סטודנטים גרמניים מתנדבים ביד ושם
מאת ד"ר נעה מקייטון

לחזרה

במשך שנים הם היו חברים בצוות בית הספר המרכזי להוראת השואה - מתנדבים בדסק ארצות דוברות גרמנית. כשהם מציצים מפתח הדלת בפעם הראשונה, הם נראים ביישנים מעט, אך בתוך שבועות מספר הם נהיים לחלק בלתי נפרד מהצוות.

הרקע האקדמי של הסטודנטים המתנדבים מגוון: ממדע החברה ומדע המדינה למשפטים וכלכלה. בארץ מולדתם הם על פי רוב פעילים פוליטיים, לוחמים ברדיקליזם הקיצוני, באנטישמיות ובשנאת הזרים ופעילים בחיים הפוליטיים באוניברסיטאות. כמה מהם נמשכו לנושא השואה עוד מימי בית הספר, ויד ושם הוא בדרך כלל אינו אתר הזיכרון הראשון שהם ביקרו בו. נוסף על כך, מדינת ישראל מעוררת בהם עניין. "ישראל עניינה אותי תמיד בגלל תרבותה", מסבירה נינה, סטודנטית מאאכן. "רציתי להגיע לכאן זה זמן רב".

בעבור רבים מהסטודנטים הצעירים, ההחלטה לבוא לישראל לא תמיד מתקבלת באהדה. כשנינה מתארת את תגובת הוריה להחלטתה, היא מספרת על דאגתם מהמצב הביטחוני. בתחילה השתררה "שתיקה רועמת", אך לאחר מכן הם התרגלו לרעיון: "בסופו של דבר הם התעניינו בתכניותיה החדשות של בתם". כשמניה מברלין שהתה בקיץ 2006 בארץ, היה המצב המדיני מתוח: "חבריי מבינים אותי או שותפים להתעניינות שלי בישראל ובזיכרון השואה, אך היו ששאלו אם אני פוחדת, במיוחד בזמן המלחמה בלבנון. עם זאת המסרים שהעברנו לגרמניה הרגיעו אותם". ודניס מייר מאוניברסיטת פרייבורג מוסיף: "חבריי מקנאים בי על שניתנה לי ההזדמנות להתנדב בישראל".

נוסף על הרגעת בני משפחותיהם וידידיהם, על הסטודנטים למצוא אפיקי מימון למסעם. חלק מהם בני מזל. מועדון רוטרי העניק לאווה מלגה מיוחדת עקב הצטיינותה בבחינות הגמר. מניה הצליחה לקבל סיוע כספי מקרן האנס-בקלר, וויטלי מאוניברסיטת קונסטנז זוכה לסיוע מקרן הסטודנטים במימון העם הגרמני (Studienstiftung des deutschen Volkes). נינה לקחה הלוואה מהוריה, אך רוב הסטודנטים, כמו דניס, נאלצו לעבוד כדי לממן את שהותם.

מה אפוא לוקחים אתם האקדמאים הצעירים משהותם ביד ושם? נינה: "לא זכור לי שהרגשתי פעם תחושה מספקת כל כך. העבודה בשימור זיכרון השואה, במאבק לתת שם לקרבן שואה, לחשוב איך להשיג כל זאת, חשובה לי מאוד. מכיוון שאני גרמנייה, חשתי באתגר שהציב השינוי בפרספקטיבה - מהזיכרון הקולקטיבי של מדינת מחוללי הזוועות להבנה העמוקה יותר של הקרבנות. יתרה מכך, כאן יש לכם עימות ישיר יותר: ביד ושם, משתתפי הסמינרים הלא יהודים מעומתים עם זיכרון הניצולים. הדיונים והעימותים שהתפתחו היו עבורי חוויה דידקטית אמתית".

מניה מדגישה אף היא את השינוי בנקודת ההשקפה. "בקעת הקהילות היא לדעתי אתר הזיכרון המרשים ביותר בקמפוס יד ושם. הארכיטקטורה, בשילוב אזכורה של כל קהילה יהודית קטנה או גדולה באירופה, הבהירה לי את עוצמת הגירוש והרצח של היהודים. האבנים המציינות את הכחדת הקהילה היהודית בעיר הולדתי ברלין הותירו בי רושם עז במיוחד. אני מכירה את כל השמות החרוטים, ואני גם יודעת שכמעט בכל המקומות האלה אין עוד יהודים. פעם ביקש ממני צעיר יהודי מארצות הברית לצלם אותו ליד 'קיר ברלין', והוא חבש כיפה רק לצורך הצילום. באותו רגע הרגשתי שיהודים בכל רחבי העולם, אפילו שלושה או ארבעה דורות אחרי השואה, עדיין חשים בכאב האבדן. גם אני מרגישה לעתים עצב וכעס, אך אינני מרגישה את הכאב של האבדן האישי. זה משהו שונה לחלוטין".

החוויה סייעה לאווה להעשיר את לימודיה האקדמיים ולמצוא נושא לעבודת הגמר שלה. נוסף על כך, היא סבורה שיד ושם מציע זווית ראייה חדשה לחלוטין כאשר הוא מדגיש את הסיפור האישי של הקרבנות. "מאז שהותי ביד ושם אני חשה רגישות יתר לאנטישמיות ולגזענות". עבור אניקה, שהתמחותה ביד ושם הייתה חלק מפעולת ארגון "אות הכפרה" (ראו כתבה ראשית), המפגשים עם הניצולים היו חשובים במיוחד. "כל כך מרשים שהם מוצאים את הכוח לספר לאנשים על עברם", היא אומרת. "והיה מרתק לפגוש אותם באופן אישי, לראות אותם בחיי היום-יום. היו אלו רגעים שאין לתאר במילים, חוויה נדירה".

במישור המעשי, המתנדבים מסייעים למגמת אירופה בחיפושים בארכיונים, בעבודות עריכה, בתרגום ובארגון הסמינרים הרבים. עם זאת עבור כל השותפים – סגל בית הספר, הניצולים המבקרים והמחנכים האירופים המשתתפים בסמינרים – היתרונות גדולים בהרבה: עבודה עם גרמנים צעירים המסוגלים לשלב אידאליזם והיגיון, פתיחות מחשבתית ושיפוט ביקורתי, קשר אישי ואיפוק אקדמי. אחד הסטודנטים סיכם: "כדי להתחבר לעצמך, עליך לפגוש אחרים, ואם אתה פוגש אחרים, הדבר החשוב ביותר הוא לתת. ועליך לתת המון ולהקשיב".

הכותבת היא ראש דסק ארצות דוברות גרמנית במגמת אירופה בבית הספר המרכזי להוראת השואה.

לחזרה

▲ראש העמוד