"בעקבות השואה יש לחדש את המחשבה מן היסוד. אין עוד תועלת במסגרת החשיבה הישנה, על שלל הנחות היסוד הא-פריוריות שלה. אנו נקראים לתפיסת אדם חדשה ולחשיבה חדשה על האל. המחשבה המסורתית של היהדות מתקשה להציע מענה לשאלות הקשות העולות מנסיון אושוויץ". [1]

גיליון זה של העיתון המקוון שרואה אור בסמיכות לי' בטבת, יום הקדיש הכללי, עוסק בתפילה בשואה - בשיח האישי, האינטימי של הפרט עם אלוהיו. הציטוט המובא בפתח הדברים, הוא פתח לאחד מהשיחים המורכבים ביותר שעלו בעקבות השואה. שיח זה, שהֵחל עוד בתקופת השואה, כאשר היהודים עמדו מול קונפליקט בין אורח חייהם, תודעה, מסורות ותפישת עולם לבין מלוא כובד משקלה של המציאות הכאוטית והטראומטית.
כבר בתקופת השואה, השאלות הקיומיות והדתיות אתגרו רבנים, אנשי רוח ואחרים שדנו במסגרות שונות בסוגיות השעה ובשאלות הגדולות שהעסיקו אותם. הפעילויות החינוכיות והטקס שבגיליון זה, כוללים כמה מן הסוגיות הללו, אשר ראויות לדיון עם תלמידים.

ברשימה זו אסקור יצירה קולנועית המנסה להתמודד עם חלק משאלות הללו.
הסרט "מטען נטוש" בבימויו של ירואן קראבּה, בהפקה בינלאומית המבוססת על הרומאן "העט והנוּל" של קרל פרידמן, סופרת הולנדית ידועה [2]. הדברים שלהלן נועדו להוות נדבך נוסף, או נקודת מוצא לשאלות המורכבות העומדות במוקד הדיון. הסרט מומלץ לתלמידי החטיבה העליונה בשל מורכבות העלילה.

הסרט

בפתחו של הסרט אנו מתוודעים למשפחת זילברשנידט. מר זילברשנידט, יליד ברלין, ברח במהלך השואה מגרמניה לבלגיה ורעייתו גברת זילברשנידט גם היא ניצולת שואה, ששרדה את אושוויץ. השניים חיים באנטוורפן בשנות השבעים של המאה העשרים.

חיה, בתם השל הזוג זילברשנידט, היא בחורה בת עשרים, סטודנטית לפילוסופיה, אשר מתקיימת בדוחק משתי עבודות. היא עובדת בחנות פרחים, בהכנת סידורי פרחים ללוויות וכשוטפת כלים במסעדה. כשחיה מואסת בעבודתה במסעדה, היא מוצאת משרת מטפלת אצל משפחה יהודית חסידית, משפחת קלמן, המתגוררת ברובע היהודי של העיר.

לזוג קלמן יש חמישה ילדים. שני בנים אשר לומדים בתלמוד תורה, זוג בנות תאומות ובן ארבע בשם שמחה. האם הנושאת בעול משק הבית, נזקקת לאומנת שתסייע לה בטיפול בילדיה הצעירים יותר. שמחה בן הארבע, הוא ילד בעל ארשת פנים רצינית. נראה שמדובר באיזשהו אופן, בנפש המבוגרת מכפי גילה האמיתי. בנוסף על כך, הוא אינו מדבר למרות גילו. עם פגישתם, חיה חשה משיכה וסקרנות נוכח שמחה הצעיר.
המפגש עם המשפחה האדוקה מבחינה דתית הוא מורכב. ישנו ניגוד יסודי בין אורח חייהם ותפישת עולמם של הזוג קלמן לבין אלו של חיה.
מר קלמן (ירואן קראבּה, במאי הסרט) מתנגד בתחילה לכניסתה של הצעירה החילונית לביתם. אף על פי כן, גם הוא וגם רעייתו, ערים לקשר שנרקם בין חיה לבין שמחה.

במקביל, הוריה של חיה נעשים שקועים בעולמם, האב במסע חיפוש אחר המזוודות שהטמין באדמה בתקופת המלחמה, בניסיון להשיב לעצמו את זיכרונותיו. לעומתו, האם מתמקדת במישורים מעשיים יותר, בעבודת הטוויה ובעבודות המטבח, על מנת להתרחק מן הזיכרונות. הוריה של חיה אינם מסוגלים להביע אלא אמפטיה מאופקת נוכח התמורות העמוקות שמתחוללות אצלה בעקבות עבודתה אצל משפחת קלמן והקשר עם שמחה.

אביה של חיה מביע זלזול באורח החיים הסגור והמבודד של החסידים. בעיניו הוא מנציח את הקיום בגטאות היהודיים הותיקים של אירופה. לדעתו, בגדיהם הם בגדי אסירים, והוא הרי הסיר את בגדי האסירים שאולץ ללבוש במחנות. חומות הגטו אינן קיימות עוד, אך לדידו החסידים ממשיכים לדבוק בהן. בהימלטו מן הנאצים, לא עלה בידו של מר זילברשנידט להיפרד מבני משפחתו וככורח פנימי הוא מרגיל את בתו בהפצירו בה: "לעולם על תלכי מבלי לומר אני אוהבת אותך".

בהמשך, עם התקרב חג הפסח, ניכרות ההכנות לחג ברובע היהודי ובבית משפחת קלמן עסוקה האם בהכנות קדחתניות, בניקיון ובהכשרת הבית לחג. חיה לוקחת את שמחה לטיול בפארק העירוני ושם היא נתקלת בכתובות גרפיטי שנעשו על ידי ואנדליסטים ניאו-נאצים. המפגש עם המעשה האנטישמי הבוטה הוא מטלטל, והאופן שבו הוא מותיר בה את רישומו מדגיש את השינוי העמוק שחל בה ובהשלמה שלה עם יהדותה. ניכרת בה תחושה של פחד ואחדות גורל.

השינוי שהתחולל בנפשה של חיה אינו חד צדדי, באהבה ובחום שהיא מרעיפה על שמחה היא מצליחה להקל על חרדותיו של שמחה ולאפשר לו, להפוך מפעוט לילד. בחברות בין השניים, חיה מאפשרת לו לדבר ולהביע את עצמו באופן מילולי. תמורות אלה חושפות את הקשר המורכב עם אביו, שמערך הציפיות שלו משמחה כבד מנשוא. שמחה חפץ לרצות את אביו ומתכונן בקפדנות בעזרתם של חיה וחברה ושכנה מר אפּפלשמידט, לשאול את הקושיות בליל הסדר הקרב. בכך הוא מנסה להסב לאביו גאווה.

בליל הסדר שמחה שואל את הקושיות, אביו מתקשה להכיר בהישג. העובדה שאינו מסוגל לעודד ולתמוך בבנו מקוממת את חיה, היא מתעמתת איתו ומאשימה אותו על שאינו מאפשר לעצמו לאהוב את שמחה. העימות הקשה מסתיים כשמר קלמן מתוודה על הטרגדיה שחווה בשואה, על אובדן בני משפחתו. באבלו, התפקיד שהועיד לשמחה אינו תפקיד שאדם המצוי בן החיים יכול למלא בהצלחה. למר קלמן, שמחה הוא תזכורת מתמדת לאחיו שנרצח בשואה.

בדינמיקה שנוצרת בין חיה לבני משפחת קלמן, יש לתת את הדעת על תימות נוספות העולות בסרט. אישיותה התוססת, הלוחמנית והפזיזה לעיתים של הבחורה הצעירה שאינה מוכנה לקבל בהכנעה רוע ושטנה על רקע גזעני קוסמת לבני קלמן הצעירים. חיה מתעמתת עם שוער הבניין המאופיין בשנאה עצמית והערות אנטישמיות זדוניות המופנות כלפי הדיירים היהודים. הגישה האקטיביסטית של חיה מעוררת תגובות מעורבות בקרב בני משפחת קלמן, גברת קלמן חרדה לבחורה הצעירה אותה היא מחבבת. הפערים בין הגישות השונות נוכח גילויי אנטישמיות עכשוויים עשויים להוות הזדמנות לדיון עם התלמידים בתופעת האנטישמיות ובדרכי ההתמודדות עמה. העימות עם השוער מחייב את חיה להיפרד משמחה עד יעבור זעם והיא מתרה בו כמתוך הרגל "לעולם אל תלך מבלי לומר אני אוהב אותך". אביה של חיה, מר זילברשנידט ממשיך לחפור ברחובות אנטוורפן ומדאיג את אמה המבינה כי במלחמה איבדו הקורבנות לא רק את רכושם, אלא את עצמם. "הפכנו לאנשים אבודים" היא מבטאת בכאב את העובדה שעל אף ששרדה את השואה, היא השאירה את זהותה-עצמה מאחור. דבריה ממחישים את הצורך שלה במנגנוני הגנה כה אינטנסיווים מפני זיכרונות העבר, את החרדה, הכאב ותחושת חוסר התוחלת שבהתבוננות לאחור.

הסרט מסתיים במותו הטראגי של שמחה קלמן. האובדן שחיה ומשפחת קלמן חווים אינו בר נחמה. האבל ההולם בכאב חסר גבולות וסייגים, מחייב אותנו להתבונן באירוע הטראגי בכמה אופנים: האובדן שחווה האב, מר קלמן ששוכל את אחיו ובנו פעם נוספת. כאבה של אמו של שמחה שמחבקת את חיה ומכניסה אותה למעגל האבלים, ואבלה הפרטי של חיה שחווה את האובדן על בשרה. אבלה של חיה מאפשר לה להזדהות עם מסעו של האב בחיפושו את המטען הנטוש.

על הסופרת - קרל פרידמן

שמה הספרותי של קרולינה קרופ. נולדה ב-1952 באינדהובן, הולנד. סופרת יהודיה נודעת בהולנד. יצירותיה עסקו בין היתר בחוויותיהם של בני הדור השני לשואה. בין ספריה: The Nightfather, The Shovel and the Loom. ספרה "אבא מן האגדות" תורגם לשפה העברית ויצא לאור בשנת 2002.

לחזרה

▲ראש העמוד