|
|
ביקורת ספרים
מאת ד"ר גדעון גרייף
1. מרים
אניסימוב: פרימו לוי. טרגדיה של אופטימיסט.
בסיומה של קריאת ביוגרפיה מופלאה זו מכסה את הקורא דוק של עצב, שהגורם לו אינו
רק סופו העצוב, ועדיין מסתורי למדי, של הסופר שריד אושוויץ פרימו לוי, אלא גם
ההכרה, שהגורמים האנושיים שיצרו והולידו את אותה פלנטה בשם אושוויץ – טרם כלו
מן העולם, והם עדיין עמנו, מאיימים להמשיך במשימת הרשע שקרמה עור וגידים באותו
מחנה אימים. בעצם הימים הללו של כתיבת שורות אלה מבשרות כותרות העיתונים על
שובו לזירה של מכחיש אושוויץ, דיוויד אירווינג, והקורא בספרה המבריק של מרים
אניסימוב מודה בלבו לאל הטוב, שפרימו לוי כבר אינו צריך להדיר שינה מעיניו
לנוכח עקשנותם של מכחישי השואה, ולמול המציאות, שחזונו הקודר על האדם וטבעו
מתגשם ומתממש. אסיר מספר 174517 הגיע אולי סוף סוף אל המנוחה והנחלה, אל השלווה
שחסרה לו כל ימי חייו.
מחברם של ספרי המופת "הזהו אדם", "השוקעים והניצולים", "ההפוגה", זמן שאול",
"הטבלה המחזורית", "אם לא עכשיו, אימתי," ראוי היה לביוגרפיה המקפת שלפנינו,
בהיותו אחד ממתעדי אושוויץ החשובים ביותר בדורנו. בוודאות ניתן לקבוע, כי מי
שרוצה להכיר את אושוויץ מבפנים, בלא כחל ושרק – חייב לקרוא בספריו של פרימו
לוי. תופעות מכריעות ומרכזיות בעולמם של אסירי אושוויץ ושל מעניהם ומרצחיהם,
נידונות, מנותחות ומבוארות אך ורק בספריו של לוי, שהצליח להביט בנעשה דרך עיני
האסיר והחוויות האישיות שחווה במחנה, אך בה בעת גם דרך עיני המתבונן מהצד,
מבחוץ, תוך הפרדה בין ה"אני" של המתבונן לבין המראות הנצפים מן הצד. להתקרב אל
העולם ששמו אושוויץ, לגעת בו ולחוש בו באורח פיסי כמעט – ניתן רק אם מתוודעים
לכתביו של פרימו לוי, ששהה במחנה בונה מונוביץ – תת-מחנה של מכלול מחנות
אושוויץ -החל מפברואר 1944, אליו הגיע ממחנה פוסולי די קאפרי.
תולדות חייו של פרימו לוי, שצנח אל מותו בטורינו ב-11 באפריל 1987, מהווים
במידה רבה את התגלמות דמותו של שורד אושוויץ, שאינו מצליח להתיר את כבלי האסיר
ולהשתחרר מן המחנה והזיכרונות הקשורים בו שחרור ממשי במשך כל ימי חייו.
מאושוויץ, יאמרו לך הניצולים, אין כל דרך להשתחרר. הביוגרפיה של אניסימוב,
המתלווה לסופר הגאוני באמצעות ראיונות עם ידידיו, קרובי משפחתו, חומר ארכיוני,
מכתבים שכתב, ראיונות לעיתונות שהעניק וכל בדל אינפורמציה קיים – מנסה לספק
הסבר לתופעה ו של עבדות נצחית האופיינית לניצולי אושוויץ ושאר המחנות
הגרמניים-נאציים.
דרך תחנות חייו השונות, לימודיו והתפתחותו האינטלקטואלית אנו מתוודעים לעולמו
הפנימי של לוי, בן למשפחה מתבוללת מפיימונטה, שהיה הוגה בעל מחשבה עמוקה
והומור דק, יהודי חילוני – ששב אל שורשיו, חסיד תקופת הנאורות האיטלקית ובעל
השקפה אופטימית, שלמרות הכל העדיף לסיים את חייו באותה דרך בה בחרו גם תדיאוש
בורובסקי, פאול צלאן, ברונו בטלהיים, פיוטר ראביץ, ז'אן אמרי ולפני כן סטפאן
צווייג וואלטר בנימין. פרימו לוי כתב ש"אם נמות בשתיקה, כפי שאיחלו לנו
אויבינו, לא יידע העולם מה עולל האדם ומה יכול הוא עוד לעולל: העולם לא יכיר את
עצמו". הוא בחר שלא לשתוק, וכתביו, הנחשבים כיום לקלסיקה של תיעוד השואה דרך
הפריזמה הספרותית, מסייעות לעולם שלא לשכוח את אושוויץ. הביוגרפיה של מרים
אניסימוב משרטטת בכשרון רב דיוקן של אדם ושל סופר, שיצירתו ומורשתו ימנעו, כך
יש לקוות, מחורשי רעה כמו אירווינג ומרעיו להשכיח, לטשטש ולגמד את מה שציוו
עלינו המעונים והנרצחים מבני עמנו בגיהנום אושוויץ.
ספר מעולה - מומלץ בחום.
מרים אניסימוב: פרימו לוי. טרגדיה של אופטימיסט. זמורה ביתן – מוציאים
לאור, תל-אביב 2007, 475 עמודים.
2.
ג'ון אותרס, ריצ'ארד וולף: האוצר השדוד. על המאבק הדרמטי להשבת רכושם
של קורבנות השואה
בשנים האחרונות הולך ותופס נושא השוד
ענק הממדים שעשו הגרמנים ועוזריהם ביהודים בכל מקום בו שלטו ישירות או בעקיפין
מקום בולט יותר בספרות השואה. הנושא, שהוזנח מסיבות שונות במשך זמן רב, מופיע
לאחרונה תדירות כנושא מרכזי במחקרים וספרים, ובכך ממלא חלל שהיה קיים בתוך קשת
הנושאים המרכזיים של תקופת השואה. בהקשר זה יש לציין כמובן את תרומתו המשמעותית
ופורצת הדרך של החוקר והעיתונאי הישראלי איתמר לוין, שפירסם בשנים האחרונות
מאמרים ומחקרים חשובים בנושא (חלקם בהוצאה לאור של יד ושם), והעלה אותו לקידמת
הבימה הציבורית. לשורת פירסומיו של איתמר לוין מצטרף הספר שלפנינו.
יש להודות: העיסוק בנושא הרכוש הגזול
והשדוד מעורר בעולם תרעומת במידה מסוימת, ואפילו אצל בני אדם שאין לחשוד בהם
בשנאת יהודים ניתן לשמוע הסתייגויות ודברי ביקורת. העיסוק בכסף מעורר תמיד
רגשות ויצרים אפלים וקמאיים.מובן, שבכל הקשור לתקופת השואה דעות כאלה ניזונות
מבורות וחוסר התמצאות: השוד המאורגן, גדול הממדים שביצעו הגרמנים בסיוע שותפיהם
ובעלי בריתם, הוא חלק בלתי-נפרד בשרשרת פשעיהם האחרים כלפי העם היהודי והאנושות
כולה. עובדה משמעותית היא, שרצח היהודים לווה תמיד, ובאופן שיטתי, בלי יוצא
מהכלל, בשוד ובגזל גדול ממדים, שהותיר את היהודים חסרי כל, עניים מרודים, בלי
יכולת להתפרנס ולכלכל את עצמם ובני משפחותיהם, עוד בטרם נרצחו. השוד היה בעל
אופי אלים, נעזר בשיטות המרמה והכזב החביבות על הגרמנים ולא ידע לעולם שובעה.
מי שקורא, למשל, בעיון את דוחות הגירוש מווירצבורג בשנת 1943, כפי שנחשפו
ממסמכי הגסטפו, ייוכח לדעת שאפילו מטפחות אף, מספריים לשימוש אישי, מידרסים
לנעליים, גפרורים ופריטים חסרי כל ערך כספי - הוחרמו ונגנבו מבעליהם היהודים
בטרם הגירוש למחנות ההשמדה. השוד הוא חלק ממסכת פשעי הגרמנים, ואך טבעי הוא שגם
בו יעסקו במחקר השואה. מובן מאליו שהצדק הבסיסי מחייב את השקעת המאמצים
בניסיונות להשיב את הרכוש השדוד לבעליו או ליורשיהם, גם אם חלפו עשרות שנים
מיום ביצוע הפשע, בדיוק כפי שיש להביא לדין ולהעניש את הפושעים הגרמנים על
פשעיהם כנגד היהודים, גם אם חלפו עשרות שנים מיום ביצועם.
הספר "האוצר השדוד" מתמקד בזירה
האמריקנית, שם נוהל המאבק העיקרי להשבת הרכוש הגזול, ונכתב בידי שני עיתונאים
בכירים: אותרס ו-וולף. השניים הם עיתונאים ב"פיינשל טיימס", ולנושא שעל הפרק
הקדישו חודשי מחקר רבים. הם מתארים בספרם, שהוא בעל אופי עיתונאי מובהק, את
תלאותיהם של הגופים, המוסדות והאישים היהודיים חשובים, בסיוע סוללה מרשימה של
עורכי דין ויועצים משפטיים, להשגת פיצוי על המילארדים שגרמניה הנאצית שדדה
מהיהודים. הם ריאיינו עשרות אישים שמילאו תפקיד פעיל במאבק, ובהם אישי מימשל
אמריקניים, פרקליטים, פוליטיקאים, בנקאים, אנשי פיננסים וכמובן – ניצולים,
בארצות רבות, לרבות ישראל. בסגנון קולח, עם קורטוב גוון אמריקני טיפוסי,
משחזרים המחברים את חתחתי החתירה לצדק בטרם יילכו אחרוני השורדים לעולמם. לצד
ההיבטים החיוביים הכלכלים במאבק הצודק , אין הם מנסים לטשטש גם את הצדדים
האפלים שנתלוו למרדף זה אחר הצדק: את השחיתות והאטימות בקרב כמה מראשי
הארגונים היהודיים למיניהם, מקורביהם ועורכי דינם, שגרפו לכיסם ממון רב שאמור
היה להגיע בסופו של דבר לידי הניצולים, ולא לרפד את חשבונות הבנק של העוסקים
במלאכת החזרת הרכוש. רק לאחרונה קראנו בעיתונות על ממדי השחיתות המבחילה,
שהייתה לחלק מהמאבק להשבת הרכוש ועל אילוצם של בכירים (בארצות-הברית, בעיקר)
לפרוש ממשרותיהם, אחרי שהם עצמם התעשרו מכספי ההחזרים.
הסוגיות שמעלה ספר זה טרם הגיעו
לפתרונן ולמיצוין, ועל כן הסוגיות הנדונות הן אקטואליות כשהיו. רוב הרכוש השדוד
בימי השואה עדיין מצוי בידיים זרות, וספק אם אי פעם יוחזר לבעליו החוקיים או
ליורשיהם. המאבק להשבתו הוא צודק ומוסרי מאין כמוהו, אך באותה מידה הוא מציב
בפני העוסקים בו דרישות מוסריות גבוהות כשלעצמן, שחשוב להקפיד בהן, כדי שטוהר
המידות שבצד היהודי יישמר, וזהו המסר הראשי הנשקף מספרם של רותרס ווולף.
ג'ון אותרס, ריצ'ארד וולף: האוצר השדוד. על המאבק הדרמטי להשבת רכושם
של קורבנות השואה. מאנגלית: גרשון גירון. בהוצאת כנרת, זמורה ביתן –
מוציאים לאור. תל-אביב 2007, 449 עמודים.
3. ויל
אייזנר: המזימה. הסיפור הסודי של 'הפרוטוקולים של זקני ציון'.
ה"פרוטוקולים של זקני ציון" הם כתבי
השטנה האנטי-יהודיים הארסיים, הנבזיים והמסוכנים ביותר שנכתבו והופצו אי-פעם.
בנצלם את היצרים האפלים ביותר ואת הפחדים הבראשיתיים החבויים בלב האדם חותרים
הכתבים להבאיש את ריחם של היהודים ולהציגם כמי שחפצים להשתלט על העולם לצורך
מטרותיהם השליליות והחתרניות. מאז פירסומם ברוסיה הצארית ב-1905 לא ירדו
הפרוטוקולים מבימת הספרות האנטישמית, זאת למרות העובדה שהוכח חד-משמעית כי הם
מעשה זיוף שפל, שנהגה במוחם הקודח של חלאות אדם בצרפת וברוסיה. שונאי ישראל
במאות האחרונות עשו שימוש נלוז בעלילה הבדויה שבהם, ובתקופת השואה הם זכו
כמובן לעדנה בחוגי המשטר הגרמני-הנאצי, ששנאת יהודים חולנית הזינה את
האידיאולוגיה הגזענית השפלה שלו. הכתבים נפוצו בארצות רבות, ניתרגמו ללשונות
רבות ובכל עת נמצאו להם דורשים נלהבים, גם אחרי שהוכח באותות ומופתים שאין
מדובר כלל בעובדות אלא בהבלי הבלים. גם בימינו יש לפרוטוקולים קהל קוראים נאמן
המצוי בעיקר בארצות ערב, באיראן, בארצות אסיה שונות ובקרב חוגים קיצוניים כמו
ה"קו קלוקס קלאן" וחוגים ניאו-נאציים. במדור זה נסקר לפני כשנה ספרה החדש יחסית
של השופטת דגימוס הדסה בן-עתו, "השקר מסרב למות – מאה שנות הפרוטוקולים של זקני
ציון". הניסיונות להביא לגניזתם ולזניחתם של הפרוטוקולים עלו עד כה בתוהו. גם
אחרי פסיקות משפטיות ומדעיות נחרצות, שקבעו חד-משמעית כי בזיוף גס מדובר,
מסרבים הכתבים לגווע.
ויל אייזנר, אמן הקומיקס האמריקני
הגדול, חיפש דרך חדשנית ומקורית להציג את קלונם של הכתבים ולחשוף את השקר
שמאחוריהם, וזאת בשפה בה היטיב להתבטא יותר מכל – השפה הגרפית. הוא הגיע
למסקנה, שכל הפירסומים המדעיים שניסו לקעקע את אמינות הכתבים נועדו לעיניהם של
מלומדים ומשכילים ואילו שאר חלקי האוכלוסייה נותרו חשופים להסתה הארסית
שבכתבים, הסתה הנופלת על אזנים ערלות ופתוחות לכל רעל רעיוני שכמותם.
וייל הוא אמןהקומיקס כשפה נארטיבית,
ובתחום זה הוא עושה נפלאות. ביד אמן, תרתי משמע, הצליח ליצור רומן גרפי המציב
את העובדות לאשורן ומצביע על האבסורד שבתוכן הכתבים, וכל זאת באורח פופולארי –
במובנה הטוב של המילה – כאשר המוטו שלו הוא ש"קיימת כיום הזדמנות להתמודד ראש
בראש עם התעמולה בשפה נגישה יותר". תקוותי, קובע וייל במבוא, ש"הספר הזה ינעץ
מסמר נוסף בארון המתים של ההונאה המבעיתה והערפדית הזאת". ויל אייזנר, שהלך
לעולמו בשנת 2005, היה נאיבי למדי אם האמין שהקומיקס שלו יעזרו להעביר מן העולם
את הפרוטוקולים המרושעים. הוא, שחיבר את טור הקומיקס האגדי "הרוח" וייסד את
ז'אנר הרומן הגרפי עם פירסומו של "החוזה עם אלוהים" ןהעמיד דורות של אמני
קומיקס מפורסמים – לא רצה להאמין ש"הסיפור רחוק מסיום" כמאמרו של אומברטו אקו,
ההיסטוריון, הפילוסוף ומבקר הספרות האיטלקי הנודע שכתב את ההקדמה לספר מקורי,
חלוצי ומאוד ויזואלי ופלסטי זה. גם השמרנים שבתוכנו ייאלצו להודות שהספר עשוי
בחן, במקצועיות ובתבונה, ויש בו כדי להוסיף נדבך חדש להבנת השואה ומקורותיה
האידיאולוגיים.
ויל
אייזנר: המזימה. הסיפור הסודי של 'הפרוטוקולים של זקני ציון'. הקדמה
מאת אומברטו אקו. כנרת זמורה ביתן- מוציאים לאור. תל-אביב ,2007, 148 עמודים.
4.
אנה פרנק: יומן.
מה עוד ניתן לחדש בנושא יומנה של הנערה המפורסמת בתבל? הלא הכל כבר נאמר ונכתב
על היומן, אותו כתבה אנה בין ה- 12 ביוני 1942 ל- 1 באוגוסט 1944. מסתבר שיש
עוד ועוד חידושים ותגליות, וכנראה שטרם נאמרה המילה האחרונה על אנה פרנק, עולמה
ויצירתה. נטיית לבנו לחשוב, שאם בפרשה היסטורית מוכרת עסקינן ,הרי שהכל לגביה
כבר מוצה ונתברר. ואין הדברים כאלה. מהדורה זו מביאה בכנפיה בראש ובראשונה
תרגום חדש, מדויק ואותנטי יותר מכל קודמיו. בנוסף, מכיל נוסח זה את כל קטעי
הטקסט שהושמטו מן המהדורות הקודמות בידי אוטו פרנק, אביה של אנה, מסיבותיו
הלגיטימיות שלו. הטקסט שלפנינו מלא ושלם. הנה הרקע למהדורות ולתמלילים השונים,
לתועלת קוראינו: בתחילה החליטה אנה לכתוב את רשימותיה למען עצמה בלבד, אך שינתה
את דעתה בעקבות דבריו של שר החינוך בממשלת הולנד הגולה אותם שמעה ב"רדיו
אורנייה". השר הדגיש את חשיבות הצורך לאסוף ולפרסם אחרי המלחמה כל חומר תיעודי
על סבל העם ההולנדי בימי הכיבוש הגרמני. בין השאר הזכיר יומנים אישיים. בעקבות
דבריו החליטה אנה לשכתב, לעבד ולתקן את היומן כדי להכשירו לפירסום לאחר המלחמה.
במקביל המשיכה לכתוב ביומנה המקורי. לאחר שחזר מאושוויץ להולנד החליט אוטו
פרנק, הניצול היחיד מבין המסתתרים, למלא אחר רצון בתו ולפרסם את יומנה כספר.
לשם כך ערך גירסה שלישית, מקוצרת משני היומנים: היומן המקורי והיומן שעובד בידי
אנה. מגירסה זו הושמטו, מסיבות שונות, בעיקר אישיות, קטעים שלמים ומשפטים
מסוימים מהטקסט המקורי. במהדורה זו היוצאת עתה שולבו גירסתו של אוטו פרנק
בתוספת קטעים מהיומן המקורי ומהיומן המעובד בידי אנה עצמה. התפתחות נוספת אירעה
בשנת 1998, כאשר התגלו חמישה עמודים מכתב היד, שלא היו ידועים עד אז. תמליל זה
כלול במהדורה זו שהיא, לפיכך, הגירסה האחרונה, המלאה והמדויקת של יומנה של אנה
פרנק. עוד נציין כי בעת הכנת הגירסה שנועדה על-ידי אנה לפירסום, היא העניקה
לגיבורי יומניה כינויים שונים. אוטו פרנק לא השתמש בכינויים אלה אבל השתמש
בשמות שקבעה אנה לדמוית האחרות. שמותיהם האמיתיים של שמונת המסתתרים היו: אדית,
אוטו, מרגוט ואנה פרנק, אוגוסטה, הרמן ופטר ואן פלס, פריץ פפר. הקריאה המחודשת
מעלה, בין שאר ההרהורים את המחשבה הנוגה, איזו סופרת נפלאה הפסיד העולם, איזה
כישרון נדיר אבד לאנושות.
אנה פרנק: יומן. הנוסח המלא בתרגום חדש. כפי שנערך בידי אוטו פרנק ומרים
פרסלר. מהולנדית קרלה פרלשטיין. הוצאת דביר, תל-אביב 2007, 318
עמודים.
▲ראש העמוד
|
|
גירסה להדפסה
