סקירת ספרים בנושא: אמונה בשואה ולאחריה
מאת ד"ר גדעון גרייף

לחזרה

1. מעשה זיכרון. חברה, אדם ואלוהים לאחר אושוויץ.
2. דם ואש ותימרות עשן. הגדת השואה לפסח.
3. שבטך ומשענתך. הרהורים ומחשבות אחרי השואה.
4. אדמו"רים שניספו בשואה.

מעשה זיכרון. חברה, אדם ואלוהים לאחר אושוויץ.

בספר הגותי, מעמיק ומאתגר זה דן המחבר בהשלכותיו של רצח העם היהודי על דרך תפיסתנו את החברה האנושית, את האדם ואת האלוהים. לא ההתרחשות ההיסטורית היא העומדת במרכז הדיון, אלא ה"כיצד" של השואה, והגורמים שהובילו אליה. מאיר קורא לחשיבה חדשה על הקיום לאחר אושוויץ. לדעתו יש לחדש את המחשבה מן היסוד בעקבות השואה, כי אין עוד תועלת במסגרת החשיבה הישנה, על שלל ההנחות ה-אפריוריות שלה. סכימת השכר והעונש, טוען המחבר, איבדה את אמינותה. בטלה גם ההידרשות לתוכנית קבועה מראש של "רצון עליון", המתקיימת כביכול בלא תלות במתרחש בהיסטוריה. אף המחשבה המשיחית, שלפיה הגאולה באה לאחר פורענות, היא בעייתית. הגיעה העת לנסות לחדור באומץ ללב הדת היהודית העתיקה תוך כדי מתן אמון בכוחות ההתפתחות של המסורת היהודית הדינמית. המחבר קורא לשילוב של "הלוגיקה של אתונה" עם "הדילוגיקה של ירושלים", אשר תרמה להאצלת אירופה באמצעות הצווים "ואהבת לרעך כמןך" ו"לא תרצח". אלוהים הדואג לאדם, מטעים המחבר, אלוהים שאותו מכנה אברהם יהושע השל "אלוהים בעל פאתוס", יכול באמצעות מחשבה יצירתית להחליף את האל הלא-מונע, הקפוא והכל יכול,אל רגיש ולא אריסטוטלי, שהינו פגיע דווקא בשל פגיעותם של ברואיו. בבריאת האדם, סבור מאיר, פתח האלוהים בהרפתקה, שסופה הטוב תלוי תלות גמורה בברואיו. הצורך הדחוף בתפיסה מחודשת של אלוהים ואדם לאחר השואה דורש חשיבה מחודשת על מהות הדת היהודית. חיוניותה של היהדות יונקת העיקר מן "היהודיות העתיקה", בלשונו של המחבר, יהודיות הנוכחת ביהודים דתיים ולא-דתיים כאחד. "היום ניתנת זכות הדיבור לאלה, אשר הטוטאליטאריות של היסטוריה אנסה אותם לשתוק: ליאנוש קורצ'אק, שצעד אל מותו עם הילדים שלו, למלך דנמרק שסירב למסור את היהודים "שלו", לדיטריך בונהופר, שהיה מעורב בקשר נגד היטלר. קולם נשמע גם כשגזרו עליהם שתיקה. אלה הם אנשי מופת, גם אם ההיסטוריה מחשיבה אותם לנאיביים. הם –יחד עם כל אלה הפועלים לקראת אלוהים דרך מסירותם הנעלה לאחרים, תופסים מקום מרכזי בתפיסה המתחדשת של הקשר לאל. החיבור שלהם עם אחרים, אשר הינו חיבור אמיתי עם האלוהים, שובר את הטוטאליותשל ההיסטוריה. אין אבהת אלוהים בלי אהבת האדם, טוען אפרים מאיר, המוסיף כי "עבד ה'" הסובל של הנביא ישעיהו, בכניעותו ןהענווה לאחר, עודנו מופת לכל אדם הנושא על כתפיו את סבלם ודאגותיהם של אחרים כמין אטלס רוחני. לאחר אושוויץ, האדישות היא תופעה בלתי אנושית ואנו מצווים לאנושיות תוך כיבוד השוני שאינו ניתן לביטול.
פרקי הספר מרתקים בהתמודדותם עם נושאים תיאולוגיים ופילוסופיים בעקבות השואה: המחבר דן בשואה ובזיכרון הקולקטיווי, בשואה, בהיסטוריה ובקשר עם האלוהים, בשואה, בצמצום האלוהי והאחריות האנושית, ובהגות לאחר אושוויץ.
ספר חובה לכל אדם חושב ובעל מצפון!

אפרים מאיר: מעשה זיכרון. חברה, אדם ואלוהים לאחר אושוויץ. תרגמה וערכה מרים מאיר. הוצאת ספרים רסלינג, תל-אביב, 2006. 171 עמודים.

דם ואש ותימרות עשן. הגדת השואה לפסח.

בספר מבחר של אמרות, דרשות, פירושים, פסיקות הלכתיות, קטעי ספרות ועדויות על קיום חג הפסח ומצוותיו בימי השואה, במתכונת ההגדה של פסח. בכך מהווה הספר המשך לספרו הקודם של איתמר לוין, "אותיות של אש – עדויות מתקופת השואה בספרות ההלכתית". הקטעים הרבניים וקטעי הספרות לקוחים בעיקר מחיבורים שנכתבו בימי השואה עצמה, או מתוך קבצים שפורסמו לאחר השואה אך תיעדו את מה שנאמר ונכתב במהלכה. עדויות הניצולים נגבו בשנים מאוחרות יותר. מטרתה של ההגדה, כפי שמסביר לוין בדברי המבוא, היא להאיר את הפנים המרובות של חג הפסח בימי השואה: התחבטויות מוסריות, פילוסופיות, תיאולוגיות והיסטוריות, מאמצים על אנושיים לקיים את מצוות החג, הניסיון לשמירת צלם אנוש בתנאי קיום תת-אנושיים, המאמצים שהושקעו בכתיבת הגדות, לעיתים מן הזיכרון, ועוד היבטים שעיקרם ההתנגדות הרוחנית והנפשית לגרמנים, שעשו כל שלאל ידם להכרית את היהודים ובה בעת להכרית את דתם, מסורתם, את מורשתם הרוחנית וההיסטורית.
המצוות הקשורות בחג הפסח היו מן הקשות ביותר לקיום בימי השואה. השגת קמח למצות, יין והגדה היו משימה כמעט בלתי אפשרית. ההימנעות מאכילת חמץ בימי החג, ועצם ההתכנסות בציבור נמנו בין הקשיים שהכבידו על הציבור היהודי. מצבם של היהודים כעבדים מחוסרי כל זכויות היווה קושי נפשי לציין את החג, שהחירות היא מסימני ההיכר שלו. קריאת פסוקים כמו: "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוקינו משם", או: "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" העיקה על המאמין היהודי, שניצב באותה עת בתקופה של הסתר פנים, בשאול תחתיות. למרוטת הקשיים העצומים, עשו יהודים רבים בגטאות ובמחנות מאמצים עליונים לקיים פסח כהלכתו, לעיתים קרובות תחת סכנת נפשות. בהגדה מצאו היהודים גם הסבר לשעבוד אותו פרשו כחלק מהגאולה הצפויה לבוא, ומקור לעידוד רוחני ונפשי. קיום מצוות הפסח, ולו בצורה החלקית והסמלית ביותר, נתפס כהתרסה נגד המשעבדים הגרמנים. בגטו וארשה נחוג סדר פסח אפילו בתחילתו של מרד גטו וארשה, סדר פסח קוים במחנה אושוויץ-בירקנאו, בצל המשרפות. הנכונות להסתכן נבעה בעיקר מכך שחג הפסח שימש ליהודים המעונים מקור לתשובות על שאלות השעה הקשות, המעיקות והמורכבות: סיבת התלאות והצרות שנחתו על העם היהודי, כמה זמן יהא על היהודים לסבול ומתי יבוא קיצם של הרשעים, מחולליה של השואה. היהודים מצאו קווי דמיון בין שתי התקופות ההיסטוריות, וסוגיות כמו השעבוד והישועה, הגאולה והתערבותו של הקדוש ברוך הוא למען עמו. ההגדה וסדר הפסח סייעו ליהודים, כפי שמוכיח כל דף בהגדה שלפנינו, להתעודד במקצת לנוכח השבר האמוני שהשואה גרמה ליהודים הנרדפים.
לוין השקיע בספרו זה מאמץ מחקרי רב, והצליח להאיר את הנושא בצורה מעמיקה, רחבת היקף ומעוררת מחשבה.

איתמר לוין: דם ואש ותימרות עשן. הגדת השואה לפסח. הגות, פירושים, הלכה, עדויות וספרות מתקופת השואה להגדה של פסח. ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תשס"ח – 2008.

שבטך ומשענתך. הרהורים ומחשבות אחרי השואה.

הרב אדלר, יליד פראג, עבר תחנות רבות בדרכי השואה. הוא גורש עם הוריו לגטו טרזינשטט, אחר כך למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו, שם היה אסיר ב"מחנה המשפחות". הוריו נרצחו במחנה. משם שולח למחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה ולבסוף למחנה הריכוז גונסקירכן. ספר זה מבוסס על ספרו הקודם, "בגיא צלמוות", בעקבותיו פיתח הרב אדלר את השקפתו הדתית-אמונית, שעיקריה פרושים בספר זה. חוט השני של החיבור הוא התמודדותו של יהודי מאמין ושומר מצוות עם גזרות השואה, עם האתגר של סוגיית הסתר הפנים, עם השאלות ההלכתיות שהשואה מעלה. העדות מכלי ראשון, כשהיא משולבת בפרקי הגות, מהווה חיבור ייחודי, הכתוב מנקודת מבטו של איש אמונה ותלמיד חכם.
אדלר מנסח את מטרתו העיקרית במילים אלה: "להחדיר ולחזק בתוכנו את האמונה בהשגחה פרטית של הקדוש ברוך הוא עלינו". כותרת הספר היא בעלת מסר ומשמעות: ריבון עולם, שייסר את עמו, הוא שיחוס עליו, יקימו מעפר ויהא לו משענת ועוגן הצלה. המחבר מוליך את הקורא בנתיבי סיפור השואה האישיים שלו ומלווה כל פרק בדברי הגות הנסמכים על המקורות ההלכתיים. המוטו של אדלר הוא כדלקמן: "המטרה העיקרית של כל הדברים והסיפורים המובאים כאן הינה חיזוק האמונה בהשגחתו של הקדוש ברוך הוא עלינו. למרות המכות הנוראות שספגנו בשואה עם ישראל חי וקיים, כותב סיני אדלר, לכן אנחנו חייבים להודות ולהלל את הקדוש ברוך הוא, עד כמה שידנו מגעת, על עצם קיומנו". יהודי חייב לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה שנעשתה לו. באותה מידה שהאדם חייב ללמוד את הנהגתו של אלוקי ישראל בשעה שהאל עושה עמו ניסים ונפלאות, וישועות גדולות, באותה המידה עליו להלל ולשבח את האלוקים כאשר נמתחת עליו מידת הדין. "על כל פרק ופרק בחיי האדם אשר ממנו הוא לומד את בוראו, לטוב ולמוטב, חייב הוא להודות, כי לא על ההצלה בלבד אנחנו מודים ומברכים, אלא גם על כך שה' מלמדנו על קיומו ועל הנהגתו אותנו".

הרב סיני אדלר: שבטך ומשענתך. הרהורים ומחשבות אחרי השואה. בהוצאת גנזך קידוש השם, בני ברק, תשס"ח – 2008. 62 עמודים.

אדמו"רים שניספו בשואה.

בין מיליוני היהודים שנרצחו בידי הגרמנים ועוזריהם היו גם שושלות חסידיות רבות ומפוארות, שהיו נטועות במשך דורות רבים על אדמת פולין ורוסיה. אונגר, בעצמו צאצא לאחת מן המשפחות המפורסמות, מתאר בספרו עשרות דמויות מאותם אדמו"רים וצדיקים, שקידשו שם שמיים בחייהם ובמותם, שנשארו נאמנים לבני עדתם עד הסוף המר, שלא ניצלו אפשרויות הצלה כדי שלא להתחמק מאחריותם הציבורית, ובסופו של דבר נרצחו. סיפוריהם שונים ומגוונים: רבי אברהם יהושע השיל ממז'יבוז' הלך בראש עדת היהודים, ולפני שהגרמנים ירו בהם אמר לקהל ההולכים עמו: "התחזקו בני! זוהי גזירה מן השמיים ואנו הננו השליחים לקדש השם ברבים". האדמו"ר רבי אברהם שלום גולדברג מז'ליחוב ענה לשאלה שהופנתה אליו בדבר נחיצותה של הסתתרות מפני הגרמנים:
"מוכרחים להסתתר. אולי יישאר יהודי אחד בחיים. כל יהודי שיישאר בחיים הוא מקדש השם ברבים". האדמו"ר רבי אהרון פטשניק מרובנה העדיף להצטרף לפרטיזאנים ביערות שבסביבות רובנה. הוא למד להשתמש ברובה ולחם בגרמנים. הכפור והרעב ששררו ביערות, וכן דאבון לבו על מצב בעם היהודי הביאו למותו ביער. הוא נקבר בידי חבריו הפרטיזאנים מתחת לאחד העצים. האדמו"ר רבי אליעזר הורוויץ מגרודז'יסק יצא מן הבונקר. הוא היה עטור זקן ופיאות, אף על פי שהגרמנים פקדו שכל היהודים חייבים לגזוז זקניהם ופיאותיהם. הגרמנים העמידו את האדמו"ר אל הקיר והודיעו כי יירו בו בחלוף עשר דקות. הוא ביקש שיביאו לו את החלוק שקיבל בירושה מאביו ואת טליתו. הוא התעטף בחלוק ובטלית ובראותו שהגרמנים מכוונים אליו את רוביהם השמיע צעקת "שמע ישראל" שהדהדה בכל בתי הסביבה ובכל הבונקרים, בהם הסתתרו יהודים. באותו היום ירו הגרמנים ב-3500 יהודים בבתים, בחצרות ובחדרי המדרגות. בשעת העברת המתים לבית הקברות לקח חסיד את גופת האדמו"ר הקדוש מגרודז'יסק והביאה לקבר ישראל. רבי דוד בורנשטיין, האדמו"ר מסוכאצ'וב, היה הראשון שהזעיק את תושבי הגטו והעמידם על סכנת החיים המרחפת עליהם. לפני ראש השנה תש"א הוציא האדמו"ר מסוכאצ'וב קול קורא, שנדפס בסטנסיל, רצוף דברי התחזקות והתעוררות לתשובה. וכך נמשכים הסיפורים, ומעוררים הערכה, הערכה והשתאות לנוכח גבורת הנפש של האדמו"רים שנרצחו, שעם מותם נסתיימה אף שושלתם, כיוון שגם ילדיהם נרצחו נפש.
הספר הוא מצבה ויד לדורות של אדמו"רים בישראל, וזכות גדולה היא למחבר שעלה בידו לשחזר את קורות חייהם ובכך למנוע את שקיעתם בתהום השיכחה.

מנשה אונגר: אדמו"רים שניספו בשואה. מוסד הרב קוק, ירושלים. תשס"ז, 2007. 322 עמודים.

לחזרה

▲ראש העמוד