפני כ-19 שנה, התחקתה הבמאית אורנה בן-דור, אחר סיפורם האישי-משפחתי של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, יוצרים חשובים ובולטים במוסיקה העברית. בן דור בחנה את יצירתם המוסיקלית על רקע חייהם כבני דור שני לשואה ועל רקע חיי הוריהם. בעקבות המסע המשותף נוצר הסרט "בגלל המלחמה ההיא".
הסרט מורכב מראיונות ומקטעי נגינה ושירה המלווים את כתיבת אלבומו של יהודה פוליקר "אפר ואבק". רוב תמלילי השירים נכתבו על ידי יעקב גלעד. הסרט סובב סביב כמה צירים: סיפורם של בני הדור השני, סיפוריהם של פוליקר וגלעד וכן סיפור הוריהם, ניצולי השואה, הלינה בירנבאום וז'קו פוליקר.

ז'קו פוליקר, אביו של יהודה פוליקר, גורש מסלוניקי לאושוויץ, שם היה אסיר במשך שנתיים. אשתו ההרה ובנו בן השנתיים, מרדכי, נרצחו במחנה. ז'קו היה לשריד בודד ממשפחה עניפה בת 50 נפשות. לאחר המלחמה שב ז'קו לסלוניקי ובדרכו ארצה פגש את שרה, אמא לשני תינוקות, גם היא ניצולת שואה, שהתאלמנה מבעלה במלחמה והשניים נישאו, עלו ארצה והקימו משפחה חדשה.

הלינה בירנבאום עברה את המלחמה בגטו ורשה ובמחנות מיידאנק, אושוויץ, רוונסבריק ובמחנות נוספים. במהלך המלחמה איבדה את הוריה ואחיה ובשנת 1947 עלתה ארצה, נישאה, הקימה משפחה חדשה ומאז היא פועלת להנצחה ולזיכרון השואה.

"בגלל המלחמה ההיא" מציג בפנינו פן נוסף לדיון בחייהם של הניצולים ובני הדור השני לשואה, החיים בנוכחותה המתמדת ובצלה .
התבגרותם של ילדים ותהליך התפתחותם לאנשים עצמאיים, מלווה תמיד בקשיים. ההתבגרות בצל השואה נושאת בחובה קשיים נוספים - היפוך התפקידים בין ההורים לילדיהם במסגרתו הילדים מנסים לגונן על הוריהם בשל הסבל הרב שעברו, מתוך רצון לא להוסיף להם כאב, מתוך התחושה שהם אמורים להביא להוריהם אושר ומתוך מערכת רגשות אשם מורכבת. רבים מבני הדור השני גדלו בצל ביעותי לילה, היעדר משפחה כמעט מוחלט, זיכרונות קשים וכאבים רבים שעברו אליהם, בין אם הוריהם דברו ובין אם הוריהם שתקו. בשל סיבות אלה, יחד עם סיבות נוספות, גדלו בני דור זה עם תחושת אחריות כבדה כלפי הוריהם וחוו קשיים נכרים בתהליכי הפרידה מהם. יהודה פוליקר למשל, מעיד על כך שהתקשה לעזוב את את בית הוריו עד גיל מבוגר מאוד באופן יחסי, מתוך התחושה שבכך הוא עוזב אותם בבדידותם. הוא מתאר את הוריו כהורים מעניקים אשר ניתבו את החום ואהבה שחוו כלפי משפחותיהם שאבדו בשואה, אל הדור החדש, אך יחד עם זאת, גם אם באופן לא תמיד מודע, שידרו חרדות קשות ומגוונות שהועברו אל ילדיהם.

הלינה בירנבאום מספרת במהלך הסרט על הרגשת החיוניות וההתחדשות שהרגישה כשבנה יעקב נולד כ-6 שנים לאחר המלחמה. כשהיה יעקב בן שנתיים היא חשה שהיא מעוניינת לשתף אותו בזכרונותיה מן העולם שאבד. בירנבאום מעידה שבעשותה כך היא רצתה לשתף את בנה האהוב, גם אם מבחינה רגשית וקוגניטיבית הוא לא היה כשיר לכך כלל ועיקר, בחייה שלה, בעברהּ. לדבריה, סיפור קורותיה במלחמה היה ניצחון, ניצחון החיים ורוח האדם, ועל כן היא הרגישה שהיא יכולה לשתף את בנה בעברה הקשה. הלינה מוסיפה שהצורך לספר נבע גם משום שהיא הרגישה חובה להקפיד שילדותו של יעקב לא תכיל, חלילה, מרכיבים שהיו מצויים בחינוך הילדים בגרמניה ובכך לדעתה אפשרו את השואה.
הפסיכולוגית דינה ורדי, שעוסקת בטיפול ובמחקר הממוקד בדור השני לשואה, כינתה את הנצחת הנרצחים על ידי מתן שמותיהם לבני הדור הבא כיצירת "נרות זיכרון", כמו אנדרטאות חיות לאלה שאינם. על פי ורדי, ילדים אלה, שהזיקה לנרצחים היתה בנפשם, הרגישו שעליהם להגשים את המחויבויות ומערך הציפיות (המודע או הלא מודע) הנובעים מעצם היותם "נרות זיכרון".

בסצנה הראשונה בסרט מופיע וידויו של יהודה פוליקר על הגמגום שנותר לו כתוצאה מחווית ילדות טראומטית. נראה שיש כאן מרכיב סמלי - כשניצולים מספרים את קורותיהם בשואה, רבים מהם מרגישים שמדובר במקום בו השפה לא מצליחה להכיל את ממדי האירוע. ישראל אבירם, ניצול שואה, אומר בעדותו כי המושג "הרעב" שהוא מזכיר בהסברו על הרעב בגטו, לא שייך ל"רעב" המצוי בעולם המושגים שלנו. הפער בין השפה למציאות העבר, מקשה על הניצולים להביע את אופי החיים בתקופת השואה. על כן, נדרש מאתנו מאמץ אינטלקטואלי ורגשי רב בעודנו נפגשים בעדויות הניצולים.
ילדותו של יהודה פוליקר זכורה לו כרצף של טראומות. תיאור זה מצטרף לחוויות הילדות של יעקב גלעד, לתחושותיו השונות , לרצונו להשתייך לכלל ולא להיות או להרגיש כחריג. גלעד מספר שהשואה חדרה לחוויות רבות מילדותו: מהצורך להסביר את המספר המקועקע על זרוע של אמו ועד למשחקי הילדות שהכילו את חוויות הילדות של אמו מגטו ורשה. הוא הרגיש שבמובן מסויים אמו חוותה את ילדותה האבודה דרך ילדותו שלו. לדבריו, במהלך ילדותו לא היתה קיימת בו ההבחנה בין חיים ומוות, שהנה חלק מהתפתחות רגילה, והוא חש שהיה עליו להצדיק את החיים שלה בקיום שלו.

השואה השפיעה לא רק על מרקם היחסים בין ההורים הניצולים לילדיהם, והיא מוצאת את ביטוייה גם ביצירתם המשותפת של פוליקר וגלעד ומהווה עבורם מעין בסיס משותף של הדדיות.

סרט חשוב זה מומלץ להקרנה בפני תלמידי תיכון, בהיותו סרט תיעודי המהווה מסע כנה ובין דורי אל מאורעות השואה והחיים שבצילה. קטעי הראיונות שנבררו ברגישות רבה ועיסוקו של הסרט בביטוייה של השואה ביצירתם של בני הדור השני מהווים גורמי אמפתיה מהותיים, היכולים לסייע בקירוב התלמידים אל הנושא. באמצעות הצפייה בסרט ניתן להרחיב את הדיון על הדמיון וההבדלים בין בני הדור השני לדור השלישי, ולדון בהשפעות השואה על חייהם ועל חברתם של התלמידים ומכאן לפתוח פתח לדיון בזיכרון השואה בן זמננו.

במוקד הדיון:

• ניתן לדון עם התלמידים במושג תודעת השואה. אילו גורמים משפיעים על עיצובו?
• כיצד מתבטאת השואה ביצירתם של יהודה פוליקר ויעקב גלעד? כיצד היותם דור שני לשואה מהווה מרכיב ביצירתם? האם הדבר נכון גם לגבי יחסם של הדור השלישי?
• הסרט עוסק רבות בזיכרונות הילדות של דור הניצולים ובני הדור השני. נסו לאפיין את ההבדלים בין יחסם של ז'קו והלינה ניצולי השואה לעברם לבין יחסם של יהודה ויעקב, בני הדור השני לשואה? האם ישנם הבדלים בין יחסם של הדור השני והדור השלישי לשואה? אם כן - מהם?
• בקשו מן התלמידים לתאר את יחסם שלהם לשואה? מה מאפיין או מייחד אותו?

"בגלל המלחמה ההיא"
ישראל 1988
בימוי: אורנה בן דור
עברית

לחזרה

▲ראש העמוד