מתוך עדותו של קופל בוימן

קופל בוימן נולד בוולאנוב שבמחוז ראדום בפולין. ביוני 1944 הוא גורש לאושוויץ ונשלח לגונטרגרובה ( Guntergrube ) - אחד ממחנות הלווין של אושוויץ בו הועסקו האסירים בעבודת פרך במכרה. בוימן חלה מאוד אך השתדל להסתיר דבר המחלה כדי שלא יישלח אל תאי הגזים.

"בחמש לפנות בוקר נלקחנו לעבודה. לפני כן עמדנו במסדר נוכחות. לפתע הופיע ורל עם השרפירהר (חייל גרמני בדרגת רב טוראי). במהלך הספירה הוא אמר '2098- החוצה'. ידעתי שזהו שמי – זה לא היה מספר עבורנו כי התרגלנו כבר שהמספר הוא השם שלנו. במחנה לא היו שמות... שכחתי כבר את שמי ... צעדתי קדימה. הייתי בטוח שזהו הקץ – כבר השלמתי עם העניין. כולם הלכו לעבודה ואני נשארתי לעמוד שם... ואז לודוויג בא לקחת אותי... הוא לקח אותי לבלוק של ברוקנר. ברוקנר רשם אותי בכרטסת העובדים שלו ואחר כך אושפזתי בבית החולים. הכלל בבית החולים היה שאף אחד לא מאושפז למעלה מעשרה ימים – למעט אלו שנפצעו בעבודתם. כיוון שהיו אסירים שהיו חולים למעלה מעשרה ימים, לודוויג ורל דאג לכך שלא ירשמו אותם ברשימת הנידונים לתאי הגזים. כאשר ידע על ביקור קרוב של רופאים גרמנים בחלק הזה של המחנה, הוא היה ממהר לבית החולים ומוציא משם את המטופלים. לעיתים נאלץ להכות אותם כדי להכריח אותם לצאת לעבודה. כך הוא הציל אסירים חולים מכך שירשמו ברשימה של הדוקטור... ולודוויג נתן הוראה שיביאו לי אוכל ותרופות.... נשארתי בבלוק החולים עד לינואר 1945 – עד השחרור. הייתי שם במשך שלושה חודשים שלמים.

תארו לכם, כל עשרה ימים נערכה ביקורת מאושוויץ, וכל מי שהיה למעלה מעשרה ימים היה נלקח. אבל לודוויג הוציא את האנשים...