חפצים לדעת
"נדמה לי שריככתי את הקרן בדמעות שנשרו מעיני..."[1]
שופר שנוצר במחנה סקרז'יסקו-קמינה[2]
באדיבות מחלקת החפצים של מוזיאון יד ושם
מאת לימור בר-אילן

לחזרה

במדור זה אנו מציעים התבוננות בחפץ כבמקור-מידע היכול ללמד על זמן ועל מקום מסוימים, על החברה שבה הוא נוצר ועל האנשים שעשו בו שימוש. נדגיש כי החפצים הנמצאים באוסף החפצים של מוזיאון יד ושם הנם חפצים ייחודיים, הן בשל אופי האירועים שהתרחשו בתקופה בה נעשה בהם שימוש והן בשל ערכם הרגשי. את סיפור החפץ נלווה בנקודות להתייחסות ולדיון אותן ניתן יהיה להעלות בשיחה עם תלמידים.

שופר שנוצר במחנה עבודת כפייה סקרז'יסקו-קמינה, פולין[3]
תרומת משה (וינטרטר) בן דב (ז"ל), בני-ברק, ישראל

השופר הוכן לקראת ראש השנה תש"ד (1943) בידי משה (בן דב) וינטרטר מהעיר פיוטרקוב, שהיה מאסירי מחנה סקרז'יסקו-קמינה ועבד במסגרייה של מפעלי הנשק.

את הרעיון ליצירת השופר הגה האדמו"ר מראדושיץ, רבי יצחק פינקלר, שהיה אסיר במחנה, מתוך תחושה ואמונה שחייבים לקיים את מצוות התקיעה בשופר ולעורר, במיוחד בשעה כזו, את מידת הרחמים. השגת קרן איל הדרושה מבחינה הלכתית לצורך יצירת שופר היתה משימה מסובכת מאוד. אחד השומרים הפולנים שוחד בכסף שנאסף בקושי רב במיוחד לצורך זה, אך הוא הביא קרן של שור. רק תמורת סכום כסף נוסף, הביא למחנה קרן איל .

האדמו"ר פנה אל משה וינטרטר, שהיה מסגר ובן עירו, וביקש ממנו להכין את השופר. משה וינטרטר לא נעתר מייד, מאחר ששימוש בכלי העבודה של המסגרייה לצורך הכנת חפץ שאינו תחמושת, או נשיאה של חפץ כלשהו בין המפעלים למגורים, היו מעשים הכרוכים בעונש מוות מיידי.

סיפר על-כך משה וינטרטר:
"רבי יצחקל קרא לי ואמר לי בערך כך: משהל'ה, השגנו קרן של איל. אתה עובד במסגריה של המחנה. עליך מוטלת המשימה להתקין שופר כשר לתקיעות בימים הנוראים.
יודע אני יפה [אמר הרבי] שהדבר כרוך בסכנת נפשות, ואף על פי כן עליך לקחת על עצמך סיכון זה. [...] הייתי נבוך ופרצתי גם אני בבכי. מושג לא היה כיצד מבצעים משימה קשה זו. איך מעבירים את הקרן לבית-החרושת, כשלושה קילומטרים בקירוב, הכרח היה לעבור בשביל, אשר משני צדדיו סיירו משמרות של אנשי ס"ס שהחזיקו עין פקוחה וערכו חיפושים מדוקדקים אצל כל עובר ושב. [...] פחד נורא תקף אותי, אך לא יכולתי לעמוד בפני דמעותיו של רבי יצחקל – והסכמתי.
בפיק ברכיים הצלחתי לעבור בשלום את השביל כשהקרן באמתחתי, אולם עדיין לא ידעתי איך עושים שופר? ממה מתחילים? נותני עצות לא חסרו, זה אומר להשרות את הקרן במים רותחין וזה מייעץ דווקא במים צוננין, ועוד אחד סבר שיש להרתיחו בתוך חלב רותח. אינני זוכר בדיוק כיצד עשיתי. נדמה לי שריככתי את הקרן בדמעות שנשרו מעיני...".[4]

למרות הסיכון הרב, יצר וינטרטר את השופר והביאו ערב החג לידי האדמו"ר. השמועה על השופר עברה מפה לאוזן וביום המיוחל הצטופפו האסירים להתפלל ולשמוע את האדמו"ר תוקע בשופר.
בין המתפללים היה ר' אברהם אלטמן ז"ל שסיפר על אותו מעמד:
"את התפילות שקיימנו למחרת, בצריפו של הצדיק, אין לתאר כלל. הבכיות והיללות, תפילה בכוונה שכזאת, אפשר היה להתפלל רק שם. וכאשר הגיע הצדיק לפני תקיעת השופר לאמירת "מן המיצר קראתי י-ה", הייתה לנו תחושה, או הרגשה, כאילו אמירה זו בקעה רקיעים, וכל הפמליה של מעלה ירדה כדי להשתתף בתפילתנו זו שנבעה מעומקא דליבא. לא! תפילה שכזאת לא שוכחים לעולם...
[...] זה היה באותה שנה שכל קרובינו, יקירנו, הורינו ובני משפחותינו נרצחו.
הייתה לנו מין הרגשה שגם הם, יקירנו, משתתפים בתפילתנו זו. בתפילה זו הזדככנו והתעודדנו. תפילה זכה זו, בלוויית קולות התרועה שבקעו מן השופר, נתנה לנו כוח לעמוד בכל הייסורים והתלאות שהתייסרנו בהם..."[5]

משה וינטרטר שמר על השופר עמו בכל תקופת מאסרו בסקרז'יסקו-קמינה וגם כאשר הועבר למחנה צ'נסטוחובה, אך לא הספיק לקחת אותו עמו כאשר נלקח לבוכנוואלד. השופר נשאר במחנה צ'נסטוחובה, בידיו של אחד האסירים. עם שחרור המחנה, הוחזר השופר לקהילה היהודית בעיר ומאוחר יותר נמסר למשפחה פרטית בניו-יורק, ארצות הברית.
משה וינטרטר שרד, ובתום המלחמה עלה לארץ ישראל. בשנת 1977 סייע בהעברתו של השופר ליד ושם למשמרת עולם.

נקודות לדיון ולהתייחסות:

תנאי הקיום במחנה סקרז'יסקו-קמינה היו קשים מאוד. אל האסירים במחנה התייחסו כאל עבדים משוללי זכויות. הם חיו בתנאים מחפירים של רעב, עבודת פרך והשפלות - כל זאת תחת עינם הפקוחה של אנשי הס"ס. המציאות במחנות תוכננה מלכתחילה ובכוונת מכוון של הגרמנים כמציאות מפורקת ומרסקת בה המוות ארב בכל פינה. תוך פרק זמן קצר נותק האסיר מכל העוגנים החברתיים והנפשיים עליהם נשען בחייו ה"רגילים". כדי לעמוד במצוקות אלו נדרש מהאדם חוסן נפשי ותכלית כלשהי שתיתן לו כוח ותעניק פשר ומשמעות לסבל שהיה נחלתם היומיומית. במרכז הדיון תעמוד השאלה מדוע היה חשוב לאסירי המחנה לקיים את מצוות התקיעה בשופר בראש-השנה. על אילו צרכים ענה מעשה זה? ומה אנו יכולים ללמוד ממנו על מציאות המחנה ועל חיי האסירים בו?

ראש השנה נזכר בתורה בשם "יום תרועה"[6], ולפי מסורת חז"ל, מתייחס השם לתקיעה בשופר שתפקידה להכריז על ישיבת בית הדין בשמים כסמל ליום הדין.
לתקיעת השופר בראש השנה ניתנו מספר טעמים, אל חלקם נתייחס בהקשר הסיפור שלפנינו:

התקיעה בשופר מסמלת בין היתר את המלכת האלוהים למלך על כל הארץ, כפי שנהגו לציין בתקופות קדומות המלכת מלכים. הרב סעדיה גאון כתב: "מפני שהיום תחילת הבריאה שבו ברא הקב"ה העולם ומלך עליו, וכן עושין המלכים בתחילת מלכותם שתוקעים לפניהם בחצוצרות ובקרנות, להודיע ולהשמיע בכל מקום תחילת מלכותם, וכן אנו ממליכים עלינו את הבורא יתברך ביום זה." כמו כן, אומר רס"ג, נועדה תקיעת השופר בראש-השנה להזכיר את מעמד הר סיני ואת חידוש הברית בין אלוהים לישראל שלווה בקול שופר חזק: "קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד" (שמות י"ט, 16). במעמד הר סיני, הכריז העם פה אחד: "נעשה ונשמע".

• ניתן לדון עם התלמידים בשאלה, מדוע היה חשוב לאסירי המחנה, במציאות הקשה בה היו נתונים, להזכיר את מעמד הר סיני ואת הברית שנכרתה במעמד זה?
• בהקשר זה ניתן להתייחס גם לטעם הראשון שהזכרנו: איזו משמעות מקבלת נכונותם של אסירי המחנה להמליך שוב על עצמם את מלכות הקב"ה, נוכח המציאות?

טעם נוסף לתקיעת השופר בראש-השנה הוא הרצון לעורר את "זכות האבות" ולהזכיר, בעיצומו של יום הדין, את סיפור עקידת יצחק ואת עמידתו של אברהם אבינו בניסיון הקשה, כדברי חז"ל: "תקעו לפני בקרן של איל, כדי שאזכור לכם עקדת יצחק בן אברהם ויעלה זיכרונם לפני". בהקשר זה כתב הרב סעדיה גאון: "להזכירנו עקדת יצחק שמסר נפשו לשמים, וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה."

על פי חז"ל תקיעת השופר מקשרת בין מעמד ראש השנה לבין עקדת יצחק; בתקיעת השופר אנו מזכירים להקב"ה עד כמה אנחנו מוכנים למסור את עצמנו, כי אם נדרש לכך, המהות למסור את נפשנו מובנית בתוכנו.

• באיזה אופן מזכיר מעשה זה של תקיעת שופר במחנה 'קידוש ה''?

הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ' התייחס לנושא קידוש השם, על פניו המגוונות, בתקופת השואה. בניגוד לגורסים כי בתקופה זו נשללה מן היהודים האפשרות לבחור בקידוש השם, משום שלא היתה ברירה ולא ניתן היה להחליט להפסיק להיות יהודי, טען כי הבחירה במוות בשעה של ברירה שכזו, היא דרך אחת של קידוש השם, אך לא הדרך היחידה. הוא ציין את הדבקות בהמשך "שגרת" הקיום היהודי, למרות האיום על קיום זה, ותוך התעלמות ממנו, כאחת מסימניו של קידוש השם: "אדם המתמיד ביהדותו כדרכו מימים ימימה. גם זה היה קידוש השם."[7]

הרמב"ם מוסיף ואומר על תקיעת שופר:
ג,ז [ד] אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל- הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.[8]

והסבירו את דברי הרמב"ם על פי הפסוק בעמוס ג, ו: "אִם-יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר, וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ? אִם-תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר, וַיהוָה לֹא עָשָׂה?"

• על פי דברי הרמב"ם קול השופר בא לעורר את הלב ומכך לעורר לתשובה. עולה השאלה אם במציאות המחנה, מצב של ייסורים יומיומיים, עדיין יש צורך בקול שופר? האם לא די בייסורים עצמם כדי לעורר את הלב לתשובה? נסו לדון בשאלה מה עומד בבסיסה של התעקשות אסירי המחנה לקיים את המצווה.

הרב סעדיה גאון דיבר על שני טעמים נוספים לתקיעת השופר בראש השנה, סיבות שאולי קיבלו משמעות מיוחדת בתנאים ובמציאות בה היו נתונים אסירי המחנה:

• "להזכירנו קיבוץ נידחי ישראל, ולהתאוות אליו, שנאמר בו בישעיה (כ"ז י"ג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וגו'.
• להזכירנו תחיית המתים ולהאמין בה, שנאמר בישעיה (י"ח נ) כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו (אבודרהם הל' ר"ה)."

היו שמצאו את הכוחות להתעלות מעל המציאות ולהעניק לחייהם ערך אנושי. יש שמצאו את התקווה והכוחות הנפשיים באמונה באלוהים, אמונה שנסכה את התחושה שיש פשר לייסורים, אמונה שרוממה את הרוח ופתחה פתח לעולם רוחני שאפשר קיום מעבר למציאות הסובבת. היכולת לשמר את תודעת הזמן – על ידי ציון ראש השנה וקיום התפילות והמצוות הנהוגות בו – סייעה לשמור על ניצוץ זהותו ואנושיותו של האסיר, על שפיותו ואולי אף על חייו. בעצם ציון ראש השנה וקיום מצוות שופר יש – מלבד הצהרה של אמונה איתנה באלוהים - הזדמנות לחזק את אחיזת המציאות והשפיות. ביום כמו ראש השנה עמדה התפילה בסימן חרדה לגורל ומילות הסידור המסורתיות המבקשות כתיבה וחתימה בספר החיים קיבלו משמעות עמוקה ואקטואלית.[9]

[1] יחיאל גרנטשטין, "הוד וגבורה", ירושלים, עמ' 151.
[2]מחנה עבודת כפייה ליהודים, ליד מפעלי הנשק של הקונצרן הגרמני האסאג. המחנה הוקם בעיר סקרז'יסקו-קמינה (Skarzysko-Kamienna) במחוז קילצה שבפולין.
[3] באדיבות מחלקת החפצים של מוזיאון יד ושם.
השופר מוצג במוזיאון ההיסטורי ביד ושם.
על השופר ועל חפצים ומוצגים נוספים ניתן לקרוא גם בתערוכה המקוונת: מאוספי יד ושם - לרגל השנה החדשה המוצגת באתר יד ושם
[4]ראה הערה 1 לעיל, עמ' 151-150.
[5]שם, עמ' 148-149.
[6]"יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם", במדבר כ"ט, 1
[7]אליעזר ברקוביץ', אמונה לאחר השואה, עמ' 72-75
[8]רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ז
[9]אסף ידידיה, שנות ראינו רעה, כרך ד', עמ' 118

לחזרה

▲ראש העמוד