על מדף הספרים
משפחת אנשי היער
מאת אסף טל

לחזרה

משפחת אנשי היער
נחמה טק
יד ושם, תשנ"ז.
298 עמודים.

נוסף על ההשמדה השיטתית, המדיניות הנאצית שמה לה למטרה לפגוע בסדר החברתי, בתשתית הקהילתית והמוסרית ולערער את הסולידריות של החברה היהודית. מצוקות החיים, הרדיפות וההשמדה הובילו לקריסת מערכות כללית בשנות השואה. נראה שנסיבות אלה, אינן מהוות נקודת פתיחה טובה לעזרה הדדית ולהצלה לא בקרב האוכלוסיות המקומיות ולא בקרב האוכלוסייה היהודית הנרדפת, שהקשיים שעמדו בפניה היו חמורים במיוחד [1].
אולם, האיום החיצוני שמעורר, מטבע הדברים, את יצר ההישרדות, חיזק לעיתים גם יסודות קיימים בחברה היהודית, של הזדהות ושותפות גורל. וכך, כנגד הנסיבות והסיכויים, צצו להם מספר נסיונות ומפעלי עזרה והצלה של יהודים. מקרים אלה מעסיקים אותנו בגיליון זה של העיתון המקוון. ברשימה זו אבחן מקרה הצלה אחד בעקבות הספר "משפחת אנשי היער".

ספרה של נחמה טק, "משפחת אנשי היער", מתאר סיפור גבורה והצלה ייחודי שבמסגרתו יחידת הפרטיזנים היהודים ובתוכה מחנה המשפחות הביאה להצלתם של כ-1,200 יהודים. מדובר בקבוצת הפרטיזנים היהודים הגדולה ביותר בתקופת השואה ובמבצע הצלה יחיד במינו. במרכזו של הספר עומדות דמויותיהם הכריזמטיות של טוביה ביילסקי ואחיו עשהאל וזוס, שמלאו תפקידי מפתח בארגון והגנה על המחנה וביצירת קשר עם פרטיזנים נוספים.

לפני המלחמה התגוררה משפחת ביילסקי בסטנקיייביצ'ה (Stankiewicze), כפר קטן ברוסיה הלבנה, בין לידה לנובוגרודק (Nowogródek). להורים, דוד וביילה, היו תריסר ילדים, עשרה בנים ושתי בנות. טוביה, יליד 1906 היה הבן השלישי, עשהאל נולד ב-1908 וזוס ב-1910. האחים ביילסקי עסקו בחקלאות והיו איכרים פשוטים, שהשתלבו היטב בקרב האוכלוסייה המקומית. היכרותם עם הסביבה הכפרית ועם המקומיים סייעה להם רבות בהמשך. נחמה טק תיארה את חיי המשפחה לפני המלחמה:

"משפחת ביילסקי, כשאר שכניה היתה משפחה ענייה, אולם תושבי סטנקייביצ'ה לא סבלו חרפת רעב, ולא הראו את עצמם כנצרכים, אף שהפרוטה לא היתה מצויה בכיסם, ותוספת מזומנים היתה מתקבלת ברצון. לגבי משפחת ביילסקי, תוספת כזו משמעותה היתה יותר חינוך, וחינוך יותר טוב לילדים. במצבם אז, היה עליהם להסתפק בלימודים בסיסיים ביותר. בגיל שמונים ואחת זכר טוביה ביילסקי היטב את השנים שבילה בחדר של רבי יֶזֶל בנובוגרודק. בגעגועים סיפר על הנאתו מהלימודים ועל תשוקתו להמשיך בהם. אך תקופת לימודיו של טוביה היתה קצרה ומקוטעת; היא הסתיימה כשהגיע לבר-מצווה."[2]

בשנת 1927, גוייס טוביה לצבא הפולני. טוביה נחשב לחייל מצטיין, אך הגיע רק לדרגת קורפורל (רב-טוראי). בזמן שירותו נתקל בגילויי אנטישמיות שהשפיעו עליו רבות. השרות בצבא אפשר לטוביה לשפר את שליטתו בשפות והוא דיבר פולנית, ביילרוסית, רוסית וגרמנית נוסף על היידיש. בסיום שרותו חזר ביילסקי לסטנקייביצ'ה ולאור מצוקתה הכלכלית של משפחתו החליט להינשא לרבקה, אישה בעלת אמצעים שהיתה מבוגרת ממנו. הוא עבר להתגורר עמה בעיירה הסמוכה סובוטניקי (Subotniki) ושם התחבר עם חוגים במעמד כלכלי גבוה. בספטמבר 1939, במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, השתלטה ברית-המועצות על שטחיה המזרחיים של פולין וטוביה, שעתה עמד בראש העסק שבבעלותה של אשתו סווג כבעל חנות "עשיר" וכקפיטליסט. הוא נמלט לעיר לידה ושם מונה למנהל במפעל לאיסוף גרוטאות מתכת.

אחרי פלישת הגרמנים לשטחי ברית המועצות ביוני 1941, במסגרת "מבצע ברברוסה", התייצב טוביה בלשכת הגיוס המקומית, אך המתקפה הזריזה של הכוחות הגרמנים לא אפשרה ליחידה המקומית להתארגן ולהיערך למלחמה. שירותו הצבאי הקצר של טוביה נגדע בהתייצבות ללשכת גיוס שהופסקה בשל תקיפות אוויריות של הגרמנים.

בתקופת הכיבוש הגרמני, בני משפחתם של האחים ביילסקי (הורים, אחים) נרדפו בידי השלטונות הנאצים ולבסוף נרצחו. משפחת ביילסקי נלקחה לגטו נובוגרודק וב-7 בדצמבר 1941 באקציה שבמהלכה נרצחו 4,000 יהודים, נרצחו ההורים ביילסקי, רבקה, אשתו הראשונה של טוביה, צירל, אשתו של זוס ובתם התינוקת.

לאחים ביילסקי שהתאבלו על בני משפחתם, מוכי צער, חרטה ורגשות אשמה, היה מניע לנקום את רצח המשפחה. עם זאת, המוטיבציה העיקרית של היהודים שהתקבצו ביערות וברחו מן הגטאות, היתה הישרדות ולא בהכרח לוחמה [3]. הבורחים מן הגטאות קיוו שהפרטיזנים הסובייטים יגנו עליהם, ברם פרטיזנים אלה העדיפו לקבל לשורותיהם צעירים נושאי נשק בלבד ולהימנע מן הנטל שבקליטת אוכלוסייה אזרחית שאינה לוחמת. במובן זה, מחנה המשפחות סיפק ליהודים הנמלטים אפשרות הצלה ממשית ונדירה בסביבה המקומית. נראה שבסופו של דבר, הדחף לנקמה בגרמנים, תועל למאמץ אדיר להצלת היהודים הנרדפים.

טוביה סיפר בשיחה עם הסופרת על הנסיבות שעיצבו את מעשיו בתקופת המלחמה: "זה היה פשוט. הגרמנים תפסו את אבי, את אמי ואת שני אחי. הם לקחו אותם לגטו ומשם למוות. האויב לא עשה הבחנות. לקחו כל מי שנפל לידם ורצחו אותו. אם כך, האם פירוש הדבר שעלי לחקות אותם, פשוט להרוג כמה גרמנים, מי שלא יהיו? זה לא הועיל. זה היה חסר היגיון בעיני. אני רציתי להציל, לא להרוג... נוכחתי לדעת שהיהודים לא מקשיבים זה לזה. הם מסוכסכים, בלתי מרוסנים. לי הם הקשיבו, אותי כיבדו. לכן הייתי חייב להציל אותם."[4]

ההחלטה על הרחבת המחנה וקליטת אוכלוסייה אזרחית שאינה מסוגלת להילחם, לא היתה הכרעה פשוטה. היא עוררה דיונים והתנגדות מצד אנשי המחנה. בפרק העוסק בנושא מביאה טק דיון בין רעיה, ממחנה ביילסקי לבין פרטיזן יהודי אחר שהאשים ואמר: " 'אתם באוטריאד [מחנה] ביילסקי, ישבתם ביער לא נלחמתם!' שאלתי: 'אמור לי, כמה גרמנים הרגת?' 'שניים' [השיב]. ואז שאלתי: 'וכמה יהודים הצלת?'" השאלה הזאת נענתה בדממה. רעיה ממשיכה: "כותבים על התנגדות יהודית, על מרידות שונות – אך לא על הצלת יהודים בידי יהודים. זה שנים שאני טוענת שאיש אינו כותב על הגבורה הכרוכה בהצלת יהודים. לדעתי, זה היה הדבר הקדוש." [5]

טק הסבירה את מניעיו של טוביה: "תהילה צבאית לא עניינה את טוביה. מטרותיו היו לשמור על חיי אנשיו, להביא עוד יהודים לאוטריאד [למחנה]. על הצלת נפשות, הנושא העיקרי שהטריד אותו, נמנע טוביה מלדבר עם פרטיזנים לא יהודים. כלפיהם הוא הופיע כלוחם גרילה שבא ליער כדי להיאבק בגרמנים, אויבי ברית-המועצות." [6]

על מנת להכיר במחנה המשפחות כיחידה פרטיזנית לוחמת ולזכות באישור רשמי של הנהגת הפרטיזנים (שהיו תחת פיקוד הצבא האדום), היה במחנה המשפחות גרעין לוחם שהורכב מצעירים נושאי נשק, אשר ביצעו והשתתפו מעת לעת בפעולות לוחמה אנטי גרמנית נועזות. ההכרה הרשמית היתה חשובה לביטחונו והמשך קיומו של המחנה. אחת הפשיטות הראשונות על שיירות האספקה הגרמנית תוארה בספר:

"התכנית היתה להטמין מארב ולתקוף את כלי-הרכב המובילים את היבול המוחרם [מן האיכרים המקומיים], בדרך המובילה מנובוגרודק לנובויליניה (Novoyelenya) . [...] מספר טוביה: "כלי הרכב הראשון נעצר; הצמיגים והנהג נפגעו. ירינו [מטח] כדורים. מהמכונית קפצו שמונה שוטרים גרמנים וביילרוסים, תפסו עמדות על הארץ ופתחו באש מקלעים. נשמעה קריאת 'הוררה' מפי אנשי פנצ'נקו [מפקד יחידה פרטיזנית]. האויב היה המום ונסוג. אנו התרוממנו ורדפנו אחריהם, אך רובם נעלמו בין עצי היער... החלטנו שלא להחמיץ את ההזדמנות ולאסוף את השלל. עטנו על המקלעים, המגפיים, העופות וארגזי התחמושת. כל זה נמשך רק דקות אחדות. שללנו היה שני מקלעים, ארבעה רובים ואלפי כדורים. רועדים מהתרגשות עזבנו את המקום ונסוגונו ליער. זה היה נצחוננו הראשון בקרב."[7] 

זרח אורלוק סיפר על המוטיבציה של הפליטים היהודים בהצטרפות לפרטיזנים: "אם מישהו יספר לך שכאשר הצטרף לפרטיזנים הוא עשה זאת משום שרצה להילחם ולנקום, אין זה נכון. כולנו עזבנו את הגטו מתוך תקווה להישאר בחיים. [...] אני חושב שמניעים דומים פעלו אצל כל מי שברחו מהגטו. הם לא יצאו כדי להילחם, הם יצאו כדי לחיות."[8] 

אחזקת האוכלוסייה האזרחית שאינה לוחמת, הקשישים, הנשים והילדים הובילה את ביילסקי לפיצול המחנה ליחידות משנה מצומצמות, על מנת לשפר את ניידותו בשעת סכנה. תהליך החלוקה שופך אור על אופן התנהלותו הייחודית של המחנה: "הוא הקים יחידות בנות 20-25 איש. החלוקה התבססה בדרך כלל על קשרי משפחה וחברות. האנשים יכלו להחליט למי הם מעדיפים להתחבר. טוביה התערב רק במקרים שההעדפות הללו פגעו בביטחון או שמנעו צירוף אנשים בודדים או מי שלא היה רצוי. שהרי היה צורך לאזן כראוי את הקבוצות. בכל אחת מהן היו חייבים להיות צעירים נושאי נשק, קשישים, נשים וילדים. ההרכב של הקבוצה נקבע בידי המפקד. לכל קבוצה היה מפקד ובעלי תפקידים מיוחדים. כיוון שכל אחד היה שייך לקבוצה מסוימת, היה אפשר במידת הצורך לפנות את המקום ביעילות רבה יותר."[9] 

על חלוקת התפקידים בין האחים בניהול המחנה טק מוסיפה: "טוביה היה מנהיג חזק וסמכותי. הוא זה שקיבל את כל ההחלטות המכריעות; אולם, קדמה לכך התייעצות עם שני אחיו, עשהאל וזוס, ועם מלבין, ראש המטה שלו. הוא למד לדעת שכל אחד משלושתם יכול להשיא עצה בתחום אחר. בכל הנוגע לטקטיקה ולארגון צבאי הוקיר את דעתו של מלבין. בעשהאל, החרוץ, הלוחם ללא חת, המסור לאוטריאד בלב ובנפש, היה טוביה נועץ בקשר לסכנות השונות שנשקפו למחנה, והיה מטיל עליו משימות מיוחדות. זוס היה ממונה על המודיעין. בלווית קבוצת פרשים היה מסייר במרחב ואוסף מידע חשוב. עצם קיומו של מחנה ביילסקי היה תלוי לעיתים קרובות בידיעות שאספו זוס ואנשיו." [10]

בתחילת 1943 סופחה יחידת הפרטיזנים של ביילסקי לחטיבת הפרטיזנים הסובייטים של סיניצ'קין. היה זה שלב חשוב בהכרה במעמדה של היחידה בין שאר היחידות שפעלו בשטח. בתקופה זו גברו ההתקפות הגרמניות על האוכלוסייה האזרחית והכפרים שבאזור. בעקבות זאת הממשלה הסובייטית הורתה על פעולות להצלת האזרחים. משימות אלה שהוטלו על הפרטיזנים, כללו את האוכלוסייה היהודית, אך למרות זאת יחידות פרטיזנים סובייטיות לא נאותו תמיד לצרף לשורותיהן אוכלוסייה יהודית. טוביה ניסה לשכנע את הפיקוד הסובייטי שבאזור, שיחידתו פועלת להצלת אוכלוסייה אזרחית על פי ההוראות. האנטישמיות שלוותה לעיתים קרובות יחידות פרטיזנים סובייטיות, רק העצימה את חשיבותה וייחודה של יחידת הפרטיזנים של ביילסקי:
"גם אם לא ניתן אף פעם אישור רשמי לאנטישמיות, היא היתה קיימת בקרב הפרטיזנים הרוסים, השפיעה על גורל הניצולים ומנעה רבים מהם מלהתקבל כחברים באוטריאדים סובייטיים, אפילו היו כשירים ללוחמה פרטיזנית. זאת ועוד, חיי החברים היהודים ביחידות הפרטיזנים הללו נעשו קשים יותר. בדרך זו הביאה האנטישמיות בעקיפין להתרחבותו של אוטריאד ביילסקי. אנשים שהיחידות הסובייטיות דחו אותם, או שהיחס אליהם בתוכן היה גרוע, הגיעו לאוטריאד היהודי." [11]

בשנת 1944, כאשר ביערות שרר שקט יחסי, מקומן של המשמעת והסדר בתוך המחנה קיבל משנה חשיבות. טוביה נאלץ להתמודד עם חתרנות מבית והיה עליו להשליט איזון וסדר למען המשך קיומו של המחנה. שיאה של האופוזיציה לביילסקי היתה בפרשת ישראל קסלר שהתנגד להנהגתו של ביילסקי ופעל לסילוקו. קסלר ניצל את העדרותו של טוביה מן המחנה, יצא מבסיס הפרטיזנים ופגש את הגנרל הסובייטי סוקולוב. קסלר קיווה לקבל הכרה רשמית בסמכותו. הפרטיזנים ערכו לו משפט ולאחר שניתן פסק הדין מוות, עשהאל ביצע את גזר הדין. הוצאתו להורג ללא אישור רשמי של הפיקוד הסובייטי הובילה לחקירה שבסופה זוכה בעקבות תמיכתו של הגנרל פלטון. הניצולים עודם חלוקים באשר להוצאתו של קסלר להורג. טק משוכנעת שהמעשה היה חיוני למניעת היווצרות אופוזיציה שתאיים על המשך קיומו של המחנה.

במהלך 1944, קלט המחנה פליטים יהודים נוספים מהגטאות והמחנות שבאזור. התקדמות הצבא האדום הובילה לשחרורם ההדרגתי של האזורים שנותרו בשליטה גרמנית ולראשונה עלה בידי הפרטיזנים לשבות את החיילים הגרמנים הנסוגים. כיסים אחרונים של התנגדות גרמנית תקפו את מחנה המשפחות והובילו למותם של 11 בני-אדם ולפציעתם של אחרים. ההרוגים נקברו ביער כשטוביה נשא את ההספד. עם שובם למחנה הבחינו בקבוצת חיילים מן הצבא האדום. המומים התבוננו החיילים הסובייטיים בפרטיזנים היהודים ואמרו לחבריהם: "תראה, תראה, לוחמים יהודים". אחד היהודים שבהם הוסיף "עברתי מסטלינגרד לביילרוסיה, שחררתי ערים וכפרים רבים. לא פגשתי יהודים כלל. אני שמח לראות יהודים אמיתיים, חיים. [...] השארתי את אשתי וילדי בקייב, עכשיו הם בבאבי-יאר'."[12] ביולי 1944 הגיעה הפקודה לפנות את המחנה ולצאת לכיוון נובוגרודק. היתה זו משימתו האחרונה של טוביה כמפקד, הוא צווה להרוס את המחנה על מנת שלא יפול בידי הגרמנים והחליט ללוות את 1,200 היהודים שתחתיו לנובוגרודק.

הסובייטים שהתייחסו בחשדנות לפרטיזנים שיצאו מן היערות שלחו את הניצולים בגיל הגיוס לחזית. עשהאל גוייס לצבא האדום ונפל במריינבורג שבגרמניה. אשתו חיה שהיתה בהריון, עלתה ארצה עם משפחתה ולבתה קראה עשהאלה. זוס וטוביה הספיקו לעלות ארצה ולשרת בצה"ל. ב-1954 היגר טוביה לארה"ב והתיישב שם, ב-1987 נפטר בהיותו בן 81.
עוד יצויין, כי ספרה של נחמה טק על האחים ביילסקי עובד לאחרונה לקולנוע ובחודשים הבאים יצא הסרט לאקרנים תחת כותרת ספרה של טק באנגלית "Defiance". תשומת הלב התקשורתית לסיפור הובילה לכך שהעיתון הפולני גזטה וויבורצ'ה פרסם כתבה בנושא קבוצת הפרטיזנים של ביילסקי והאשים אותם ברצח אזרחים פולנים ליד נליבוקי, ההתייחסות היא לטבח שבוצע כפי שנטען על ידי פרטיזנים סובייטים. הפרסום עורר תגובות נזעמות בקרב גורמים המנציחים את פועלם של האחים ביילסקי וכותבת הביוגרפיה נחמה טק, מסרה את תגובתה לעיתון הפארווערטס באנגלית והבהירה שההאשמות "הינן שקר מוחלט ושהן מבטאות את הנטיות האנטישמיות של הכותבים".[13] למעשה, ספק האם ניתן למקם את הפרטיזנים של ביילסקי בעיר נליבוקי במאי 1943 בזמן הטבח. בינתיים נראה כי העיתונאים הפולנים שפרסמו את הידיעה בעקבות דו"ח של המכון הפולני לזיכרון לאומי [IPN] חזרו בם מעמדתם המקורית.[14] אולם, המחלוקת הנ"ל, יתכן שתשוב ותצוץ עם יציאת הסרט לאקרנים ובכך תחשוף את העמדות השונות בפולין ביחס לפרשה ולאחים ביילסקי בפרט.

הצעות לדיון חינוכי בעקבות קריאת הספר:

• סיפורו של טוביה ביילסקי מזמן דיון בשאלה מקומו של האדם, אישיותו ויכולתו להשפיע על מהלך האירועים. כיצד הפך טוביה ביילסקי למנהיג?
• האם האחים ביילסקי כיוונו מלכתחילה להציל יהודים? או שמא ביקשו להצטרף לשורות הפרטיזנים?
• מה היה מקומה של האוכלוסייה המקומית? דונו בהיבטים השונים של התנהגות האוכלוסייה: סיוע לפרטיזנים, שיתוף פעולה עם כוחות הכיבוש הגרמנים, הלשנה והסגרה. מה היו המניעים ביסוד התנהגותם?

לקריאה נוספת:

• גרייף גדעון ובלברג אפרת, מציל אחי אנוכי. יהודים מצילים יהודים בימי השואה, ביה"ס המרכזי להוראת השואה, יד ושם, ירושלים 2004. לרכישה.
• ביילסקי טוביה, יהודי-יער - מסיפורי פרטיזאנים יהודים ביערות רוסיה הלבנה, עם עובד, תל-אביב 1946.
• דאפי פיטר, האחים בילסקי, מאנגלית: ג'וד שבא, הוצאת זמורה ביתן.

[1] יהודים שביקשו להציל את אחיהם בתקופת השואה היו צריכים לדאוג לאמצעים כגון, מזון, תעודות מזוייפות, מקומות לינה ומסתור. לשם כך ועל פי רוב היה עליהם ליצור קשר עם אוכלוסיה לא יהודית שאינה אוהדת או עויינת. גם ארגוני מחתרת והתנגדות לאומיים עמדתם לא היתה אחידה בנוגע ליהודים והנסיבות היו שונות ממדינה למדינה. נוסף על כך, היהודים נתפסו במקרים רבים מיעוט דתי-לאומי שאינו יכול להשתלב בארגוני התנגדות אשר נשאו אופי לאומי מקומי. האנטישמיות המקומית הקשתה יותר מכל על פליטים יהודים שנמלטו מרדיפות הגרמנים.
[2] טק, ע"מ 4.
[3] שם, ע"מ 74.
[4] שם, ע"מ 52.
[5] שם, ע"מ 90.
[6] שם, ע"מ 87.
[7] שם, ע"מ 92.
[8] שם, ע"מ 53.
[9] שם, ע"מ 93.
[10] שם, ע"מ 111.
[11] שם, ע"מ 109.
[12] שם, ע"מ 219.
[13] חוקרים פולנים קושרים פרטיזנים לטבח, פארווערטס (המהדורה האנגלית), 7 באוגוסט 2008.
[14] פארווערטס, שם.

לחזרה

▲ראש העמוד