|
|
 |
סיכום
טרזיינשטט אינו גטו במובן המקובל של המילה. למעשה לטרזיינשטט היו מאפיינים של גטו וגם של מחנה מעבר ממנו יצאו דרך קבע טרנספורטים אל מחנות הריכוז וההשמדה. גברים, נשים וטף התמודדו עם מציאות יומיומית מורכבת של חיים בצל המוות: הם ניסו להמשיך ולקיים מסגרת משפחתית על אף ההפרדה בין חברי המשפחה. הם נאבקו כדי להשיג מעט אוכל, ולשמור על פרטיות ועל צלם אנוש. תמונת החיים האמיתית בטרזין, ולא האשליה שעיצבו הנאצים, הולכת ומתבהרת עם קריאת עדויותיהם וסיפוריהם של הילדים בטרזיינשטט. קולם של הילדים פותח בפנינו צוהר אל מקום בו שמשו בערבוביה כוח החיים והתקווה לצד הכאב, האובדן והמוות.
מתוך כ-15,000 הילדים שהיו בטרזיינשטט, שרדו כ-150 בלבד.
בפעילות נפגשתם עם מגוון עדויות מגטו טרזיינשטט המספרות את סיפורם של חלק מהילדים בגטו.
יהודה בקון מתאר באמצעות חלומותיו את המרחק הבלתי-נתפס בין הבית מלפני המלחמה, גטו טרזיינשטט ומחנה אושוויץ:
"בטרזיינשטט חלמנו [...] חלמתי שאני בחזרה בבית, חלמתי שאני פוגש חברים מהכיתה [...] כאשר באנו לאושוויץ כבר אף פעם לא חלמנו על הבית, החלום הכי גדול זה היה טרזיינשטט".
|
 |
|
