ביקורת ספרים

המדור יעסוק הפעם בספרים העוסקים ענייני אמונה, תפילה, קיום מצוות ומסורת בימי השואה.

1. ידי משה: כתבים מימי השואה
2. עת לעשות להצלת ישראל: אגודת ישראל בארץ-ישראל לנוכח השואה 1945-1942
3. קורות השואה במבואות לספרות הרבנית. מאגר מידע בתקליטור
4. מקדשי השם

ידי משה: כתבים מימי השואה

בשנת תשס"ה נחשף כתב-יד רבני שנכתב בצרפת, ובו תשע דרשות רבניות ועוד כתבים אחדים, שנרשמו בעת השואה במחנה ההסגר לה-לנד (La Lande) שבצרפת הצפונית סמוך לעיירה מונט (Monts). בדפים מצהיבים המחוברים ביניהם בחוט תפירה דק, רשם הרב משה קלנברג (Kahlenberg), רבה של קהילת המהגרים במץ (Metz), דברים שנשא לפני הציבור ודברים שהגה בינו לבין עצמו. דרך ארוכה עשו כתביו של הרב ממחנה זה לדרנסי, משם לארכיון יוו"א (YIVO) בארצות הברית, ולאחרונה ראו אור בירושלים בספר "ידי משה".
דרשות רבניות, לבד מערכן החינוכי-מוסרי, הן מסמך היסטורי ייחודי, משום שהן משמרות בזמן אמת פן מסוים של החיים. הדרשה מאירה בצבע את המנהיג העומד מול עדתו, ובוחר את דבריו על פי צרכי המציאות; היא מצלמת מצב של "בו ביום", ומעניקה לו משמעות רוחנית. כאשר הדרשן עצמו גם מעלה את הדרשות על הכתב, יש בהן שילוב של "תורה שבעל פה" ו"תורה שבכתב". גם כאשר יש בדרשות העצמה או הפרזה בעניין מסוים, כדי לעורר את הקהל – שהרי זה תפקידה של הדרשה – עדיין נותרת מעניינת העובדה על מה ולמה בחר הרב לעשות כן .
בימי השואה, עם הרס הקהילות ומוסדותיהן, בהעדר רוב הכלים המסורתיים של המנהיגות, הפכו הדרשה והפסיקה לביטויים מרכזיים של המנהיגות הרבנית. הן פותחות צוהר לעולם הרוחני-חברתי של הרב, בעת אשר "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה", ומאפשרות להקשיב לשאלות שהרב מעלה מתוך הגותו וכשליח הציבור, לדרכים בהן הוא מנסה למצוא מענה ופשר בעולם האמונה בעיתות מצוקה, ולהתבונן בכיוונים שהוא מצביע עליהם כדרכי תיקון.
נדירים הם המקרים בהם רשם הרב את הדרשות ברציפות והדרשות הגיעו לידינו. לפירסום רב זכו דרשותיו של הרבי מפיאסצ'נה, רבי קלונימוס קלמיש שפירא, שנאמרו בגיטו וארשה. קובץ אחר של דרשות, שנאמרו בסלובקיה ובהונגריה בעת השואה, יצא לאור על ידי המחבר הרב יששכר שלמה טייכטל, בספרו "אם הבנים שמחה", שהודפס בבודפשט בתש"ג, כאשר הרב שהה בה זמנית כפליט מסלובקיה.
רוב כתבי היד הרבניים, בהם חידושי תורה, שו"ת וגם דרשות, אבדו יחד עם מחבריהם בעת החורבן הגדול של יהדות אירופה. לפיכך, ישנה חשיבות גדולה לאותן קבצי דרשות נדירים שהשתמרו.
כתב היד החדש שנחשף ויצא לאור בספר "ידי משה", מתעד את הרב ועדתו דרך הדרשות במיקרו-עולם יהודי של מחנה-מעצר בצרפת הצפונית, ומאפשר גם היבט רחב יותר על המנהיגות הרבנית בשואה, על מאפיייני הדרשות בעת השואה, ובאופן כולל גם על העמידה היהודית במערב- אירופה.
הרב משה בן אברהם יהודה לייבוש קלנברג (.1882 -. 1942) נולד בגליציה, שם שימש מצעירותו כרב. נדודיו החלו במלחמת-העולם הראשונה, ומאז גלה "גלות אחר גלות". בבודפשט ובווינה התערה בחיי הקהילה המזרח אירופית ושימש ברבנות, כך גם במץ שבצרפת, שם התמנה משנת תרפ"ט לרב קהילת "קהל יראים" של המהגרים ממזרח-אירופה וממרכזה, ונודע בפעילותו לאירגון החיים הדתיים. ביתו היה פתוח לפליטים, שמספרם גדל בשנות השלושים. הרב נודע שם גם בדרשותיו, אותן ערך והוציא לאור בשנת תרצ"ה (1935) בספר "דרש משה". דרשותיו הושפעו לא מעט משורשיו החסידיים בחסידות רוז'ין ומאופי הדרשות בגליציה, אך גם מרוחה של הקהילה המערב-אירופית, שבקרבה שימש כרב משך שנים רבות. עם פרוץ המלחמה שתה הרב בעצמו את כוס התרעלה, ולאחר חודשי נדודים בבורדו [Bordeaux] ובדרום צרפת, הוגלה עם רבים מהיהודים ה"מהגרים" למחנה ההסגר לה-לנד בצרפת הצפונית בכסלו תש"א (דצמבר 1940). במחנה זה היה כלוא עשרים ואחד חודשים עם אשתו הרבנית חנה גיטל ואביו הקשיש ר' אברהם יהודה לייבוש. בערב ראש השנה תש"ג (ספטמבר 1942) נשלחו לדראנסי ולאושוויץ.
בחודשים בהם שהה במחנה לה-לנד נשא הרב דרשות בחגים ובהזדמנויות אחרות, ורשם אותן בכתב יד רהוט ומסודר. כתב היד נאסף על ידי אנשי ארכיון יוו"א (YIVO) מארה"ב, אשר שהו באירופה למטרת איסוף חומר ארכיוני מיד לאחר השואה, ובמשך שנים רבות לא זוהה. לאחרונה יצאו הדרשות לאור בספר "ידי משה", תחת כותרת שנתן להן הרב קלנברג בעצמו: "הנני קורא למגילה זאת בשם 'ידי משה', כשמי 'משה', ועל שם הכתוב בסוף פרשת בשלח: 'וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו'. בשעת שישראל שרויין בצער ממלחמת עמלק, ומלחמה לה' בעמלק מדור דור, וגם אנכי שרוי בצער עם כלל ישראל, וידי כבדות מרוב צרות ואנחות השוברות את כל גופי, ועל אבן ישראל שבעה עינים, ומשה כותב בדמע זכרון זאת בספר, וידיו אמונה עד בוא השמש".
על מניעי הכתיבה של הדרשות רשם הרב:
"הנני כותב בדמעתי, למען יעמדו כל הימים לנגד עיני קיימים, ימים החשכים ולילות הארוכים, גם בעת אשר יעברו מי הזדונים, ויזכנו האל בחיים טובים ונכונים".
אימרתי צרופה במזור ותרופה, דברי נחמות ופדות מבור ודוּת, שנאמתי באסיפות, לאות ומופת לעת המצואות, שגם בתקופות הנוראות, שׂיברנו לעיתים הניבאות בקץ הפלאות, ועוד נאמרו דברים חדתין ועתיקין, ולא ניתנו לכתוב מחמת המסיקין".
הרב ביקש אפוא להנציח את אימי הימים, אך מעבר לכך, לשַמר את מאמציו להפיח אמונה ודברי נחמה, ולהוכיח כי לא פגה אמונתם של בני עדתו ב"קץ הפלאות", וכי "ידיו אמונה עד בוא השמש", שמשו שלו ושל קהילתו. ואכן הדרשות מעבירות תמונות חיים, דילמות והגות בדרכו המקורית ובחיוניותו, שגדרות התיל לא יכלו לה.
כאמור, עם הדרשות נמצאו כתבים נוספים. הבולטים בהם - מבוא פיוטי מרשים ועשיר למגילת "איכה", המתייחס לחורבן דורו, וביאור לפירושו של האבן עזרא למגילת "איכה".
הדרשות לא נאמרו או נכתבו כטקסט היסטורי, אך חותמם של האירועים טבוע בהן, והן שזורות בתיאורים של מציאות החיים במחנה במשך שנתיים גורליות, בהן נחתו עליהם גלי הפורענויות בזו אחר זו, כפי שמבטאת המשאלה: "נאמר 'בבוקר מי יתן ערב' של אתמול, כי כל יום קללתו מרובה".
בדרשות מוזכרים התהליכים שעברו יהודי צרפת "המהגרים" – שילוחם למחנה, הפיכת המחנות למחנות מעצר מינואר 1942, הגידור והבידוד: "ופליטתנו ממושבותינו ורכושנו גולה אחר גולה יותר מעשר גלויות שגלתה שכינה, וארבעה עשר ירחים לישיבתנו פה במצור, ובשלושה חדשים האחרונים הכביד, שגדרו בעדינו סביב, אין יוצא ואין בא". המחסור הקשה במזון נרמז לאורך הדרשות בהזדמנויות אחדות. כך, למשל, בעת פתיחת בית-כנסת, אירוע אשר מלֻווה בדרך כלל ב"סעודת מצווה": "ולחם אין בכל הארץ, ובפרט אצלנו במצור, על כן אחשוב לצאת ידי חובת היום בדברי תורה... ויהי רצון אמרי פי אלה, בחדושי תורה, במקום סעודת חינוך". הרב מתייחס בין היתר לאנטישמיות בצרפת, לגורלם של יהודים במחנות השכנים, ובכתבים האחרונים גם לשילוחים: " 'מחוץ תשכל חרב' – מוסיפין יום יום להביא שבויים. 'ומחדרים אימה' – כי לוקחים מכאן ונשלחים למצודות אחרות גרועות".
ולבסוף, לשילוחים האכזריים ולחיסול המחנה: "ובצאתי החוצה קול יללה נשמע מאבות ואחות וכלות שנלקחו בניהם וחתנם ואהובם... ורק מעט מזעיר אנשים שבאו בימים נשארו, וקולות הילדים הלכו ובכו שאמם עוזבת אותם, והאנחה נשארה על כל הנשארים, מהם על בניהם ומהם על אבותם, ורק מראות עינים נשבר כל לב".

נושא מרכזי בדרשות הינו החיים הפנימיים במחנה והדילמות החינוכיות-מוסריות העולות בחברה יהודית במצור. בעיקר העסיקה אותו שאלת חינוך הילדים, בה הִרבּה לעסוק בפועל, כאשר פתח במחנה תלמוד תורה, והיה מעורב בהתקדמותם של התלמידים.
הדאגה לערבות ההדדית במחנה והערבות כלפי כל עם ישראל בולטת בדרשות. כן הוקדשה דרשה לפתיחתו הרשמית של בית-כנסת במחנה. במקרים אחדים הצליח לומר את דבריו תוך עקיפת צו של רשויות המחנה לשאת דברים על-פי דרישתם. לדוגמה, כאשר נצטווה להתריע מפני הגזל בכרמים - ניצל את ההתכנסות לשיחה על דרכי החינוך היהודי למוסר וליושר. באירועים אלו שימשו המובאות התנ"כיות-מדרשיות כלי ולעיתים שפת-קוד להעברת מסרים בינו לבין קהלו, בלי שאוזן זר תבין זאת.
ואולם במוקד הדרשות עומדים הגותו ודבריו על הפשר והמשמעות הרוחנית שיש לפורענויות ולאסונות הרודפים זה את זה. "ונחשבה לדעת מה זאת ועל מה זאת?"
נושא אחר הבולט בדרשות הוא ארץ-ישראל והציונות. בדרשות בולטת אהבה עמוקה לארץ- ישראל והערצה לעולים אליה וליושביה: "ואין בחפצי לקנתר או להוציא דיבת הארץ או לדרים עליה ח"ו, כי מעולם אהבה רבה לי ולאבותי לארץ וכל ישעי וחפצי בה", ואולם הוא מבקר את המגמה הציונית לראות בלאום תחליף לדת ולנטוש את התורה והמצוות, ומבקש לחדש את הקשר בין עם ישראל, ארץ-ישראל ותורת ישראל, ולחזק את היסוד הדתי בעלייה, כפי שהיה מקדמת דנן.
ברשימה מיוחדת העלה הרב את לבטיו בשאלה האם יש צורך לכתוב קינה מיוחדת על השואה, עוד בעת השואה. הוא ראה בשואה אירוע ייחודי ויוצא דופן בהיסטוריה היהודית.
תחושה זו לא עמדה בסתירה לכך שאסונות אלה הם המשך של חורבן בית-המקדש והגלות שבעקבותיו. את הגותו בנושא זה העלה הרב על הכתב לאחר ט' באב תש"א, בדברי פיוט המתנים את צרותיהם ושברונם, שניתן לראות בהם יצירה ספרותית בפני עצמה, ואולי, בלי שהתכוון לכך ישירות, גם קינה על השואה.
הרב קלנברג, כמו הרבי מפיאסצ'נה בגטו ורשה וגם רבנים אחרים, לא דיבר אל קהלו "מלמעלה" אלא כדבר איש אל רעהו. נראה, כי לא רצה להוסיף על הדכדוך האישי, וכאמור, ראה את התיקון בחשבון נפש היסטורי-לאומי יותר מאשר אישי. הרב הדרשן מתגלה בדרשות כשהוא נושא את התפקיד הכפול של עד וצופה, מוכיח ומעודד, יורד עימם בצרתם ומנסה להעלות אותם לספירה רוחנית.

הרב משה קלנברג ידי משה: כתבים מימי השואה בעריכת אסתר פרבשטין הוצאת מכללה ירושלים, תשס"ה - 2005 , עמ' 285.

עת לעשות להצלת ישראל: אגודת ישראל בארץ-ישראל לנוכח השואה 1945-1942

המחקר העוסק בתחום היישוב היהודי בארץ-ישראל וביחסו לשואה מיעט להקדיש תשומת לב לאגודת ישראל ולעמדותיה. ספר זה מציג תמונה מאוזנת יותר של פעילות אגודת ישראל בארץ-ישראל באותם ימים, ותורם תרומה מחקרית להכרת מכלול התגובות של היישוב, לגווניהן השונים, לשואה. המחקר מתבסס ברובו על מקורות ראשוניים: ארכיוני אגודת ישראל בארץ ובארצות-הברית ואוספים של כמה מפעילי ההצלה החשובים של אגודת ישראל, הנחשפים בספר זה לראשונה.
עוד משחר ימיה בשנת 1912 לא הייתה אגודת ישראל תנועה בעלת לכידות, ובקרבה התרוצצו זרמים שונים. הוועד הפועל העולמי של התנועה ניסה לגשר בין חלקי התנועה השונים, אולם ללא הצלחה. ליחסים סבוכים אלה היה משקל מוגבל עד לסוף שנות השלושים. ברם, דבר זה השתנה עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה. מרכזי פעילותה של אגודת ישראל באירופה בכלל, ובפולין, ליטא וגרמניה בפרט, חדלו לתפקד והוועד הפועל העולמי שלה עבר לירושלים. עם זאת, הפיצול האידיאולוגי המשיך לשרור בתנועה עד סוף המלחמה.
שינוי מבנה התנועה והנהגתה השפיעו בכל זאת על דרך התגובה למתרחש באירופה, לנוכח אסונם של היהודים בימי השואה, דרך תגובה שצמחה ועלתה אצל חלק ממנהיגיה, בעיקר בנימין מינץ והרב יצחק מאיר לוין. אגודת ישראל הקדימה במקצת את היישוב בהבעת התחושות הקשות, וזעקה, עוד לפני הפרסום הרשמי של הסוכנות היהודית, על הרצח ההמוני של יהודי פולין. בשלהי 1942 פעלו נציגיה באינטנסיוויות למען הקמת ועד הצלה יישובי, שאכן הוקם.
נדבך חשוב ביותר בפעילותם של מינץ והרב לוין היה שיתוף הפעולה עם נציגי אגודת ישראל בחו''ל. ישראל חיים אייז בשווייץ, ויעקב גריפל בטורקיה, נמנו עם פעילי ההצלה החשובים שפעלו בתקופת השואה.
בפעילותם הנחרצת הצליחו נציגי אגודת ישראל להגיע להישגים, והיה נדמה כאילו מאחוריהם תנועה גדולה שאותה הם מייצגים. פעילותם השאירה את אגודת ישראל ב''תמונת'' המפה הפוליטית היישובית. בהחלטתה של אגודת ישראל לפעול בוועד ההצלה היה משום הכרה היסטורית דה-פאקטו מצד אגודת ישראל בסוכנות היהודית כמייצגת העם היהודי. הפעילות בוועד ההצלה הכשירה את לבבות אנשי אגודת ישראל להתקרב אל התנועה הציונית ולסוכנות היהודית, ולפעול במשותף עם מוסדותיהם גם בלי שהצטרפה לשורותיהם. שינוי משמעותי נוסף התחולל גם בתפיסתה של אגודת ישראל ובהחלטותיה בכל הקשור למרכזיותה של ארץ-ישראל. הצורך להתאים את עצמם למציאות היהודית שהשתנתה לאחר חורבן אירופה, גרם למנהיגי אגודת ישראל ול''גדולי התורה'' שלה להבין כי הדיון על ארץ-ישראל הפך לעניין קריטי ומעשי. ההתקרבות ליישוב החלישה במידת-מה, אם כי לא עמעמה, את ניסיונות ההיבדלות של אגודת ישראל מהאתוסים הציוניים של היישוב, כמו למשל ההיבדלות מהאתוס של מרד גיטו וארשה, על אף שכמה מפעיליה ורבניה השתתפו או תמכו במרד, כפי שמוכח בספר.

גם אם הצלחותיה של אגודת ישראל בתחום ההצלה היו מוגבלות, יש לראות בפעילותה בתקופת השואה ובתגובותיה לה גורמים מרכזיים, ששינו את האוריינטציה הכוללת של אגודת ישראל. השינוי מהדרך הראשית שאיפיינה אותה עד סוף שנות השלושים אל עבר אופקים אחרים, שהשתלבו, למרות כל המתחים, בכיוון הלאומי הארצישראלי.
המחקר והחוקרים של היישוב ויחסו לשואה ולהצלה יוצאים בהחלט נשכרים מהופעת ספר זה. הציבור הדתי והחרדי צמא לדעת מה עשו מנהיגיו ופעיליו בתקופת השואה, וספר חלוצי זה של ד"ר חיים שלם נותן להם תשובה מסוימת לכך. הביקורות שקיבל הספר בעולם החרדי היו בדרך כלל אוהדות. יחד עם זאת, דווקא מושא הספר, תנועת אגודת ישראל, לא הסכימה להדפיס בעיתונה המודיע, את הדברים הבאים שכתב אחד מעיתונאיה שלה על הספר:

בספר זה תרם לנו המחבר את ההצצה האובייקטיבית המחקרית הראשונה, וחושף בפנינו את מאמצי ההצלה של היהדות החרדית בימי האימה של שנות הפורענות ההיטלרית ימ"ש. בספרו "עת לעשות להצלת ישראל" הוא שוטח בפנינו את מלוא היריעה של מאמצי ההצלה של אגודת ישראל ושל פועלי אגודת ישראל, על לבטיהם, הצלחותיהם וכישלונותיהם. והכול מתועד על פי מסמכים ומעניק לנו הצצה מאלפת גם על ההבדלים המהותיים בגישה המעשית והרוחנית בין אישיים ציוניים ששנאו את יהודי הגולה לבין גישתו של היהודי שומר התורה כשמדובר בהצלת יהודים.

חיים שלם עת לעשות להצלת ישראל: אגודת ישראל בארץ-ישראל לנוכח השואה 1945-1942 מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. תשס''ז – 2007 . ט''ז + 355 עמודים.

קורות השואה במבואות לספרות הרבנית. מאגר מידע בתקליטור

התקליטור החדש מבוסס על מאגר של ספרות זיכרונות של רבנים או למדנים ניצולי שואה, אשר העלו את זיכרונותיהם והגותם על השואה לא כיצירה בפני עצמה, אלא כמבוא לספר קודש שכתבו (חידושי תורה, ספרי הלכה, דרוש, מחשבה ופרשנות). המבוא כתוב בזיקה אל הספר, אך גם עומד בפני עצמו. הוא כולל בדרך כלל אוטוביוגראפיה של המחברים, בתוספת דברי זיכרון והגות. מאגר זה של מבואות נבנה במכללה ירושלים והוא מתפרסם עתה כתקליטור.
כתיבה אוטוביוגרפית במבוא הייתה אופיינית במיוחד לאחר צרה, מגפה, אסון של הפרט או הכלל. כך, למשל, אחרי גל של פרעות כמו פרעות תח"-ת"ט, נכתבו מבואות שהכילו את קורות המחבר וסביבתו. כן גם בדורנו ובקנה-מידה רחב בהרבה. ספרי קודש ראשונים בהם נכתבו מבואות אוטוביוגראפיים יצאו עוד בימי השואה, אך הגל הגדול נכתב משנת 1946 ועד ימינו, כאשר בעשורים האחרונים גדל מספרם בצורה משמעותית (גידול המאפיין גם את ספרות הזיכרונות הכללית). המניע המרכזי לכתיבה מובן: תודעת השליחות של השרידים שזכו לחיות, דחפה אותם להעלות את הדברים על הכתב. מכיוון שבחוגים רבניים כתיבת ספר היסטורי או ביוגראפי אינה נחשבת שוות ערך לכתיבת ספר תורני או הגותי, בחרו לשמר את הזיכרון על ידי שילוב האוטוביוגרפיה בתוך ספר שיש בו קדושה וערך לרבים. ייתכן שגם אורך הסיפור אינו מצדיק ספר לעצמו, ומעבר לכך, עצם הוצאת ספר תורני היא צורת הנצחה מקובלת במסורת היהודית. יש מחברים שראו בספרם מצבה להורים, לילדים, לרבנים, ויש שראו בכך הקמת שם ושארית לעצמם, מאחר שנשארו עריריים. היו כאלו שנדרו בעת הצרה להוציא לאור ספר חידושי תורה, והיו גם שראו בכך הקמת זכר לספריהם הרבים, שאבדו בעת השואה. נושא מיוחד הוא שמותיהם של הספרים, המנציחים גם הם בדרכם את השואה, את ההצלה או את בני משפחתם של המחברים, בדרך של השאלה, רמז או גימטריה.
מטבע הדברים, הזיכרונות בספרות המבואות שונים זה מזה גם בעושרם ובערכם ההיסטוריוגראפי, אולם הם ניחנו במאפיינים משותפים בולטים במבנה, בתוכן ובסגנון. בכל אחד מאלו יש ביטוי מיוחד לקרקע גידולם החברתי והתרבותי של המחברים הניכר בסגנון הכתיבה, המרובה בדרך כלל בפסוקים, בדרשות ובאסוציאציות מן המקורות. המבואות הללו מכילים כמה וכמה מירקמים עדינים, המשולבים זה בזה.
רוב הכותבים באים מרובד חברתי דומה, מקרב העילית הרוחנית של החברה האורתודוקסית, רבנים, תלמידי חכמים ומנהיגים, שזכו להוציא לאור ספר תורני מפרי רוחם. משום כך יש לראות בהם קורפוס מיוחד בתוך ספרות הזיכרונות המגוונת המצויה בידינו כיום, ונוצרת אפשרות להשוות בין סוגי הכתיבה.
בחינתה של סוגה היסטורית-רבנית זו כרוכה בקשיים שונים, ואחד מהם הוא הקושי הטכני. ספרי הקודש אמנם מקוטלגים כמקובל בספריות, אך ציון המבוא ותוכנו איננו מופיע במפתחות, כך שדבר קיומו איננו ידוע. בנוסף לכך, חלק מהם לא מצאו את דרכם לספריה הלאומית ולספריות האוניברסיטאיות, והופצו בעיקר בישיבות ובספריות תורניות. חלקם יצאו סמוך למלחמה ואזלו, כך שהיה צורך לאתר את העותקים הבודדים ששרדו. גם הלשון הרבנית רוויית האסוציאציות דורשת מיומנות בקריאת החומר.
מאז שנת תשס"ד (2004), עוסק המרכז לחקר השואה במכללה ירושלים בפרוייקט ראשוני בתחום זה: הקמת מאגר מבואות רבניים העוסקים בנושא השואה. חלקו הראשון של המאגר יצא בתקליטור שלפנינו, הכולל מאה כתבי זיכרונות. המאגר נבנה באופן המאפשר לכל משתמש נגישות אל הטקסטים עצמם. בנוסף, נכתבו ביוגראפיות של המחברים ותקציר החומר. המיפתוח של המאגר מאפשר חיפוש ממוקד של חומרים לפי מבואות (טקסט מלא), אישים, מקומות, נושאים היסטוריים ונושאים בתחום הגות ואמונה.
בחינה של ז'אנר היסטורי-רבני זה מהווה אתגר חדש חשוב למחקר, באשר החומר עשוי להרחיב את היריעה בתחום ההיסטוריה, ההיסטוריוגראפיה וההגות של השואה, ולתרום לתובנות מעניינות של החיים היהודיים בתקופה זו. יתרון נוסף הוא מאגר השמות שהובאו במבואות לצורך הנצחה, ושמות אלה אכן מועברים למאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה של יד ושם.

קורות השואה במבואות לספרות הרבנית. מאגר מידע בתקליטור הפקה: המרכז לחקר השואה, מכללה ירושלים. ראש הפרוייקט: אסתר פרבשטייין. חוקר ויעץ אקדמי: ד"ר נתן כהן. תחקירן ראשי: ד"ר אסף ידידיה. עריכה: אסתר פרבשטיין ירושלים תשס"ז.

מקדשי השם

מפעל מונומנטאלי זה, בן שלושת הכרכים גדולי הפורמט, שראה אור לפני שנה ונודע מאז כספר מופת, הוא גולת הכותרת במפעל חייו של יחיאל גרנטשטיין, חוקר שואה פורה וחרוץ, שהעשיר את מדפי ספרות השואה בעשרות פרסומים . בציבור החילוני אין שמו של גרנטשטיין מוכר דיו, וחבל. בציבור שומרי המצוות שמו יוצא לפניו כמי שמקדיש את חייו, פשוטו כמשמעו, להנצחת היהודים שנרצחו בשואה.
שלושה כרכים אלה, המונים כמעט אלף עמודים, מביאים בסדר אלפבתי את דיוקנותיהם של רבנים, אישים תורניים, תלמידי חכמים ויהודים פשוטים, שחירפו את נפשם על מזבח אמונתם בימי השואה, שחיו את חייהם היהודיים מתוך הסתכנות קבועה ותמידית בצל גזירות הגרמנים ועוזריהם, עד לרגע בו נלכדו, והועלו על המוקד.
האמונה בבורא והצורך לשמור על צלם האדם היהודי הייתה חשובה למיליוני יהודים לא פחות מחייהם הפיסיים. היהודי המאמין לא היה מוכן להתכחש לבוראו ולאמונה בו, והיה מוכן ליטול על עצמו בגבורת נפש סיכונים רבים, בכל עת, כדי שלא לבגוד ביהדותו. לעיתים הסתכן והצליח לשרוד ולעיתים שילם בחייו. הגבורה הרוחנית של המוני יהודים ועמידתם הגאה - הייתה לצנינים בעיני הגרמנים והוציאה אותם מדעתם. לא אחת השתוללו בחמת זעם אל מול הלעג והבוז שגילו כלפיהם העומדים להירצח. למרות עדיפות כוחם ועוצמתם חשו הגרמנים לא פעם, כי הם נחותים אל מול גדלות הרוח והאומץ של קורבנותיהם, להם בזו והשפילו עד עפר.
שמותיהם וסיפוריהם של יהודים אלה, לוקטו מתוך מאות ספרי זיכרון של קהילות ישראל שחרבו, מתוך ספרים אוטוביוגראפיים של ניצולים ומתוך עדויות אישיות. המחבר עשה מאמץ עילאי להגיע למירב בפרטים ולדייק עד כמה שניתן בסיפור חייהם, ענותם וגבורתם הרוחנית של האישים הנכללים בכרכים אלה. רבים מאוד הם היהודים שאינם נזכרים כאן, מן הסיבה הפשוטה שכל משפחתם הקרובה נכרתה ולא היה עד אחד שנותר לפליטה, שיכול היה לספר עליהם פרט כלשהו ועל גדלות הרוח והתעוזה שגילו בתקופת השואה.
מסיבה זו יש לשבח את יוזמתו של גרנטשטיין, שלא ויתר על כל בדל אינפורמציה שעמד לרשותו כדי להנציח בדרך מכובדת את הנרצחים, ואת גבורת הנפש שגילו במאבק על שמירת זהותם היהודית והאנושית אל מול מאמצי הגרמנים ליטול מהם זהויות אלה.
הביוגראפיות המצויות כאן חושפות מצד אחד תעוזה ונחישות יהודית ומצד שני מתעדות את אכזריותם בלא-רסן של הגרמנים.
מספר דוגמאות מהספר:
האדמו"ר רבי זאב וולוולה טברסקי מטריסק, בן למשפחת אדמור"ים מפורסמת, נעצר בידי הגרמנים בעיר קובל, ווהלין, הושפל ועונה קשות. הגרמנים ועוזריהם האוקראינים לא הסתפקו בכך ומתוך גאווה במעשיהם הנפשעים כלפי היהודים, כרתו את ראשו, והציגוהו לראווה בחלון הקואופרטיב של האוקראינים שבעיר. הרב רבי אהרון יוסף שמס, רבה של קהילת רוקיטנו, בוגר ישיבות מיר ונובהרדוק, הובל לגיא ההריגה, הצליח להימלט, אך נתפס בשנית והובל בחזרה אל בור ההריגה. אשתו הרבנית הצליחה לחמוק ממקום הטבח, אך למחרת נתפסה בידי המקומיים ונרצחה בדם קר.
הרב הגאון רבי משה נתנאל שפירא, רבה של מינסק-מאזובייצק, הסתתר בווארשה. מקום המחבוא נתגלה. הרב ועוד חמישים ושלושה יהודים ששהו עמו, הוצאו באלימות, ונורו בו במקום. שמואל ווערבעליע מ-קמין קושירסק החליט על דעת עצמו להתייצב לחיסול, לאחר ששמע כי שמונים צעירים יהודים נתפסו ועומדים לירות בהם. הוא היה הקורבן השמונים ואחד.
כך פרושים לפנינו קורותיהם של יהודים לאלפיהם, מהם אלמונים ומהם ידועים, כמו הדיין לייב לאנגפוס, בוגר ישיבת צויזמיר, שהתמנה לדיין בקהילת מאקוב-מאזובייצק, ואשר גורש לאושוויץ עם בני קהילתו בדצמבר 1942 . מיד עם הגעתו למחנה נלקח לעבודה ב"זונדרקומאנדו", היה אחד מן המנהיגים הרוחניים של אנשי פלוגת ה"זונדרקומאנדו", בין יוזמי מפעל התיעוד של "הכתבים החשאיים" של אנשי ה"זונדרקומאנדו" ונמנה עם מנהיגי המחתרת והמרד. הוא נפל בזמן המרד של אנשי ה"זונדרקומאנדו" בבירקנאו, ב-7 באוקטובר 1944.

יחיאל גרנטשטיין מקדשי השם. אנציקלופדיה. בשלושה כרכים. בהוצאת גנזך קידוש השם בני ברק, תשס"ו – 2006, 962 עמודים.

לחזרה

▲ראש העמוד