אל פונאר דרכים יובילו
בוסטון 2001-2002

אל פונאר דרכים יובילו,
דרך אין חזור,
לבלי שוב הלך לו אבא
ועמו האור.
שמריהו (שמערקע) קצ'רגינסקי, וילנה, אפריל 1943

גורל מצמרר מפגיש בין מלותיו של השיר שכתב המשורר האידי, בן וילנה שמערקע קצ'רגינסקי, בעיצומו של חיסול הגטו, לבין האמן שמואל בק. פגישה של ממש בין השניים התקיימה ערב תערוכת אמני וילנה שנפתחה ב-28 במרס 1943 בגטו, שבה הוצגו יצירותיו של הילד בק בן התשע.

במאי 2001 חוזר בק לאדמת וילנה לאחר חמישים ושש שנים שכף רגלו לא דרכה שם. ביקור זה הוליד סדרה גדולה של ציורים שניכרת בהם צבעוניות רעננה, ראי ליכולתו לשוב ולתאר את וילנה כפי שהייתה בימי ילדותו המאושרת, מנוגדת למראה העיר שעזב ב- 1944. על אף הצבעים המלבבים, ברחובותיה צועדים ספלים וכפיות, סמל לתושביה היהודים שגורשו מביתם והובלו אל מותם. דיכוטומיית הערגה אל מקום שהיה וכאב האובדן היא ממאפייניה של קבוצת ציורים זו.

השיבה אל וילנה היא בהכרח גם שיבה אל יער ההריגה הגדול פונאר, הנמצא בפרוור העיר. שבעים אלף יהודי וילנה, בניהם סביו, סבותיו ואביו של שמואל, טמונים בקבר אחים נורא ואיום זה.

שלא כדרך הטבע, במקום עצים היער מצמיח קברים. בק אינו יכול ואינו מוכן לקבל את סדרי העולם במקום שהם הופרו בו עד תום. בציוריו, העצים במעופם מעל בור ההריגה הזויים בדיוק כמו מצבות הקברים; לא אלה ולא אלה נטועים בקרקע המציאות, אולם קיימים במרחב הציור, מרחבו הנפשי של האמן.