"ואנו שנינו ניצבים לנוכח כלל ישראל, החרב" [1]
על הסרט "המריבה"
ביקורת סרטים
מאת אסף טל

לחזרה
 

המריבה
בימוי: אלי כהן
צבע, 85 דק'
אנגלית בתרגום לעברית

השואה היתה שבר תרבותי[2], או מעין רעידת אדמה ששברה את הכלים שמדדו אותה בניסוחו של הפילוסוף הצרפתי ליוטר [Lyotard]. במהלכה וגם לאחר סיומה היא טלטלה ואתגרה את השקפות העולם של הציבור הדתי והחילוני; של היהודי הדתי, המסורתי ושל החילונים והמשכילים. השבר התרבותי המתאר את הפער שנוצר בין תפיסות העולם וההנחות הקודמות הרווחות בקרב חברות שונות לבין המציאות ההיסטורית. הציטוט המשלים של ליוטר מבטא את הצורך בבחינה וחשיבה מחודשת או בניסוח מחודש של השקפת העולם בצלה של השואה. סוגיות אמונה, חיי דת ורוח במהלך ולאחר השואה עומדות במוקד גליון זה של העיתון המקוון[3].

הפלגים השונים בציבור היהודי, חילוניים ודתיים נאלצו לבחון את המטען הרוחני או האידיאולוגי שאפיין אותם לפני השואה. מעניין הוא שהאירועים בתקופת השואה "אוששו" לכאורה עבור פלגים מסוימים בציבור הדתי-אורתודוכסי את סכנות ההשכלה והשלכותיה, ועבור הפלג החילוני ציוני את חיובה של הקמת מדינת ישראל ושלילת הקיום היהודי בגולה. באותה עת אחרים בחרו לבחון מחדש אמיתות מקובלות או תפיסות בהם החזיקו באדיקות לא פחותה לפני השואה. קונבנציות של אתיקה, סבל, תפישות שכר ועונש אותגרו נוכח השואה והרלוונטיות שלהן, במתכונתן הקודמת, הוטלה בספק.

ברשימה זו נטפל בסרט "המריבה" המבוסס על סיפורו של חיים גראדע "הפולמוס שלי עם הירש ראסיינאי". הסופר חיים גראַדע נולד בוילנה ב-1910, בשטחי האימפריה הרוסית דאז. בנו של שלמה מרדכי גראדע, ציוני, מורה לעברית שנמנה על בני תנועת ההשכלה. אמו של גראדע הייתה רוכלת ענייה. גראדע הבן התחנך בחינוך ממלכתי ומסורתי והיה תלמיד של הרב אברהם ישעיה קרליץ המכונה החזון איש, מגדול הרבנים המלומדים והמנהיגים החרדים במאה ה-20.

בשנת 1932 בהיותו בן 22, החל גראדע לפרסם סיפורים ושירים ביידיש. בתקופה זו נהה גראדע אחר רוחות ההשכלה ויצא מגבולות הסביבה המסורתית בה היה נתון. גראדע נמנה גם על המייסדים של חוג היוצרים "יונג ווילנע" ["וילנה הצעירה"], קבוצת אמנים מקורית וחדשנית בשפת היידיש.
שיריו הראשונים ביטאו יאוש ותחושת חוסר סיכוי באשר להמשך הקיום היהודי באירופה והן במהלך השואה ולאחריה נתפשו כנבואיים. בשנת 1941 עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות, ברח גראדע מזרחה וכששב לוילנה לאחר המלחמה נודע לו שאשתו ואמו לא שרדו. הטרגדיה הפרטית לוותה בטרגדיה רחבה יותר, שכן קהל קוראי היידיש נספה ברובו הגדול ותרבות היידיש התקשתה להתאושש מהאובדן. גראדע נסע לפריז ושירתו התמקדה בחורבן. גראדע נישא בשנית ובשנת 1948 היגר לארצות הברית והתיישב בניו-יורק.

בשנת 1950 פורסם סיפורו של גראדע "הפולמוס של עם הירש ראסיינאי"[4]. ברשימה אבקש לטפל בסרט המבוסס באופן נאמן למדי על סיפורו של גראדע.
סיפור זה מבטא יותר מכל את מאבקיו הפנימיים של גראדע עם עברו שלו: האמונה ושמירת המסורת עליה התחנך מחד, והמודרניות שאימץ מנגד. עימות זה מוצא את ביטויו בדיאלוג הממושך עם הירש ראסיינאי, חברו ללימודים של הגיבור בן דמותו של גראדע, הנושא אופי תיאולוגי-פילוסופי.
שני החברים הפוגשים זה את זה בהזדמנויות שונות ובזמנים שונים, כמו ממשיכים את אותו הדיון שהחל עוד בימי הלימודים. השנים עושים שימוש באותה רטוריקה ואותה סכולסטיקה המאפיינת דיונים פולמוסיים מסוג זה. את הדיון לכל אורכו מלוות רוחות רפאים, זיכרון הקרובים שנספו שצץ בכל עת שהשניים מעלים את ימיהם המשותפים בישיבה, את חבריהם ואת משפחותיהם ואז, את סופם.

מאחר שהקשר בין שני החברים נותק ברגע שחיים התנתק מלימודי המוסר בישיבה, מטרתו העמוקה והגלויה של הירש היא בהשבתו של חיים לחיי הדת, אולי כניסיון להתאחד עם חבר ילדותו האהוב, אולי כתיקון על כך שבצעירותו לא יכול היה להציל את נפשו של חברו ולמנוע ממנו מלעזוב את היהדות הדתית. דמותו של הירש רדופת זיכרונות וחרדות. הדבר ניכר למשל, בתגובותיו לשוטר לובש מדים ורוכב על סוס בגן הציבורי בו השנים מטיילים, לרחש זוג אוהבים המחפש מסתור מן הגשם, המעוררים את פחדו.

אחת התימות המרכזיות בפולמוס בין חיים להירש נוגעת להתמודדותם של היהודים עם המציאות שנכפתה עליהם. ברקע עומדת השאלה האם אותה מסגרת קונספטואלית, דהיינו אותה מערכת מושגים ואותן תפישות מסורתיות עומדות עדיין ב"מבחן הזמן" בשמשן כלים להסבר לשואה. גראדע, שחצה את הגבולות בין מסורת למודרנה מאזין ומתווכח נוכח טיעוניו של חברו. ברם, השבר התרבותי שהוזכר משותף לשני העולמות שהחברים המתפלמסים מייצגים. "הקורבנות - שהיו צאצאים להיסטוריה ארוכה של אנושיות והיו נציגי המטאפיזי, מה שמעֵבר לפיזי, מה שנותן משמעות לפיזי – לא היו מסוגלים להאמין לתוכניות ההשמדה שהם עצמם היו מושאיה."[5] דהיינו, תקפותן של מסורות המחשבתיות של הקודמות ראוי שתעמוד לדיון, האם אלו סייעו לקורבנות לתפוס ולהכיל את המתרחש. המסאיסט היהודי ז'אן אמרי כתב על מציאות השואה שניפצה עבורו את התחושה הבסיסית ביותר של ביטחון קיומי שמעוגן בחוזים חברתיים אנושיים:

"... המכה הראשונה מבהירה לאסיר כי הוא חסר-אונים - ובכך כבר טמון בה הגרעין של כל מה שבא אחר-כך... מותר להם לחבוט בי בפנים באגרופיהם, מרגיש הקורבן בפליאה עמומה, ומסיק מזה בוודאות, עמומה אף היא: הם יעשו בי כרצונם. בחוץ אין איש יודע על כך, ואיש אינו מתערב למעני. כל מי שיבקש לחוש לעזרי - רעיה, אם, אח או חבר - לכאן הוא לא יצליח להיכנס... ברגע שנוחתת עליו המכה הראשונה הוא מאבד משהו, שאולי נקרא לו לפי שעה האמון בעולם... חשובה יותר - ורק היא רלוונטית בהקשר שלנו - היא הוודאות, הכלולה אף היא באמון בעולם, שהזולת, על סמך חוזים חברתיים כתובים או לא כתובים, חס על שלומי, וליתר דיוק: שהוא מכבד את קיומי הפיזי ובכך גם את קיומי המטפיזי. גבולות גופי הם גבולות האני שלי. פני עורי מבודדים אותי מפני העולם הזר: זכותי לחוש עליהם, כדי שיהיה לי אמון, רק מה שאני רוצה לחוש. ואולם, עם המכה הראשונה האמון הזה בעולם קורס... עם המהלומה הראשונה, שאי אפשר להתגונן מפניה ושום יד עוזרת לא תהדוף אותה, מקיץ הקץ על חלק מחיינו, ושוב אין לו תקומה בעולם…"[6]
ומימי השואה ולאחריה הדיון ממשיך להתנהל, בין מסורות שונות ומול מציאות הרדיפות, האלימות וההשמדה.

הירש טוען שאחד האתגרים הגדולים שעמדו בפניו הוא הצורך בהשתנות נוכח הנסיבות שכפתה המציאות בשואה. "[לחיים] מה שאתה טוען, שאדם אינו יכול להשתנות – הוא שקר מוחלט. מבשרי אחזה אלוה! הירש הראסיינאי יוכיח שאדם יכול להיות לאיש אחר. לא אלך לפרט לך מכמה תאוות סבלתי; כמה פעמים כמעט נתפקעו עורקיי מרתיחת הדם; כמה הקפדות הייתי צריך לעקור מתוכי; מכמה הרגלים צריך הייתי להיפטר; אבל ידעתי, מי שאינו מקבל את עצמו מודה בריבונו של עולם. ידעתי שהעונש הקשה ביותר לאדם הוא אי יכולתו להיפטר מהרגליו הישנים. ומאח שרציתי באמת להתגבר על עצמי, הקדוש ברוך הוא עזרני."[7]
באמצעות דמותו של הירש מציג גראדע את הפער בין תרבות מפותחת כביכול, בין מודרנה חילונית לבין מוסר. שאלתו הצפויה היא כיצד אותה אומה הטוענת שהולידה את אנשי הרוח הגדולים הובילה את אירופה לקטסטרופה בסדר גודל חסר תקדים? האם אותם אנשי רוח השפיעו לטובה על סביבתם? האם אותם מלומדים עצמם טובים היו?
כמו כן, אם ההיגיון לבדו הוא המנחה את בני האדם, האם אין זה הגיוני יותר להתעלם מסוגיות אתיות על מנת לשמור על העצמי?
הירש טוען כי המעשה ההגיוני עבור מרבית בני האדם בתקופת השואה שאנו מכנים לעיתים "עומדים מן הצד" הוא דווקא ההימנעות ממעשה, דהיינו אי נקיטת עמדה נוכח העוולות שהתבצעו לנגד עיניהם. ההסבר גם הוא מצוי בגבולות ההגיון, שכן התנגדות כרוכה תמיד בסיכון עצמי וניתן להעמידה מול הצורך בהישרדותו של הפרט דנן. כלומר, במקרה הנגדי, זה של המיעוט, של מתנגדים ומצילים כגון חסידי אומות העולם, מדובר באנשים שפעלו בניגוד להיגיון והונחו על ידי צו מוסרי. המוסר, הירש טוען, אינו בהכרח תואם את ההגיון משום שההגיון הוא א-מוסרי. העובדה שמוסר הוא, לדידם של רבים, סובייקטיבי וממוקם בצו מצפונו של האדם, נתפשת על ידי הירש כמסוכנת משום שמוסר, מבחינתו, אינו יכול להיות יחסי.
השקפתו של חיים לעומתו אינה תלויה בכוח עליון, אלא בתפישת עולם הומניסטית. החוקר אפרים מאיר המייצג תפישת עולם קרובה יותר לזו של גראדע כתב כי "התוכן המהותי של הזיכרון שלנו לשואה הוא שמירה על שוויון בין בני האדם ללא ביטול ההבדלים ביניהם. זו מטרתה של הדתיות הישנה-חדשה."[8]
מטבע הדברים, הפולמוס בין השניים אינו מספק הכרעות, אלא מעמיק את הויכוח באמצעות דוגמאות ושאלות נוספות.

ניתן לראות בחיים ובהירש ייצוגים של פלגים רחבים יותר, או בפולמוס בין השניים כמעין חשבון שגראדע מכוון כלפי העם היהודי לאחר השואה. הפולמוס עצמו מקורו בימי ראשית ההשכלה, השואה מחדדת את השאלות המועלות. כמו כן, העבודה שהן חיים והן הירש הם ניצולי שואה שאיבדו את כל משפחתם במהלכה עומדת ברקע לדיון שלהם. האם היא מקרבת בין שני הפלגים המיוצגים או שמא מרחיקה ומרחיבה את הפערים?

לויכוח יש עליות ומורדות ומעת לעת גם רגעים בהם נדמה כי יש הבנה הדדית ואמפטיה. יתרה מכך, לכל אורך הדיון, הלהט שבו השניים מתווכחים והעוצמות הרגשיות חושפות חיבה הדדית עמוקה בין חיים להרש. אחד הרגעים הראויים להתייחסות בסרט הוא הסצנה שבה, לאחר הגעת הדין ודברים לשיא של תרעומת, קובעים השניים, הירש וחיים, את מסגרת הדיון, זו המאפשרת להם להמשיך ולקיים שיח שבו איש מקבל את זולתו. השניים מייצגים קצוות שונות לויכוח בנושא האמונה ולצורך דיון זה האמונה לאחר השואה והרגע הזה של הסכמה לתנאי יסוד שבבסיסו של כל דיון הוא מהותי במיוחד. "הבשורה האתית יכולה להפתיע את השיח הלוגי בתפיסתה שהפתיחות כלפי האחר, וקבלת האחר, הן היסוד לכל שיח."[9]
הרש אומר לגראדע "האסון פגע בכולנו בשווה [...] דרכינו נפרדות במובן הרוחני ואף כפשוטן [...] הלוואי ונזכה להיפגש עוד פעם ולראות היכן אנו עומדים, ולוואי ואהיה אז עומד איתן ביהדותי כהיום הזה.[10]
נראה כי מעבר לכל התשובות והפתרונות העולים בפולמוס בין השניים, מסורת הדיון הנערך בהקשבה וכבוד הדדי שאינם מטשטשים את הפערים, הטינה והכעסים, מהותיים יותר מן ההכרעות.

המריבה
בימוי: אלי כהן
צבע, 85 דק'
אנגלית בתרגום לעברית

לחזרה

▲ראש העמוד